תל-אביב


ימי ילדותי הראשונים עברו עלי בירושלים, אולם בשנת 1933 ואני בן חמש, עברנו לגור בתל-אביב.
באותם ימים של שנות השלושים, נהוג היה בארץ לגור בדירות שכורות. בעלי הון היו משקיעים את כספם בבניית בתים, ואת הדירות היו משכירים תמורת שכר-דירה חודשי. החוזה היה נערך בדרך-כלל לשנה אחת, ובירושלים היו נוהגים להחליף את הדירה כל שנה. התקופה של החלפת הדירות נקראה "מוחארם", אולם הנוהג הלך ונעלם כי הדיירים העדיפו לגור באותה דירה למשך תקופה ארוכה יותר.
דירתנו הראשונה בתל-אביב היתה ברחוב שדרות-רוטשילד מספר 106 פינת רחוב שיינקין. היה זה בית דירות שבנייתו נסתיימה זה לא מכבר, והוא נחשב למודרני במושגים של אותם ימים. הדירה היתה בת ארבעה חדרים; בשני חדרים גרו סבתא וסבא הירשברג ובשניים האחרים - גרנו אנחנו. חדר אחד היה מיועד לארבעת הילדים (אחותי הקטנה חנה נולדה בי"ד בתמוז תרצ"ג, 8 ביולי 1933, מספר חודשים לאחר המעבר לתל-אביב) והחדר השני שימש חליפות כחדר אוכל וחדר אורחים, ובלילה היה זה חדר השינה של ההורים. כאשר היה בא אורח, הרי שבתקופת החורף היה ישן יחד עם ההורים ובעונת הקיץ היה האורח ישן במרפסת שהיתה צמודה לדירה.
היחסים בינינו, הילדים, לבין הסבא והסבתא, לא היו חמים במיוחד. ראשית, היה קיים המחסום של השפה. הזקנים לא דיברו עברית ואנו לא שלטנו בשפת היידיש. סבתא לא היתה מסוגלת ללמוד את השפה העברית, ועד יום מותה דיברה אך ורק יידיש. אפילו הערבי שהיה בא לביתנו כדי למכור ביצים, היה מדבר עם סבתא ביידיש. סבא, שהיה יהודי מלומד, ידע את השפה העברית על בוריה, אולם טען שהעברית היא שפת הקודש ואין להשתמש בה לדברי חולין אלא לתפילה בלבד. סבא הירשברג היה סגפן, והקדיש את כל חייו ללימוד התורה. הוא מיעט בשינה והרבה בתפילה ובלימוד הגמרא. הוא היה חסר חוש הומור וניתק עצמו מן הסובב אותו. לא ייפלא אפוא שלא הצלחנו ליצור אתו קשר רב.


סבא צבי הירש הירשברג

הרחוב בשדרות רוטשילד של ראשית שנות השלושים לא היה סלול, וכאמצעי תחבורה שימשו כרכרות רתומות לסוסים (דְרושְקֶה בלע"ז). מול ביתנו היתה תחנת קבע של כרכרות, והעגלונים הערבים היו נוהגים לקחת מים מחצר הבית כדי להשקות את סוסיהם. אולם קרבה זו לא הועילה לנו במיוחד, וכאשר היינו נתלים על הכרכרה מאחור, היה העגלון מצליף בנו בשוטו הארוך כפי שנהג ביתר הילדים.
מאוחר יותר סללו כביש בשדרות-רוטשילד בשיטת היציקה. תחילה בנו מסגרת מעץ ואחר יצקו לתוכה ביטון. במשך מספר ימים היו נוהגים להציף את הביטון במים ולאחר שנתקשה והתייבש, הורידו את מסגרת העץ והרי לך כביש לכל דבר. שיטת היציקה היתה יקרה, וכאשר סללו את רחוב יהודה הלוי הסמוך, השתמשו כבר באספלט. תחילה ריצפו את הרחוב האבנים, ועליהן יצקו את האספלט.
כאשר מלאו לי שש שנים, נשלחתי ללמוד בבית-הספר "בילו", ששכן תחילה בצריף עץ ברחוב בילו, ומאוחר יותר עבר למבנה הקבע בבניין מפואר שחזיתו פנתה לרחוב שדרות רוטשילד. היה זה בית-ספר דתי, ולמדו בו בנים בלבד. בבית-הספר התפללו את תפילת הבוקר בצוותא, והרבו בלימודי תורה ותלמוד. המשטר בבית-הספר היה חמור מאוד, והמורים נהגו להשתמש בעונשים פיסיים. כבר בכיתה א' נהג המורה להצליף בסרגלו על ידו של הילד המפריע, ובכיתות גבוהות יותר היו סטירות-הלחי עניין שבשגרה. אגב, המורה היה מלווה את תלמידיו מכיתה א' ועד סיום בית-הספר (מורות, מדרך הטבע, לא היו בנמצא כלל). המורה של כיתתי היה שמעון מונזון, וזכורני מקרה אחד בו סטר על לחיו של אחד הילדים ( מכיתה גבוהה יותר), שהתפרע בחצר בשעת ההפסקה. אותו תלמיד נפגע מאוד, פיסית ונפשית, ועזב באופן הפגנתי את בית-הספר. כעבור שעה, חזר התלמיד בלוויית אחיו הגדול, אשר התפרץ לכיתתנו בשעת השיעור וביקש את מונזון לצאת החוצה, כדי לברר את אשר אירע. מונזון סירב וניסה לדחוף את הבחור אל מחוץ לכיתה. התפתח ויכוח קולני, שבמהלכו היכה הבחור את מונזון לעיני כל התלמידים. היינו בהלם, ולא העזנו להוציא הגה מפינו. פחדנו כי לאחר שיסיים הבחור להכות את המורה, יגיע תורנו. אלא שעקב הצעקות, הגיעו לכיתתנו המנהל וכמה מורים מן הכיתות הסמוכות והוציאו את המכה מתחום בית-הספר. האירוע היה לשיחת-היום בכל בית-הספר, ולתקופה קצרה פסקו העונשים הפיסיים. אולם עם חלוף הזמן, חזרו המורים אל סטירות-הלחי.
בשבתות נהגנו להתפלל בבית-הכנסת של בית-ספרנו. מישורי, המנהל, הקפיד מאוד על סדר ומשמעת ולא הרשה לשוחח בשעת התפילה. לפני התיבה עבר חזן מקצועי, וניגוניו לֻוו על-ידי מקהלת בית-הספר. בהיותי חבר במקהלה, נהגתי להשתתף בתפילה מתחילתה ועד סופה, אלא שלעיתים היינו מסתלקים מבית-הכנסת לפני תום התפילה. באחת השבתות, בעוד החזן מסלסל בגרונו, יצאנו ארבעה חברים את בית-הכנסת, ושיחקנו בכדור בחצר. לא שמנו לב שמישורי יצא למרפסת וראה אותנו בקלקלתנו. למחרת בבוקר קרא אותנו למשרדו והודיע לנו כי לא נורשה לבקר בבית-הספר אלא בלוויית הורינו. מאחר שלא העזנו לספר להורים את מעללינו, היינו יוצאים כל בוקר את הבית בדרכנו לבית-הספר כאילו לא אירע דבר, ובמקום להיכנס לכיתה, היינו הולכים אל נהר הירקון ושטים בסירה עד למועד גמר הלימודים. כעבור ארבעה ימים, שלח המנהל מכתבים להורים ובהם הזמנה לבוא לבית-הספר כדי לדון בגורל הבנים. כששאל אותי אבא לפשר ההזמנה, סיפרתי לו את כל הקורות אותנו באותה שבת. אבא שאלני אם לא קרה משהו נוסף, כי לא התקבל על דעתו שבגלל משחק בכדור, שלא הפריע לאיש, מסלקים תלמידים מבית-הספר. למחרת הלכנו יחד לבית-הספר, אבא נכנס לחדר המנהל ואנו חיכינו בפרוזדור בחוסר סבלנות לשמע גזר-הדין. המנהל ביקש מאבא להענישני על מעשי הרעים. בתגובה אמר אבא כי לא מצא כל פגם בהתנהגותי וכי המנהל צריך לקבל נזיפה על כי ביטל ילדים מלימוד תורה על לא עוול בכפם. סופו של דבר, הוחזרתי אחר כבוד לבית-הספר, מלא גאווה על תמיכתו של אבא.