האם אפשר להלחם?

אחת הטענות שהושמעו ע"י המתנגדים למלחמת שחרור, הייתה: כיצד נוכל להילחם, אם לא זו בלבד שהננו מיעוט בארץ, אלא הננו גם מוקפים, מקדם, מצפון ומתימן, אויבים, המוכנים לקום עלינו, כדי לכלותינו? והן אין זה חשוב, הוסיפו המתנגדים, אם האויבים הללו ינסו להשמידנו מתוך שנאת ישראל מקורית, מתוך תאוות רצח ושוד, או כתוצאה מהסתה בריטית מכוונת; הסכנה נשארת סכנה, ואיך נצליח לחסלה ?

אנחנו הוכחנו כיצד אפשר להתגבר על סכנה זו, שנתנה בנו את אותותיה בארבעה ניסיונות חיסול. לא בפטפוטים על דו-לאומיות; לא ע"י שיטת הבלגה, המתפרשת בכל מוח פרימיטיבי כחולשה ופחד; לא ע"י הצעת בטחונות ל"אי-השתלטות"; ולא ע"י ויתור על שאיפתנו היסודית תמורת הרחבה מדומה של שטח התיישבותנו, בפדרציה ערבית קטנה או גדולה. בכל אלה אי-אפשר לעצב יחסי שלום בינינו לבין הערבים.

להפך, הדיבורים על "פדרציה" משותפת; ההבטחות לפיתוח המזרח התיכון כולו בהדרכת המוח, היזמה וההון היהודי, נותנים חומר בידי הסוכנים הבריטיים, המאיימים על הערבים, כי "היהדות העולמית" עומדת, בעזרת הונה הבלתי מוגבל וערמתה השטנית, להשתלט על ארצותיהם. אין זה מקרה, כי "תכנית" מגנס האומללה - הכללת ארץ ישראל בפדרציה עם סוריה והלבנון מתוך "גרנטיה" שיוכנסו לארץ חצי מיליון יהודים בלבד - נדחתה ע"י העיתונות בדמשק ובבירות כהצעה מסוכנת ביותר, המלמדת על שאיפת ההתפשטות של האימפריאליזם הציוני (גם "אימפריאליזם" כזה נוצר כבר בעולם השקרים של תקופתנו).

הצהרנו על מטרותינו

הנחתנו הייתה אחרת. ביחס למטרה קבענו, אחרי זאב ז'בוטינסקי, כי אסור להעלימה מתוך הגבלתה, כשם שאסור להרחיבה מתוך העלמתה. בציון הננו רוצים; בכל ציון; אך ורק בציון. אם נעלים את שאיפתנו, האמן לא יאמינו לנו, וכך ניתן נשק בידי אויבינו; ואם נתחיל לדקלם על שליחות ישראל חדשה - הפעם נקרב עמי המזרח - נביא לידי אותן התוצאות, שאליהן הביאה "המיסיה היהודית" בגולה האירופאית. ואילו ביחס לדרך, שבה אפשר להשליט שלום בינינו לבין שכנינו, הצבנו דרך אחת והוכחנו את יעילותה. גילוי כוח עברי והפעלתו. זוהי הדרך. השנתיים האחרונות שלפני המלחמה, בהן הרגישו פורעים ערביים את כוח המחץ העברי; והשנתיים האלו, בהן ראו הערבים את גילוייו המופנים נגד שלטון הדיכוי הבריטי. לימדו את כולנו, כי רק ככה אפשר לשים לאל את ההסתה הבריטית ולרסן את האינסטינקטים הערביים.

אולם אין להכחיש כי ההסתה והאינסטינקטים מוסיפים לפעול. נדמה שאף ביתר שאת ודווקא משום כך הכרחית מלחמת שחרור גדולה שתביא לנו, בתקופת זמן קצרה, את החופש הצפון בכוח ממלכתי, ואת כוח ההגנה הקשור בחופש מדיני.

יחסנו לערבים

אין הערבים, בארץ או מחוצה לה, אויבים לנו יותר משאר הגויים; אך גם לא פחות מהם. הסיבות העמוקות ביותר של שנאת הגויים לישראל היא הקנאה. ואין זה חשוב אם יש יסוד ממשי לרגש ההרסני; קנאה הוא מצב נפשי, או חולי נפשי, היוצר אפילו אובייקטים דמיוניים, כדי להצדיק את השנאה הנובעת ממנו.

לערבים יש יסוד ריאלי לקנא ברמת החיים העברית; ולערבים מוגשים סיפורים דמיוניים על העושר והאושר שלנו, שני הגורמים משמשים בערבוביה. ואין ספק שהם עלולים להביא, ביום מן הימים, לידי התפרצויות טרגיות. מתי הן תהיינה אפשריות? אם נהיה, כשם שהננו היום, מתי מספר; אם נהיה נתונים לשלטון זרים הרוצה בשברנו.

בל נסמוך אז על נשק ההגנה שלנו. בנשק בלתי ממלכתי, שאליו נלווית השתלשלות מדינית, בין-לאומית, אפשר להלחם בשלטון דיכוי ולהפילו; בנשק זה אפשר גם להדוף את ההתקפות הראשונות של גייסות מוסתים. אך השאלה היא לא בהתקפות חולפות, כי אם גם בסכנה מתמדת; השאלה היא לא של חיי שעה, כי אם של קיום היסטורי. וההיסטוריה מלמדת, כי אין אפשרות לקיים לאורך ימים בעזרת נשק "פרטי" מדינה קטנטונת מובלעת בתוך מדבר סוער של עוני, קנאה ושנאה.

מתי יהיה שלום עם הערבים

ומתי ישרור שלום בינינו לבין שכנינו הערבים? אם מדינתנו תהא מדינת מיליונים; אם על גבולותיה יופקד צבא סדיר של רבבות חיילים, מזוינים בנשק חדיש, ההולך ורב ע"י ייצור ויבוא ממלכתי; אם על הסיפורים הדמיוניים של עושרה יתווספו סיפורים, אמיתיים או מופרזים, על כוחה - אז נוכל להתמסר לתפקידי הבניין והשלמת הצדק.

על כן, גם בפני הישוב עומדת הברירה: חיי עצמאות או מוות. ואם בחיים בחרנו, הננו חייבים לצאת למלחמת שחרור מכרעת, לא על אף העובדה שמסביבנו אימה וצלמות, אלא דווקא מפני זה שהננו מוקפים מכל עבר שבטים שקרבתם הגזעית אלינו אינה מפריעה בעדם לצפות בכיליון עיניים להזדמנות...