הצטרפותי לאצ"ל

ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת-העולם השנייה. תוך מספר חודשים כבשה גרמניה, בשיטת "מלחמת בזק" (Blitzkrieg), את פולניה, הולנד, בלגיה ודנמרק. הצבא הבריטי והצרפתי כותרו ונדחקו למובלעת דנקרק בצרפת, משם פונו לאנגליה באמצעות ספינות קטנות וסירות. כל הנשק הכבד נשאר בדנקרק ונלקח שלל על-ידי הגרמנים.
ביוני 1940, כאשר ניצחון הגרמנים נראה ודאי, הצטרפה איטליה לצד גרמניה, והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת. זמן קצר לאחר-מכן, נכנעה צרפת, ובריטניה נשארה בודדת במערכה נגד גרמניה ואיטליה. האיטלקים הפנו את צבאם לצפון-אפריקה והגיעו עד לשערי מצרים.
קרבתם של האיטלקים לארץ-ישראל אפשרה להם לשלוח את מטוסיהם כדי להפציץ מטרות אסטרטגיות בארץ. כחודש אחרי כניסת איטליה למלחמה, הופצצה העיר חיפה מן האוויר, במטרה לפגוע בבתי-הזיקוק ובנמל. כתוצאה מן ההפצצה נהרגו עשרות בני-אדם, ורבים אחרים נפצעו. על כל ערי הארץ הוטלה האפלה חמורה וננקטו אמצעים של התגוננות אזרחית כנגד התקפות מן האוויר. אולם אמצעים אלה לא עמדו במבחן כאשר העיר תל-אביב הופצצה מן האוויר לאור היום. הפצצות הוטלו ללא הבחנה ופגעו באזורי מגורים. שיחקתי אותה עת עם חברי בשכונה, כאשר לפתע שמענו התפוצצויות אדירות. היינו המומים, ולפני שהבנו מה קרה, היו כבר המטוסים האיטלקיים בדרכם חזרה לבסיסם. כל ההפצצה נמשכה שניות מעטות, ואפילו לא הספקנו להיכנס למקלט שהיה במרכז השכונה. מדברי המבוגרים הבינונו כי בני-אדם רבים נפגעו מן ההפצצה, לכן רצתי תחילה הביתה כדי להודיע לאימא שאני בריא ושלם ואחר-כך הלכתי יחד עם חברי לראות מה קרה. הגענו לשכונת נורדיה (מקום בו נמצא היום "דיזנגוף סנטר") אשר נפגעה קשה מן ההפצצה. השכונה היתה בנויה כולה צריפים, ומבנה שלא נפגע ישירות מן הפצצה - נפגע מן ההדף. הרס וחורבן היה בכול, ובין ההריסות נמצאו הרוגים ופצועים רבים ששכבו בערבוביה. פה ושם פרצה דליקה שכבאים עסקו בכיבויה. הכביש עצמו היה חסום במכוניות ועגלות הרוסות. במרכז הכביש שכב שרוע סוס מת, שנפגע בעודו רתום לעגלה. התבוננו בזוועה שהיתה סביבנו ולא יכולנו לעכל את אשר רואות עינינו. לא הבנתי איזו חשיבות אסטרטגית היתה לשכונת נורדיה המסכנה, ומה היתה תרומתו של הסוס העלוב למאמץ המלחמתי.
למחרת היום נערכה הלוויה המונית ל-107 איש ואישה שמצאו את מותם בהפצצה. ההלוויה יצאה מבית-הספר בלפור, ואני עדיין זוכר את הארונות שהיו מונחים שורות שורות על המשאיות בדרכם לבית-העלמין בנחלת-יצחק.
הלקחים שנלמדו מן ההפצצה הנוראה היו שיש להגדיל את כושר ההתראה ולאפשר לתושבים להתגונן בעוד מועד בפני מטוסי האויב הנמצאים בדרכם העירה. אולם מסקנתם של תושבים רבים היתה - לצאת את תל-אביב אל מקום בטוח יותר. ביניהם היו גם הורי, אשר לאחר דיונים משפחתיים, החליטו להעתיק את מקום מגורינו לרמת-גן, מקום שקט ליד תל-אביב, שלמטוסי האויב לא היה כל עניין בו. אבא קנה מגרש לא גדול ב"דרך סלמה" (היום רחוב בן-גוריון), בין רמת-גן ורמת-יצחק, וחזר לתקופה קצרה לעיסוקו הקודם כקבלן. הוא בנה על המגרש בית קטן בן ארבעה חדרים, ובו מרתף גדול, ששימש מקלט לעת מצוא. הבית היה במקום מבודד, וצידו האחורי פנה אל פרדס גדול, שעיבודו הוזנח, כי בגלל המלחמה הופסק ייצוא ההדרים לאירופה. דרך סלמה לא היתה סלולה באותם ימים, והגישה לביתנו היתה בדרך עפר. זו היתה הסיבה שאת הרהיטים העברנו מתל-אביב באמצעות עגלה רתומה לסוסים, כי משאית לא היתה מסוגלת לעבור בדרך העפר. אנו לא השתייכנו למועצת רמת-גן ולכן לא פונתה האשפה בביתנו על-ידי המועצה. הפתרון היה, שבכל יום שישי יצאנו עם פח אשפה גדול לעבר הפרדס הנטוש, חפרנו בור וקברנו בו את האשפה.
בן שלוש-עשרה הייתי בעוברנו לרמת-גן, ושנת הלימודים האחרונה של בית-הספר היסודי (כיתה ח') עברה עלי בגימנסיה "אוהל-שם" ברמת-גן. היה זה בית-ספר בן 12 כיתות, בו למדו בנים ובנות יחדיו - חידוש גדול עבורי. רמת הלימודים, במקצועות החופשיים, היתה גבוהה בהרבה מן הרמה בבית-הספר "בילו" בתל-אביב, והמעבר לא היה קל. גימנסיה "אוהל-שם" היתה בית-ספר פרטי (בבעלות משפחת קולר) והאווירה בו היתה ליברלית, תוך שמירה על סדר ומשמעת.
עם הגיעי לרמת-גן, התיידדתי עם יוסף קינדרלרר (ילדור), שלמד אתי באותה כיתה. יוסף נולד בפולניה, ובשנת 1936 עלתה משפחתו ארצה. הם התגוררו בצריף, ליד קולנוע "רמה"; האב עבד בבית-החרושת לשוקולד "עלית" והאם ניהלה את משק הבית ואף גידלה בחצר תרנגולות ויונים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היה זה בית חם ומסביר פנים. עם סיום כיתה ח', עבר יוסף ללמוד בבית-הספר הריאלי "מונטיפיורי" בתל-אביב ואני המשכתי את לימודי בגימנסיה "אוהל-שם", אולם הפרידה בלימודים לא פגמה בידידותנו, שהלכה והתהדקה כאשר "בילינו" יחד במחתרת הרבה לילות ללא שינה.
שנת 1943 היתה נקודת מפנה במהלך מלחמת-העולם השנייה. האיטלקים והגרמנים גורשו מצפון-אפריקה, והצבא הבריטי בשיתוף עם הצבא אמריקאי, פלשו לאיטליה. בחזית הרוסית, הובס הצבא הגרמני בסטלינגרד, והצבא הרוסי פתח באופנסיבה רחבה. החזית התרחקה מן הארץ, ואיום ההפצצות פסק. לעומת זאת, הגיעו ארצה בשורות-איוב מאירופה, שהיתה תחת שלטון הנאצים. מכונת ההשמדה של היטלר הלכה והשתכללה, ואותם יהודים מעטים שהצליחו להימלט מן התופת, לא יכלו להגיע לחוף מבטחים, כי הבריטים נעלו בפניהם את שערי הארץ. רושם קשה במיוחד עשו עלינו גורלן של שתי אוניות מעפילים: "פאטריה" ו"סטרומה".

פרשת האונייה "פאטריה"
ב-1 באוקטובר 1940 הפליגו מהנמל הרומני טולציה 3 אוניות: "אטלנטיק", "מילוס" ו"פסיפיק", כשעל סיפונן כ-3500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה. בצחילת נובמבר הגיעו הספינות "פסיפיק" ו"מילוס" ראשונות לנמל חיפה, ו-1800 נוסעיהן הועברו על-ידי הבריטים אל האונייה "פאטריה" בת 12,000 טון. היתה זו אוניית נוסעים צרפתית ישנה, שנפלה בידי הבריטים לאחר שממשלת פטן הצרפתית נכנעה לגרמנים. ב-20 בנובמבר הגיעה גם הספינה "אטלנטיק" ו-100 מנוסעיה הועברו אף הם אל האונייה "פאטריה". בנוסף למעפילים, היו על האונייה גם 230 שוטרים וחיילים בריטים, כדי לשמור על המעפילים ולמנוע מהם ליצור קשר עם החוף. הממשלה הבריטית החליטה לנקוט בצעד דרסטי כדי להפסיק את העלייה הבלתי לגאלית, ולמחרת היום נתפרסמה הודעה רשמית, לפיה יגורשו כל המעפילים לאי מאוריציוס, ובסוף המלחמה יוחלט היה יעלה בגורלם. ראשי ההגנה החליטו שיש לפגוע באוניית-הגירוש על מנת שלא תוכל להפליג לדרכה. בחיפה הוכן מוקש, שהוטמן בשקית בד והועבר אל תוך האונייה, שם נמסר לידי אחד מאנשי הקשר של ההגנה. ב-25 בנובמבר 1940, הופעל המוקש. הכוונה היתה לגרום לחור קטן, שדרכו ייכנסו מים בזרם איטי אל הספינה, ויאפשר את פינוי הספינה מכל האנשים שהיו בה. אולם הפיצוץ גרם לחור גדול ומים רבים פרצו בבת-אחת אל תחתית האונייה. תוך 15 דקות שקעה האונייה על צידה ורק חלק קטן מדפנותיה הזדקר מעל המים. 250 איש ואישה מצאו את מותם כתוצאה מטביעת האונייה. היה זה מספר הקורבנות כגדול ביותר שנגרם כתוצאה מפעולה של ארגון מחתרת יהודית בתקופת השלטון הבריטי בארץ. ניצולי "פאטריה" הושארו בסופו של דבר בארץ, אולם 1584 מעפילי "אטלנטיק" גורשו לאי מאוריציוס ורק כעבור 5 שנים, ב-20 באוגוסט 1945, הוחזרו ארצה.
טביעתה של הספינה "פאטריה" גרם לזעזוע עמוק בקרב היישוב היהודי בארץ והזעם הופנה נגד השלטון הבריטי, שמנע את הורדת המעפילים לחוף.

הספינה "סטרומה"
הספינה הקטנה "סטרומה", בעלת נפח של 180 טון (אשר שימשה להובלת בקר על נהר הדנובה), הפליגה מנמל קונסטנצה ב-12 בדצמבר 1941 בדרכה לאיסטנבול, כשעל סיפונה 769 עולים. בדרך התקלקל המנוע, ואת המסע, שבדרך כלל אורך ארבע השעות, עשתה "סטרומה" במשך יומיים. עם הגיעה האנייה ב-14 בדצמבר לאיסטנבול, חדל המנוע מלפעול והאנייה נגררה על-ידי התורכים דרך שדה המוקשים והועמדה במקום עגינתן של אניות בבידוד. בלחץ ממשלת בריטניה לא הורשה איש מן הנוסעים לרדת לחוף או ליצור קשר עם העולם החיצון.
עשרה שבועות שהתה "סטרומה" באיסטנבול באזור הבידוד. החיים על האנייה נעשו קשים מיום ליום; הצפיפות והתנאים הקשים נתנו את אותותם, אולם קשה מכל היה היאוש שהחל לחלחל בקרב העולים. הם קיוו שיורשו לרדת לחוף באיסטנבול ומשם לנסוע ברכבת לארץ-ישראל, אולם ככל שחלף הזמן, הלכה והתפוגגה התקווה.
הסוכנות היהודית ביקשה מממשלת בריטניה לאפשר את הורדת המעפילים ולהעבירם לארץ-ישראל על חשבון מכסת הסרטיפיקטים לחצי השנה המתקרבת. אולם מאומה לא עזר - הבריטים עמדו במרים ומנעו את הורדת המעפילים לחוף.


הספינה סטרומה

ב-23 בפברואר 1942 באה ספינת משמר תורכית ופקדה על רב-החובל של "סטרומה" להרים עוגן ולצאת לעבר הים-השחור. בגלל התנגדות רב-החובל והעולים, עלו על הסיפון 150 שוטרים תורכים, שהכריחו את העולים להיכנס לבטן האנייה וגררו את "סטרומה" מן הנמל.
לפנות בוקר נשמעה התפוצצות גדולה ו"סטרומה" ירדה למצולות. רק נוסע אחד ניצל מן הטביעה והגיע בשלום ארצה. היה זה דוד בן יעקב סטוליאר, העד היחידי ששרד כדי לספר את קורות מסעה וטביעתה של האנייה "סטרומה".
היישוב היהודי בארץ עמד בפני ברירה קשה ; מחד, הרצון לעזור לבעלות-הברית במלחמתן בגרמנים, שהיו האויב הגדול ביותר של עם ישראל, ומאידך - בגידתה של בריטניה ואטימות-לבה נוכח השמדת היהודים. בן-גוריון אמנם טבע את הסיסמה לפיה "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם בנאצים כאילו לא היה 'ספר לבן' ועלינו להילחם נגד 'הספר הלבן' כאילו לא היתה מלחמה", אלא שהסיסמה היתה בלתי-ישימה, מאחר שהיתה דבר והיפוכו. היה הכרח לבחור באחת משתי הדרכים: מלחמה בנאצים או מלחמה בשלטון הבריטי בארץ.
בקיץ 1943, כשהגעתי לגיל 15, חשתי שאיני יכול להישאר אדיש לכל המתרחש סביבי. כזו גם היתה הרגשתם של חברי הקרובים, ויחד התלבטנו בשאלה מה יכולה להיות תרומתנו לעמנו. שאלת הגיוס לצבא הבריטי ירדה מיד מן הפרק, עקב גילנו הצעיר, אבל נשארה בפנינו האפשרות להצטרף לאחד מארגוני המחתרת, והשאלה הגדולה היתה - לאיזה מהם.
כזכור, שם לו ארגון ה"הגנה" למטרה להגן על הנפש והרכוש של היישוב היהודי בארץ-ישראל, ובשנות השלושים, שעה שהערבים פרעו פרעות ביהודים, נקט ארגון ה"הגנה" את מדיניות ההבלגה. "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל" (האצ"ל), שהתנגד למדיניות ההבלגה, פתח בהתקפות יזומות על הערבים, כדי להרתיעם מלתקוף את היהודים.
לאחר פרסום הספר הלבן, פתח האצ"ל חזית שנייה, היא החזית הבריטית. מפקדת האצ"ל החליטה, כי במקביל לחזית הערבית ולהמשך העלייה הבלתי-לגאלית (עליית "אף על פי"), יש לתקוף גם אובייקטים של שלטון המנדט הבריטי בארץ, ובזאת להביע את ההתנגדות הנמרצת של היהודים לאיסור העלייה ורכישת קרקעות בארץ-ישראל. אולם עם פרוץ מלחמת-העולם, הכריז האצ"ל על הפוגה. מנהיגיו (זאב ז'בוטינסקי ודוד רזיאל) הגיעו למסקנה כי הנאצים הם האויב מספר אחת של העם היהודי ועל-כן יש לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמנים.
בסוף שנת 1943 כבר הגיעו ארצה הידיעות הנוראות בדבר השמדת יהדות אירופה בידי הנאצים והיישוב היהודי בארץ-ישראל עמד חסר אונים מכדי להציל את שארית הפליטה. האנגלים, לא רק שלא עזרו לשארית הפליטה, אלא מנעו את הצלתם של אלה שהצליחו לברוח מאירופה הבוערת. אותה שנה היה ברור שהמלחמה הוכרעה, וניצחון בנות-הברית על גרמניה נותרה שאלה של זמן בלבד. מאחר ומדיניות ה"ספר הלבן" נחשבה לבגידה של ממשלת בריטניה, שהתחייבה להקים בארץ-ישראל בית-לאומי ליהודים, היתה תגובת האצ"ל - חידוש המלחמה בשלטון הבריטי בארץ-ישראל.
בתקופה זו, כאמור, הגיעו ההתלבטויות של חברי ושלי לשיאן. קראנו את העיתונות היומית ואת הפרסומים השונים, החוקיים והבלתי-חוקיים, והגענו למסקנה כי הגיע הזמן לפעול. תחילה פנה אלי גבריאל טריבס, דמות ידועה ברמת-גן, והציע לי להצטרף אל ארגון ה"הגנה". אותה עת עסקו ב"הגנה" באימונים בלבד, כדי שהנוער יהיה מסוגל להגן על היישוב היהודי בארץ-ישראל במקרה של התקפה מצד הערבים. טריבס אף הזמין אותי לבקר בשבת באחד הפרדסים, שם ראיתי צעירים ומבוגרים מתאמנים בקפ"פ (קרב פנים אל פנים) באמצעות מקלות. הפסיביות של ה"הגנה" באותם ימים לא היתה לרוחי וגם האימונים במקלות נראו לי כבלתי-רציניים. ההשלמה עם נוכחות השלטון הבריטי בארץ נראתה לי מסוכנת, מאחר שכבר אז הגעתי למסקנה כי הדרך להגשמת הציונות מותנית בסילוקם של הבריטים מן הארץ.
סיפרתי את רשמי לחברי הקרובים, ביניהם יוסף קינדרלרר ודוד כהן, והרגשת כולם היתה כי לא נמצא את סיפוקנו ב"הגנה". תוכן שיחתנו גונב אל עקיבא כהן (אחיו של דוד), שהיה חבר אצ"ל, וכעבור כמה ימים הוא התקשר אלי כדי להסביר לי את דרכו של האצ"ל. עקיבא סיפר כי הדרך לפתרון בעיית היהודים, היא הקמתה של מדינה עברית בארץ-ישראל לאלתר, וכדי להשיג זאת - הכרחי לסלק מן הארץ את שלטון המנדט הבריטי. מאחר שהבריטים אינם מוכנים לצאת את הארץ מרצונם החופשי, יש להילחם בהם ולאלצם לעזוב. עקיבא השביע אותי לשמור על שיחתנו בסודי-סודות, ולא ידעתי אם התקשר גם עם חברי. כעבור מספר שיחות, הזמין אותי עקיבא לעמוד בפני ועדת קבלה של האצ"ל. הפגישה נערכה במקלט חשוך, ששימש את פועלי בית-החרושת לסיגריות "דובק" אשר בקצה דרך סלמה, מבודד מבתי המגורים של רמת-גן ובני-ברק. מיד עם היכנסי למקלט, סנוורה את עיני אלומת אור שבאה מפנס-כיס. האווירה היתה מחושמלת, ומחזיק הפנס (שאת פניו לא יכולתי לראות)
1 שאל בקול מתכתי אם יודע אני לשם מה באתי. עניתי בחיוב והסברתי את אשר ידעתי על דרכו של האצ"ל. שוחחנו על האמצעים בהם יש להילחם בשלטון המנדט, ושלילת הטרור האישי אותו נקטו אנשי הלח"י. הועמדתי על הסכנות הכרוכות בפעילות מחתרתית, כולל מאסר ופציעה ואף מוות. לבסוף נשאלתי באם אהיה מוכן למלא כל פקודה שאקבל ללא כל ערעור. עניתי כי מבין אני את חשיבותה של המשמעת, אולם אסור שהיא תהיה עיוורת. אני מוכן כמובן למלא פקודות, אולם לא בכל תנאי. כאן התפתח ויכוח, בו הוסבר לי כי אי-מילוי פקודה מערער את כל המבנה של ארגון המחתרת. עניתי כי עלי להבין את הפקודה ולהשלים איתה, אחרת לא אוכל למלאה. נפרדנו באי-הסכמה, ונתבקשתי לחשוב על כל הדברים ששמעתי כדי שאהיה מוכן לפגישה נוספת. הוזהרתי לא לספר לאיש דבר וחצי דבר מכל אשר ראיתי ושמעתי, ועל-כן לא יכולתי להתלבט יחד עם חברי יוסף בשאלות שהועלו בוועדת הקבלה. בעיית המשמעת העיוורת הטרידה אותי מאוד, כי לא יכולתי להשלים עם מילוי פקודה שנראית לי בלתי-נכונה. מעניין שהסיכונים הרבים המלווים חיי מחתרת, לא הטרידו אותי במיוחד. אולי משום שלא נראו לי מוחשיים באותה עת או שמא השליתי את עצמי כי "לי זה לא יקרה" שהרי הייתי נער אחרי הכול.
כעבור זמן לא רב, שוב התקשר אתי עקיבא, ולאחר שיחה ארוכה אל תוך הלילה, הוזמנתי להופיע שנית בפני ועדת הקבלה. הפעם השיחה היתה נינוחה יותר ונסבה בעיקר סביב השאלה באם קיים מצב בו אין הכרח למלא פקודה. לאחר דיון ארוך וממצה, הגענו לכלל הבנה, ולאחר שהבעתי את הסכמתי להצטרף לאצ"ל, הודיעוני כי עלי להמתין עד שיתקשרו אתי. אגב, יותר מאוחר התברר לי כי נהגו בי לפנים משורת הדין, מאחר שכל יתר המועמדים הובאו לוועדת הקבלה כשעיניהם קשורות, כדי שלא יוכלו לזהות את המקום.
שמרתי את סודי לעצמי ולא סיפרתי לאיש את הקורות אותי. הקשר המיוחל לא איחר לבוא, ונקראתי להתייצב במועד קבוע מראש באותו מקלט של בית-החרושת לסיגריות אשר בקצה דרך סלמה. היה זה לילה חשוך, ובכל-זאת התבוננתי מפעם לפעם לצדדים לוודא שאין עוקבים אחרי. במקלט עצמו שררה אפילה גמורה, וכאשר המפקד העלה אור בעזרת נרות, מה הופתעתי למצוא שם את חברי משכבר הימים. בין הנוכחים היו יוסף קינדרלרר ידידי הטוב, דוד כהן, שמואל אברבוך, ברוך טופרובר, עמוס גולדבלט ואחרים. המתח במקלט היה רב, והמפקד שהוצג בפנינו בכינויו בלבד, הסביר לנו את כללי הקונספירציה היסודיים. כל אחד מאיתנו קיבל כינוי, ובשעת חלוקת השמות חדשים, התפוגג לפתע המתח ופרצנו כולנו בצחוק גדול. הכינוי שקיבלתי אותו ערב, "אבשלום", נסך בי גאווה רבה והזדהיתי אתו הזדהות מלאה.
באותה תקופה קראתי אודות פרשת קבוצת "נילי" (נצח ישראל לא יְשקר), שהתארגנה בארץ בזמן מלחמת-העולם הראשונה בהנהגתו של אהרון אהרונסון והעבירה למודיעין הבריטי ידיעות חשובות על תנועת הצבא טורקי. בין ראשי הקבוצה, הרשים אותי במיוחד אבשלום פיינברג, שניחן בכושר מנהיגות והיה הרוח החיה של הארגון. הקשר עם הבריטים נעשה באמצעות אונייה, שהיתה מגיעה אל מול חופי עתלית ולאחר שהיתה מקבלת איתות מוסכם מן החוף, היתה שולחת לחוף סירה קטנה וכך היה נוצר הקשר עם חברי "נילי". כאשר נותק המגע עם האונייה הבריטית, החליט אבשלום להגיע למצרים דרך מדבר סיני, כדי לחדש את הקשר עם האנגלים. אבשלום פיינברג וחברו יוסף לישנסקי, יצאו רכובים על סוסים ופניהם דרומה. כעבור זמן לא רב, חזר לישנסקי כשהוא פצוע, וסיפר כי בהגיעם סמוך לקו החזית הבריטי, הותקפו על-ידי בדווים ואבשלום נהרג מן היריות. יוסף לישנסקי הוסגר מאוחר יותר לטורקים על-ידי חברי "השומר" (שהתנגדו לפעילותו של ארגון "נילי") ונתלה בדמשק באשמת ריגול. שנים רבות היה מותו של אבשלום בבחינת תעלומה, כי לא האמינו לסיפורו של לישנסקי וחשדו בו כי היה מעורב ברצח אבשלום. רק בשנת 1967, בעזרת אחד הבדווים בסביבה, נחשפו ליד רפיח עצמותיו של אבשלום פיינברג, והועברו לקבורה בבית-הקברות הצבאי אשר בהר-הרצל בירושלים. התברר כי אבשלום הכן נרצח על-ידי הערבים ובזמן הירצחו, היו בכיסו תמרים שלקחם צידה לדרך. לאחר מותו, צמח עץ תמר מאחד הגלעינים שנותרו בכיסו ובאמצעות העץ ידעו הבדווים לאתר את מקום הירצחו.

הערה:



1. היה זה אהרון שוחט, ממפקדי הארגון ברמת-גן.