תופעת הירידה מהארץ של היישוב הישן
גדליה פנסטרהיים
המצב בישוב הישן
"דור דור ודורשיו" - דור דור וצרותיו! החיים בישוב הישן,1 החל מעליית תלמידי הגר"א ועד אחרי מלה"ע הראשונה, היו רצופים קשיים וצרות. קשיים אשר, למרות כושר עמידתם הטובה ככל שהייתה של אנשי הישוב הישן, השפיעו ועיצבו את דמות החברה ואת הלכי הרוח בישוב הישן.
סוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט
לאורך חלקים נרחבים מתקופה זו נהנו היהודים בחלקים מא"י ולעיתים אף בכל הארץ משלטון סובלני ונוח יחסית. שלטון שאיפשר לאוכלוסייה היהודית לגדול ולהתבסס באופן חסר תקדים למרות התנגדותם התקיפה של גורמים יהודיים כמו הפקוא"מ3 והפרושים.
התקוות המשיחיות. המניע העיקרי של עליית תלמידי הגר"א ושל רבים מן העולים בתקופה זו הייתה הציפייה הדרוכה לקראת בא משיח, שעל-פי חישובים קבליים היה אמור להופיע בשנת ת"ר. תלמידי הגר"א האמינו שבכדי להביא 'התערותא דלעילא' עליהם ליצור 'התערותא דלתתא' ולכן קמו בעצמם ועלו לארץ, אך היו גם אלה שלא דגלו בהתערותא דלתתא ובכל זאת עלו מתוך אותה ציפייה דרוכה לקראת בא המשיח. 4
הסכמי הקפיטולציות. בשנים הראשונות של המאה הי"ט ניתן לראות את תחילתה של תופעה שהלכה ונתרחבה עד קיצה של האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה. האימפריות האירופיות החלו להתעניין במזרח התיכון ובאימפריה העות'מנית הדועכת5 ודאגו לחתום על הסכמים המקנים להם השפעה פוליטית על האימפריה העות'מנית, ולנתיניהם הגרים באימפריה זכויות מיוחדות. יהודים רבים מהיישוב הישן ששמרו על אזרחותם הזרה נהנו רבות מהזכויות שהקנו להם הסכמי הקפיטולציות ומהחסות וההגנה שהעניקו להם הקונסולים הזרים.
דוגמא טובה לניצול חסותם של הקונסולים הזרים ושל הסכמי הקפיטולציות לטובת היהודים ניתן לראות באגרת המצוינת להלן בה שטחו יהודי ירושלים את תלונותיהם בפני קונסול רוסיה-אוסטריה. עם הזמן למדו היהודים לנצל את הקפיטולציות ואת נתינותם הזרה עד שבזמן מלחמת העולם הראשונה קמו במצרים קהילות שלמות של גולים שמצאו את עצמם מחוץ למעגל המגויסים בזכות נתינותם הזרה.6
רדיפות מצד השלטונות והתנכלויות מצד המוסלמים. בתוקף היותם מיעוט יהודי תחת שלטון מוסלמי סבלו אנשי הישוב הישן מרדיפות תכופות, ממאסרים ומגביית מסים מופרזת. יחס זה של השלטונות ליהודי ארץ-ישראל ניתן לראות בברור באגרות ומכתבים מהתקופה המדוברת.
אגרת אשר כותרתה "זכרון הרשימה מהמסים והעלילות אשר מיצו דמינו המה אילי הארץ ובפרט הצר הצורר מושי בעק תופאג'י באשי", נשלחה מראשי הקהילה הפרושית הירושלמית לקונסול אוסטריה-רוסיה באחת מערי החוף של סוריה.7 האגרת סוקרת בצורה כרונולוגית את רדיפת היהודים בירושלים בשנים תקפ"ב-תקפ"ז (1822-1827). באגרת מלינים היהודים, בין היתר, כי
"בתחלת תקפ"ד בא מושי בעק עם עשרים אנשי חיל בחצות הלילה ושברו את הדלת8 ולקחו את הרב הנז'9 ולבנו יחידו10 ולמוהר"ר נתן11 בהרב סעדי' מצערנוויץ נעמצי12 ולר' יצחק בר שלמה פ"ח13 מסקאו לבית האסורים בעלילות שקרים ולקח אלף ושבע מאות גרו"ש מכיסנו חוץ מה שנתנו הספרדים לעזרנו תק"נ גרו"ש".רדיפות מסוג זה היו שכיחות בארץ ישראל בתקופה הנ"ל אך היו גם תקופות רוגע מסוימות בהם השלטון לא התנכל ליהודים בצורה מיוחדת בעקבות שתדלנות של אנשים מקורבים לשלטון לטובת היהודים. למשל, מראשית המאה עד שנת תק"פ (1820) בו רצח הפחה עבדאללה מעכו את יועצו הכספי, חיים פרחי, נהנו יהודי צפת והגליל מיחס נוח מצד השלטונות והמסים שהוטלו עליהם היו נמוכים הודות לחסות שפרש עליהם פטרונם, חיים פרחי.14
בנוסף לרדיפות השלטוניות, סבלו היהודים מתקיפות והתנכלויות תכופות כפי שנהגו במדינות מוסלמיות אחרות. מוסלמים היו מתנכלים ליהודים ללא שום סיבה, ולאלה לא הייתה זכות להגנה עצמית, וכשפנו לערכאה משפטית גם זו שילחתם בבוז. "ר' שלמה פ...15 הוא מפתח החותמות. באמצע הרחוב פנה אליו תורכי והראה לו אבן גדולה ואמר לו לחוקק בה חותמת. שלמה השיב שאין זה לפי כחו ... אז תפסו התורכי בזקנו, שלף חרבו, בעט בו, פצעהו והכהו ללא רחמים...".16
כיבוש ארץ ישראל בידי המצרים. בשנת תקצ"א (1831) מרד הפחה של מצרים, מוחמד עלי, בסולטאן העות'מני ושנה לאחר מכן כבש את ארץ-ישראל. מדיניותו הסובלנית של מוחמד עלי כלפי מיעוטים והשלטת החוק והסדר בארץ-ישראל שיפרו לאין ערוך את אורח חייהם של היהודים הארץ-ישראליים.17 שינויים פוליטיים דרסטיים אלו שהביאו בעקבותיהם את שלטונו הנוח של מוחמד עלי עלו בקנה אחד עם ציפייתם של יהודי העולם בכלל וארץ-ישראל בפרט לבא המשיח בשנת ת"ר ועם התיאוריה שהתקופה המקדימה לשנה זו אמורה להיות רצופה שינויים ו"חבלי משיח".
פרעות. בנוסף להתנכלויות השלטוניות מהם סבלו יהודי ארץ-ישראל בתקופה זו, סבלו היהודים גם מפרעות שנבעו מסיבות שונות ולאו דווקא סיבות הקשורות ישירות ליהודים. פרעות כדוגמת אלו היו בשנת תקצ"ד. בעת מרד הפלחים באבראהים פחה פרעו המורדים ביהודי צפת, כפי שמתאר ר' יעקב ספיר הלוי שהיה אז כבן שתים עשרה
"גויתנו ורכושנו היו לבזה ולשבי ביד הפראים המורדים, ואך נפשנו היתה לשלל, שברחנו עירומים ויחפים בלי התמהמה לכפר עין זיתון ... וישבנו שמה ארבעים יום באימת מות בידי השודדים. רכושנו לנגדנו בידי זרים, ולא האמנו גם בחיינו, והציגונו ערום ועריה, כי גם בגדינו הפשיטו מעלינו והריקו כל אשר בבתינו, לא השאיר פכים קטנים דלת וחלון".18
רעידת האדמה הגדולה, ניפוץ החלום המשיחי והרעב בשנת תר"ו
רעידת האדמה הגדולה. בכ"ד טבת תקצ"ז פקד את הישוב היהודי בא"י ובעיקר את צפת רעש אדמה שהביא למותם של כ-2,000 יהודים ותואר כשואת הטבע ההרסנית ביותר במאה הי"ט.19 תוצאות רעש האדמה לא היו הרסניות בגלל עצמת הרעש בלבד אלא גם בגלל המבנה של הרובע היהודי בצפת שהיה בנוי על צלעו המערבית התלולה של ההר בשורות מדורגות בהן גגות המפלס הנמוך שמשו כבסיס המפלס הגבוה יותר. רעש האדמה מוטט את כל שורות הבתים ובכך קבר תחתיו את יושביהם.
המיסיונר האמריקני תומסון שהגיע לצפת בכדי לעזור לקרבנות סיפר כי
'אין בכח הלשון להפריז בתיאור ההרס ... צפת הייתה, אך אין היא קימת עוד ... מחזה-זוועה - בל תראינה עוד עיני כמוהו. אין העין נתקלת אלא בתוהו-ובוהו עצום של אבנים ואדמה, קורות ולוחות-עץ ... בלולים בערבוביה מחרידה".20רעש האדמה פגע בכל הקהילות בצפת, חסידים, פרושים וספרדים גם יחד. אך עם זאת קהילת הפרושים ספגה פחות אבדות ביחס לקהילות האחרות מכיון שמשפחותיהם התגוררו בקצה הרובע היהודי ו'יכלו לברוח ולמלט על נפשם' כפי שמעיד אחד הפרושים שבא לעזור לנפגעים.21 לקהילת הפרושים היה עוד יתרון על פני הקהילות האחרות - בשנת תקע"ה (1815) דאגו הפרושים להקים מעוז התישבותי בירושלים וכך היה לחברי הקהילה מקום מפלט לאחר רעש האדמה. ואכן, לאחר רעש האדמה ע"פ החלטת כולל הפרושים עקרו רוב הפרושים ממקום מושבם שבצפת והשתקעו בירושלים22.
סוף שלטונו של מוחמד עלי. רגשות האיבה של כלל התושבים שהיו תחת שלטונו של מוחמד עלי כלפי השלטון החדש הלכו וגברו עם הזמן בעקבות העובדה שהיה תשלום מסים סדיר ובעקבות מינויים של קרוביו של מוחמד עלי למשרות מפתח. השלטון העות'מני בקושטא החל להסית את האוכלוסייה המקומית נגד שלטונו של מוחמד עלי בכוונה להפילו. מרד שפרץ בקרב הדרוזים בשנת תקצ"ט גרר פלישת כוחות תורכיים לתחום שלטונו של מוחמד עלי בסוריה, אשר נסוגו במהרה בעקבות תבוסה לצבא המצרי. מדינות אירופה שחשקו בארץ ישראל לא רצו לאפשר לשלטון חזק ויציב כשל מוחמד עלי להשתלט על האימפריה העות'מנית הדועכת. על כן נוצרה הברית המרובעת שמנתה את אנגליה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה אשר גרמו, בהתקפותיהם הימיות על ערי הארץ, לנסיגת שלטונו של מוחמד עלי מהארץ.23
שינוי שלטון זה לא בישר חזרה לשלטון המפלה שהיה קודם שלטונו של מוחמד עלי, אך גם לא בישר העדפה מתקנת ליהודים, ובקשות כגון ריצוף רחבת הכותל נענו בשלילה.
ניפוץ החלום המשיחי בשנת ת"ר. למרות שלא הכל הסכימו ששנת ת"ר היא היא שנת הגאולה באופן חד משמעי, הציפייה הממשית לשנה זו ולמאורע שיבשר באופן ברור על תחילת תקופת הגאולה היתה רבה. משיצאה שנת ת"ר ואת חללה הריק של הגאולה מילאה עלילת דמשק, בה נצלו היהודים ברגע האחרון בעזרתם של משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה24, הבינו הכל כי שיוועו לריק וכי שנת ת"ר איננה שנת הגאולה. כמובן האכזבה התאימה למידת הציפייה. היו רבים בקרב הפרושים שראו בגאולה העתידית תהליך הדרגתי שתחילתו אמורה הייתה להיות בשנת ת"ר ולכן ספגו מהלומה אמונית קלה יותר מאשר החסידים והספרדים שציפו לראות משיח בשר ודם נכנס בשערי ירושלים עם חמורו ושופרו, ומשלא ראו, הייתה האכזבה רבה עד מאד.25
את המשבר שפקד את הישוב היהודי תיאר נוסע נוצרי ואמר כי 'בטוחים אנו כי הם שואפים בכל לבם לשוב אל ארץ אבותיהם והם מאמינים כי אכן קרובה שעת גאולתם. לאחר שנבואותיהם הכזיבו, התחילו להבין שהם טעו. רבנים אחדים לא הססו מלהכריז על כך ורבים המירו דתם בזמן האחרון".26 המשבר אכן הגיע לשיא בכ"א אייר תר"ג (21 במאי 1843) כאשר חמישה יהודים, וביניהם ר' אלעזר לוריא (בן-דוד שני של הרד"ל [ר' דוד לוריא], מראשי הרבנים בליטא ובן דוד שלישי של ר' שמריה לוריא, חתנו של ר' הלל משקלוב), ור' בנימין גולדברג הוטבלו לנצרות והודו במשיחיותו של ישו בתוככי ירושלים.27
המשבר הגדול בשנת תר"ו. התנצרות הייתה רק דרך אחת להתמודד (או לברוח) מהדילמה הרוחנית שהתעוררה בשנת ת"ר. היו רבנים כדוגמת ר' אביעזר מטיקטין שניסו להסביר, ע"פ תפיסות-יסוד של קבלת האר"י, גימטריות ונוטריקונים, כי הציפייה לשנת ת"ר הייתה מוצדקת וכי שנה זו היא רק 'אתחלתא דגאולה'. תהליך הגאולה אמור להסתיים רק בשנת תר"ו, ועד שנה זו אמורים להיות חמש שנים רצופות ניסיונות עבור העם היהודי. העתקת תאריך הגאולה לא הייתה אלא ניסיון למשוך את הציפייה ככל האפשר ולמנוע בכל מחיר את המשבר שכבר הספיק לפרוץ בשנת ת"ר.28
עם התקרב שנת תר"ו המצב בישוב רק הלך והחמיר. שנת תר"ה הייתה אחת השנים השחונות ביותר במאה הי"ט ובעקבותיה הייתה שנת תר"ו שנת רעב קשה שהביאה להתפוררות בישוב ולדמורליזציה אפילו בקרב מנהיגי הישוב שחלקם לא היססו לברוח מהארץ לאחר שלא יכלו לעמוד בעול פרנסת קהילותיהם.
אך בזה לא הסתיים המשבר בהנהגה הפרושית. מנהיגי הכולל הפרושי, בני הדור השני לתלמידי הגר"א, - ר' נתן נטע ברמ"מ, ר' נתן נטע בר"ס ור' משה מגיד בן ר' הלל, הלכו לעולמם. שכבת ההנהגה הוותיקה שניהלה את מערכות חייו של הכולל הפרושי מאז שנות השלושים פינתה את מקומה להנהגה שהייתה מורכבת מעולים שהגיעו ארצה במחצית שנות הארבעים ולא היו קשורים לחוויית הבראשית של הכולל.29
אנשי הישוב הגיעו למצב בו הם מישכנו את כליהם ואת בגדיהם ולוו כסף בריבית גבוהה בכדי לקנות מעט מים קמח ואורז, ואף מונתה ועדה שלוותה "מאת הגויים ואילי הארץ סך שמונים אלף אריות כדי לקנות חטים באשר נמצא" בכדי שיוכלו לחלק "לעניים מרודים פת ואורז פעמיים בשבת". בנוסף על הרעב שהלך והחריף תקף את הארץ ארבה, שאכל את מעט היבול שעוד נשאר בשדות.30 וכמובן, ככל שגבר הרעב כך גם גברה פעולת המיסיון והצלחותיה לנצר יהודים. ובכך היוותה עוד גורם מטריד לקהילות ביישוב ולראשיהם.31
בניגוד לתקופות שקדמו לשנים אלו בהם קהילות היהודים בחוץ לארץ עמדו לצידם של הקהילות בארץ בעתות צרה, בשנות ה40 של המאה הי"ט גם מצבם של היהודים בארץ מוצאם של רבים מן הפרושים, רוסיה, לא שפר במיוחד, וזאת בעקבות גזירותיו של ניקולאי הראשון ל'תיקון' מצבם של היהודים32, וכך, קהילות היהודים ברוסיה לא יכלו לעמוד לצידם של אחיהם ביישוב הישן.
בנוסף לכך שמאמציהם של מנהיגי הפרושים ברוסיה נותבו למען סיכול הגזירות ולא לעזרה ליישוב נתקבלו ידיעות מכוללי הפרושים כי "לכוללנו מתוספים בכל זמן רוב עניים מדוכאים הנמלטים מארץ מולדתם מחמת כובד על שינויי ותהפוכות הזמנים".33 וכך במקום לשפר בכי הוא זה את המצב בארץ, יהודי חוץ-לארץ רק הרעו אותו.
כשסוף סוף הגיעה שנת תר"ו, והציפייה המשיחית שהייתה האלמנט היחיד שעוד החזיק את חלק מאנשי הישוב והניע אותם להמשיך, נגוזה, המשבר בישוב רק העמיק, ואפילו האנשים שעד אז השמיטו מתפילתם קטעים גלותיים34 ועוד קיוו לגאולה הקרובה אבדו את תקוותם.
אמצע המאה הי"ט
"לא זו הדרך להגיע למחוז חפצנו ולא נהי' ח"ו לשמצה כמו איזה מהקודמים אשר חשבו וטעו אף שגם מהם הי' כוונתם רצויה ונפלו במהמורות ורבים עמהם והדבר גורם רפיון וחלישות ח"ו באמונת הגואל האמיתי".35בד בבד עם שינוי התפיסה בנושא המשיחי היה גם שינוי תפיסתי בנושא ההתיישבות והאידיאולוגיה ההתיישבותית. ראשי היישוב עברו למנטליות של "גדולים חיי שעה מחיי עולם"36 ושל "אם ה' לא יבנה בית לשווא עמלו בוניו בו" ומתוך כך הסתייגה ההנהגה הפרושית מכל הקשור לפרודוקטיביזציה ומודרניזציה.
למרות שינוי תפיסה זה התאפיינה תקופה זו בבניה מחוץ לחומות ירושלים. הבניה נעשתה ע"י קבוצות יחידים מפאת התנגדות ההנהגה הפרושית לנושאים פרודוקטיביים התיישבותיים, אך נעשתה.
מלחמת קרים. בשנים תרי"ג-תרט"ז (1853-1856) היו תופעות שאף היישוב בארץ, למוד הסבל, לא ידע בעבר. בעקבות המלחמה לא הגיעו כספים משטחי טורקיה, שהייתה מעורבת במלחמה, ומשטחי רוסיה ופולין מפאת האיסור שהטיל ניקולאי הראשון על העברת כספים לארץ. הרעב הפך לבן-בית של כל משפחה והיו אנשים שהגיעו לכדי מכירת ילדיהם למוסלמים בכדי לקנות אוכל ובכדי למנוע מילדים אלה לגווע ברעב. המצב היה קשה בצורה כל כך קיצונית עד שהראשון-לציון בעצמו, הרב יצחק קובו, יצא לאסוף כספים בחוץ-לארץ עבור הכולל הספרדי.37
הרעב בשנת תרי"ד. בטוחני כי זו לא היתה שנת הרעב היחידה במאה הי"ט, ואף בתקופה המדוברת היו אחרות כמוה, אך במבט מהיר על אמצע שנות המאה הי"ט שנה זו מתבלטת כקשה במיוחד. רעב זה היה פועל יוצא של זרימת הכספים הלקויה שנגרמה בעקבות מלחמת קרים. כוללים שסמכו על כספים של מדינות שהשתתפו במלחמה נאלצו לפנות לקהילות זרות להם ולבקש מהם תרומות.38
עדויות בני התקופה מספרים על "רוב התלאה אשר מצאתנו בזה השנה"39 ועל "שבר בת עמנו ... כי נשבר מטה לחם אשר היה נאסף לנו במדינתנו".40
עצירות הגשמים. כמו בכל תקופה בהיסטוריה של היישוב הישן גם בתקופה זו של אמצע המאה הי"ט היו שנים ברוכות ושנים שחונות. נוסע שביקר בירושלים בשנת תרמ"ה מתאר את מצב המים ואת תלות תושבי ירושלים במי הגשמים כך: "הוכרזה תענית ציבור מחמת עצירת הגשמים. אמרו הושענות וסליחות ותקעו בשופר. צריך להאזין לתפילה זו הקורעת לבבות, כדי להבין את משמעותה של מצוקת המים למסכנים אלה. עין לא יבשה. אף ילדים בני שמונה יללו בקול בתפילה זו ... וביום השני, בשעה שלוש בלילה, החלו גשמים לרדת למשך 48 שעות. לאנשים היו מים, ומחיר החיטה ירד."41 העיתון יהודה וירושלים שהתפרסם בתקופה זו, גם הוא התבטא תכופות בנוגע למצוקת הגשמים. "לדאבון לבנו, הננו מודיעים לאחינו דורשי שלום העיר הזאת, כי מצב עיר קדשנו בעת הזאת, נורא מאד, - גשמי מלקוש לא היה, וכל זרע השדה בסביבות עיר קדשנו, אשר אפילות היו בעת ירד עליהם הגשם הוכו בשידפון והתליעו."42
המצב הכלכלי של היישוב. אפילו בשנים בהם הישוב התברך בגשמים המצב הכלכלי לא היה טוב במיוחד. רוב אנשי הישוב התפרנסו בדוחק אם בכלל, ואפילו אלו שהיו בעלי חנויות "החנויות מצויות למעשה בכוכים גדולים שבקירות; רק מעט חנויות יפות יש ... כל מה שבעלי המלאכה מייצרים ניתן לקנות בזיל הזול...".43 רבים מבני הישוב נזקקו לסיוע כספי מלבד מה שהרוויחו מעמל כפיהם ומלבד כספי החלוקה, שבתקופה זו הלכו והתמעטו, אותם קבלו מהכולל אליו היו שיכים.
עיתוני היישוב הרעיפו ערבים לבקרים בחדשות על הצרות והרעב והחוסר הכלכלי, בעיון קצר בעיתונות התקופה רוב החדשות מירושלים הם בדבר החוסר בכספי החלוקה והרעב. "ביום השני שבוע זה עכבו העניים קריאת התורה ברוב בתי התפלה אשר בעירנו למען יטכסו עצה לעצור בעד הרעב מהפיל חללים בקרב העם".44 "נורא מאד חרפת רעב! מנפש עד בשר יכלה, ומה איום מאד שמעו, לדלי אדם אביוני ירושלים, אשר לשמו ולזכרו ירגזון, - עוד לא נשכח מקרב לב העניים את שנות הרעב אשר עברו עליהם...".45
בנוסף למצוקה הפרטית הייתה גם מצוקה כללית של המוסדות שהתבטאה במריבות בין החכמים ראשי הקהילות. בשנת תרכ"ה (1865), למשל, פרצה מחלוקת בין חכמי חברון לחכמי ירושלים. חכמי ירושלים דרשו שהקהילה בחברון תהיה כפופה לקהילה הירושלמית בכל מה שקשור לכסף ולשלוחים.46 משלא נענו חכמי חברון לדרישות חכמי ירושלים הוציאו חכמי ירושלים קונטרס בשם "שבר יוסף" המתאר את שחיתותם של אנשי חברון והפיצו אותו בין כל עשירי ונדבני היהדות בתפוצות. משראו חכמי חברון את מעשי חכמי ירושלים הוציאו גם הם קונטרס בשם "עדות ביהוסף" המתאר את מעשי חכמי ירושלים.47
בתקופת העליות הציוניות הראשונות
הבצורת בשנת תר"ס. בשנת תר"ס (1900) פקדה את ירושלים בצורת קשה ובעקבותיה היה צפוי מחסור קשה במים לשתייה. הפעם בניגוד לפעמים הקודמות כונן היישוב וועדת חירום מצומצמת שבה השתתפו הג"ר לייב דיין, הרב משה סולומון, הרב אלימלך פרלמן והרב נפתלי צבי פרוש. ועדת החירום הופקדה על הספקת מים ליישוב בירושלים ואכן עמדה במשימה בהצלחה, והישוב לא צמא למים כבבצורות קודמות. "דאגנו לרכישת חביות פח גדולות שהיו מורכבות על קרונות הרכבת, וכאשר הרכבת הייתה מגיעה היינו מחברים אליה צינורות, שהובילו את המים אל המאגר. מכאן היו מוציאים את המים לתוך מיכלים, שהורכבו על גבי עגלות, באמצעותם היו מספקים את המים לשני מרכזי חלוקה...".48
המחלות. בשנת תרס"א (1901) התפשטו בעיר כמה מחלות, ביניהם האבעבועות החצבת ודלקת הריאות, שגרמו לחולים רבים ביישוב וכן לכמה חללים. גם במקרה זה היישוב התארגן בצורה יעילה והקים ועדת סיוע שהעניקה למשפחות החולים סיוע כספי לקניית תרופות "ועד זה המשיך לפעול עדי הסיר ה' חרון אף מעמו והמגיפה נעצרה".49
הארבה. בתקופה זו עברו על אנשי היישוב הרבה תלאות וייסורים אך אחת הקשות ביותר הייתה מכת הארבה. מפאת אמצעיהם הפרימיטיביים עמדו השלטונות חסרי יכולת מול הארבה שתקף בשנת תרס"ה וכרסם בכל חלקה טובה בארץ. אנשי היישוב נקראו לכפרים כדי לאסוף את ביצי הארבה ולמנוע את התרבותם ורק ברגע האחרון נצלו תלמידי החכמים מחובת היציאה בזכותו של ר' לייב דיין שנשלח להשתדל אצל מפקד המשטרה החדש של ירושלים.50
המשבר הכלכלי במוסדות הישוב הישן. בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה היה היישוב הישן נתון במשבר כלכלי עמוק שנבע מחוסר האפשרות של מוסדות החלוקה והכוללים לספק את צורכיהם הכלכליים של חבריו. המשבר נבע בעיקר מריבוי טבעי של היישוב הישן שגרם להגדלת הנטל על מוסדות החלוקה, וכן מתהליך דה-לגיטימציה אידיאולוגית של היישוב הישן בעיני הקהילות היהודיות בחוץ-לארץ או "שאלת 'היהודים בארץ הקדושה'"51 כפי שכונתה בפי עיתוני התקופה אשר "תמלא עתה את רוב גליוני מכתבי העתים לאחב"י52", ואשר הביאה לירידה בתמיכתם של קהילות חוץ לארץ במוסדות החלוקה של היישוב הישן. למרות בעיות אלה המשיכו מוסדות היישוב הישן להנפיק שטרות על בסיס הכספים שהיו עתידים להגיע, ובהעדר בסיס כלכלי חלופי המוסדות לא היו מסוגלים לפדות את השטרות וכך הפסידו רבים את כספם והיישוב הישן נכנס למיתון עמוק.
מלחמת העולם הראשונה
צבי שילוני55 מציין כי גיוס זה לא נשא בעיקרו אופי כפייתי והמתגייסים ברובם יצאו לדרך מתוך תחושת שליחות ופטריוטיות. מובן מאליו שרוב המגויסים הירושלמיים בגיוסים אלו, אותם מתארים הלל יפה ואברהם אלמליח56, לא היו אנשי היישוב הישן אלא אנשי העליות הציוניות או לפחות אנשים בעלי מנטליות דומה, שהרי גיוס מרצון למלחמה המתרחשת באירופה אינו עולה בקנה אחד עם התחמקות תלמידי החכמים של היישוב הישן מהמלחמה עם הארבה תשע שנים קודם לכן.
הגיוס שביצע הצבא העות'מני עם פרוץ המלחמה ולאורכה היה שונה בתכלית מזה של הצבאות האחרים והוא נשא אופי כפייתי יותר. כל הנתינים העות'מנים גויסו למעט כאלה שיכלו לשלם כופר57 שפטר אותם מהגיוס, התוצאה מכך הייתה שרוב המגויסים היו בני המעמד הנמוך מקהילת הספרדים.58 צבי שילוני59 מגיע למסקנה כי מספר המגויסים לצבא העות'מני מירושלים בלבד הגיע לכ2000-3000 אנשים לכל הפחות.
בעקבות ריחוק קווי הלחימה מהארץ ואופי השירות הממושך והבלתי מוגבל, משמעות הגיוס לצבא הייתה ניתוק מוחלט מהיישוב בארץ וסיכוייו האפסיים של החייל לחזור הביתה עד תום המלחמה ולעיתים עד בכלל הפכה את השירות לגלות. "ביחוד תקף הפחד (מפני הגיוס) את אנשי 'הישוב הישן' הדתיים ואת בחורי הישיבות, שמא יגייסו אותם התורכים לצבא להלחם נגד האנגלים."60
האינפלציה ועומס המסים. מיד עם פרוץ המלחמה, ואף מעט לפניה61, פסקו ספינות מסחר מלהגיע לחופי הארץ ומתוך כך "מחירי המצרכים החיוניים החלו להאמיר."62 בנוסף להתייקרות מצרכי המחייה הבסיסיים "המפקדה הצבאית החלה להטיל ארנוניות על התושבים שגדלו מיום ליום, והחרימו את כל הסוסים".63 בנוסף להכבדת הנטל היום יומי על חיי התושבים, מסים אלו הקשו על הנתינים העות'מנים לשלם את הכופר הדרוש לשחרור מהצבא ובכך גרמו סבל כפול לאנשי הישוב הישן שרצו להימנע מהשירות בצבא התורכי בכל מחיר.
גירוש נתיני מדינות אויב וההגליות הפוליטיות. גירוש נתיני מדינות אויב אל מחוץ לגבולות המדינה הייתה מדיניות רווחת בקרב המדינות הלוחמות במלחמת העולם הראשונה, וכמו כל המדינות המשתתפות במלחמה שאפו התורכים, מרגע הצטרפותם למלחמה, להיפטר מכמה שיותר נתיני מדינות אויב. בתחילה גורשו נתיני סרביה, צרפת, בריטניה ורוסיה, שהיו מעורבות במלחמה משלביה הראשונים, ורק בשלב מאוחר יותר, בעת הצטרפותה של איטליה למלחמה גורשו נתיניה משטחי האימפריה.
לקראת סוף המלחמה, כאשר הצטרפה יוון למדינות ההסכמה והמצור הימי על חופי הארץ לא אפשר לתורכים לגרש את הנתינים היונים אל מחוץ לגבולות האימפריה, גורשו נתינים אלה אל עומק השטח התורכי, היינו לסוריה ואנטוליה. הנתינים היונים שהיו ברובם עניים או בעלי-מלאכה סבלו רבות מהעקירה, חלקם גורשו לקושטא בעוד שרובם נתקעו בחמת ללא פרנסה. האחרונים שגורשו היו נתיני ארצות-הברית שגורשו, ברובם המכריע, לדמשק.64
בתקופה זו של מלחמת-העולם-הראשונה רבו ההגליות על רקע פוליטי. לא הייתה סיבה אחת גורפת לכל ההגליות והסיבות והנסיבות להגליית כל אחד מהדמויות שהוגלו הי שונות.
תכנית הגרוש הגדול. עם התקרב הכוחות הבריטים לירושלים הגו השלטונות העות'מנים תכנית לגירוש כל יהודי ירושלים. שמועות על כך שנפוצו החל ממאי 1917 גרמו ליהודים רבים לחשוש לגורלם ולברוח מהעיר למרות שהתכנית מעולם לא יצאה לפועל.
הרעב המחלות והמחסור במים. תנאי המלחמה גרמו לחוסר במזון ומצרכי מחיה בסיסיים, למחסור במים ולתנאים תברואתיים ירודים ביותר שהביאו לריבוי מחלות ולרעב. ריבוי החיילים בערים רק החריף את המצב והתמותה בקרב בני הישוב הגיעה לממדים מפלצתיים. נתונים סטטיסטיים מצביעים על כך שמספר חללי העדה הפרושית בירושלים בלבד עלה על 2,000 חללים. אומדנים בני התקופה מצביעים על מספר נספים גבוה ביותר. "הישוב התמעט בימי המלחמה ... מחמת עודף התמותה ב-15,000 נפשות לערך ...".65
בימי הממשל הצבאי הבריטי
המצב המשיך להידרדר והמחלות המשיכו להתפשט כבימי המלחמה אך היחס של השלטון כלפי האוכלוסייה השתנה לגמרי, והממשל הצבאי נמנע ממעשי גירוש68 ואף תמך בשיקום הערים שהיו תחת שלטונו. דוגמא ליחס זה ניתן לראות ביחס של הצבא האנגלי לבתי הספר.
"נמצאו אנשים שהראו על הבניינים היפים והמרווחים של ה'גרמנים', הראויים להושיב בהם אנשי צבא, וגם ניתנה פקודה למסור את הבנינים למשרד הצבא. אך כאשר התייצבה אשתי לפני הגינירל וודסון, בטל את הגזרה. 'אין אנו נלחמים בילדים' - אמר הגינירל - 'יש לבקש אחרי בנינים מתאימים אחרים. בתי הספר יבואו בחשבון רק לאחרונה!'"69
הערות:
1. בדבר הגדרה מדויקת למושג 'יישוב ישן' ראה: י' קניאל, 'המונחים "יישוב ישן" ו"יישוב חדש" בעיני הדור (1882-1914) ובעיני ההיסטוריוגרפיה', קתדרה 6 (1977), 3-19.
2. באגרות בני התקופה שנשלחו מתלמידי הגר"א מתוארת ארץ ישראל ש"גם בחורבנה אין דמיונה, בשממותה אין כמותה, בשלותה אין דכוותה" למרות ש"אמנם לית אוצרין מתגלין ברחובותיה. ולית פריטין מתחזיין בחוצותיה..." ראה: א' יערי, 'אגרות ארץ ישראל', בהוצאת מסדה, רמת גן 1971. עמ' 330. [להלן: יערי, אגרות].
3. פקידים ואמרכלים
4. עוד על התקוות המשיחיות ראה: א' מורגנשטרן ואחרים, 'ציפיות משיחיות ויישוב ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט', קתדרה 24 (1982). [להלן: מורגנשטרן, ציפיות משיחיות]
5. עוד על ההתעניינות הבינלאומית בארץ-ישראל ראה: י' רפל (עורך), 'תולדות ארץ-ישראל, מהתקופה הפרהיסטורית ועד עליית הבילו"יים', משרד הבטחון, תל-אביב תשמ"ה. עמ' 520. [להלן: רפל]
6. ראה על קהילת הגולים באלכסנדריה שבמצרים ועוד: נ' אפרתי, 'ממשבר לתקווה - היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה', יד י"בצ, ירושלים 1991, עמ'' 274-336. [להלן: אפרתי].
7. א' מורגנשטרן, 'בשליחות ירושלים - תולדות משפחת פ"ח רוזנטל 1816-1839', ירושלים תשמ"ז, עמ' 82-88. [להלן: מורגנשטרן, משפחת פ"ח].
8. אירוע זה תואר בהרחבה רבה גם על-ידי המסיונר לואיס. המדובר בפריצת חיילי המושל אל תוך חצר-המגורים שליד ביד המדרש "אור החיים", שהיה בית המדרש ומרכז הקהילה הפרושית בירושלים, בו היה ליהודים פירמאן (היתר ממשלתי) להחזיק ספרי תורה, בתואנה כי דיירי החצר שכחו לנעול את שער-הכניסה בלילה ובכך עלולים היו לגרום רעה לעצמם ולקיטרוג על השלטונות. לואיס מתאר דין ודברים בין דיירי החצר והמושל ומזכיר את הסכום 2250 גרוש ששילמו היהודים. ראה: מורגנשטרן, משפחת פ"ח, עמ' 86 הערה 11.
9. ר' מנחם מנדל משקלוב, מנהיג כולל הפרושים במחצית הראשונה של המאה הי"ט.
10. ר' נתן נטע בן ר' מנדל מנחם מנדל משקלוב.
11. ר' נתן נטע בן ר' סעדיה.
12. (נתין) אוסטריה.
13. משפחת פ"ח התגוררה יחד עם משפחת ר' מנחם מנדל משקלוב באותה החצר של בית המדרש "אור החיים". ר' יצחק פ"ש שימש באירוע זה מתורגמן בין ר' מנחם מנדל לבין החיילים.
14. ראה מאמרו של ת' פיליפ, 'בית פרחי והתמורות במעמדם של יהודי סוריה וארץ ישראל 1750-1860', קתדרה, 34 (טבת תשמ"ה), עמ' 97-114.
15. הכוונה לר' שלמה פ"ח (פיתוחי חותם) שנקרא על שם עיסוקו.
16. א' יערי, 'זכרונות ארץ ישראל', בהוצאת מסדה, רמת גן 1974. עמ' 121. [להלן: יערי, זכרונות].
17. רפל, עמ' 521.
18. יערי, אגרות. עמ' 422.
19. יערי, אגרות, עמ' 364-366.
20. W.M. Thomson, The Land and The Book, New York 1876, p. 278.
21. יערי, אגרות. עמ' 365.
22. שם, עמ' 370.
23. רפל, עמ' 522.
24. על עלילת דמשק ראה: י' ריבלין, 'עלילת דמשק', מחניים קי"א, תשכ"ז.
25מורגנשטרן, ציפיות משיחיות , עמ' 63-65.
26. שם, וראה שם הערה 49 בעמ' 64: מ' איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, תל-אביב תשכ"ו, עמ' 554.
27. שם עמ' 64.
28. מורגנשטרן, ציפיות משיחיות. וראה עוד: י' כץ, על שנת ת"ר כשנה משיחית והשפעתה על פעילות הפרושים לקירוב הגאולה, קתדרה 23 (1982), 73-75.
29. א' מורגנשטרן, 'משיחיות ויישוב א"י במחצית הראשונה של המאה הי"ט', יד יב"צ, ירושלים תשמ"ה. פרק תשיעי 'הנסיגה מרעיון הגאולה בדרך הטבע', עמ' 229-240. [להלן: מורגנשטרן, הנסיגה מרעיון הגאולה]
30. מ' בניהו, 'הרעב בירושלים בשנת תר"ו', ירושלים, רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה ב, חוברת א-ב (תש"ט), עמ' ע"ב-פ"ח. [להלן: 'בניהו, הרעב בירושלים']
31. שם עמ' פ'.
32. ניקולאי הראשון החמיר את הנגישות הכלכלית של היהודים, הרחיב את גיוס היהודים, גזר גזירות נגד הלבוש היהודי, נגד האוטונומיה הקהילתית והחינוכית של היהודים וכן הגביל את חופש התנועה של יהודים רבים.
33. בניהו, הרעב בירושלים, עמ' פ"ג.
34. באחת מאגרות הפקוא"מ מהתקופה שקדמה לתר"ו מתלונן ר' צבי הירש לעהרן, מראשי הפקוא"מ והקהילה היהודית באמשטרדם, כי בירושלים עדיין מצפים לגאולה מתוך הנחה שתהליך ישוב ארץ-ישראל מבשר את קימת השכינה מעפרה: 'שאינם אומרים בעיר הקודש עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר מטעם כבר קמה שכינתא מעפרא'. ראה: מורגנשטרן, ציפיות משיחיות, עמ' 65 והערה 57 שם.
35. מורגנשטרן, הנסיגה מרעיון הגאולה, עמ' 238.
36. י' לין, זכרונות לבן ירושלים, ירושלים תרפ"ד, עמ' 113. [להלן: ילין, זכרונות לבן ירושלים]
37. מורגנשטרן, הנסיגה מרעיון הגאולה, עמ' 236.
38. ראה נספח ד'.
39. מתוך תעודת שד"ר שניתנה לשד"ר שנשלח בשם קהילת חברון בשנת תרי"ד. ארכיון המדינה, 160 פ/2846. ראה נספח ה'.
40. מתוך תעודת שד"ר שניתנה לשד"ר שנשלח לקהילות אמריקה בשם כולל פאלאניא (פולין, רוסיה וורשא). שם, ראה נספח ד'.
41. מ' אליאב, 'מסע לירושלים בשנת תרמ"ה', סיני 62, תש"ל.
42. יהודה וירושלים ו, א(כ"ז אייר תרל"ז).
43. שם.
44. חבצלת 15, ח' (תרל"ח).
45. יהודה וירושלים, א, א(י"ב אדר תרל"ז).
46. כל קהילה היתה ממנה שליח שהיה מסתובב בקהילות בחוץ-לארץ ואוסף תרומות עבור הקהילה שמינתה אותו. שלוחים אלו כונו בשם שד"רים (=שלוחי דרבנן). ראה עמ' 39.
47. ילין, זכרונות לבן ירושלים עמ' 41.
48. נ"צ פרוש-גליקמן, 'שלשה דורות בירושלים', יד למיסדים, ירושלים, תשל"ח. עמ' 135.
49. שם עמ' 136.
50. ראה עוד א' פרוש, 'זכרונות ראשונים - זכרונות על חיי הישוב הירושלמי בעיר העתיקה ומחוצה לה במאה האחרונה', ירושלים תשכ"ג.
51. החבצלת 41, ד(תרל"ד).
52. אחינו בית ישראל.
53. מודעה ראשונה מסוג זה נתפרסמה בעיתון החרות, רמ"ג (י"ט באב תרע"ד), עמ' 1.
54. איטליה בשנת 1915 וארה"ב בשנת 1917.
55. צ' שילוני, 'הדלדול באוכלוסיה היהודית בירושלים בתקופת מלחמת-העולם הראשונה', בתוך: י' בן אריה ואחרים, 'מחקרים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ ישראל', ירושלים תשמ"ח. [להלן: שילוני]
56. א' אלמליח, 'ארץ ישראל וסוריה בימי מלחמת העולם', אף ירושלים תרפ"ח, עמ' 102. [להלן: אלמליח]
57. גיל הגיוס היה 18-45 וכל המגויסים בני 26-45 יכלו לפדות עצמם משירות צבעי עבור סכומי כסף גבהים מאד.
58. היו אמנם מגויסים שלא היו מהקהילה הספרדית. תלמידי הסמינר למורים, הגימנסיות העבריות ותלמידי בצלאל וכמה מתלמידי ביה"ס של חברת 'עזרא' שהתעת'מנו בפרוץ המלחמה בכדי למנוע את גירושם, גויסו מפאת אזרחותם העות'מנית. הטורקים גייסו גם את נתיני פרס הניטראלית וזאת מכיון שידעו שפרס לא תעמוד ותגן על נתיניה היהודים, גיוס זה היה גיוס ברוטאלי במיוחד, אך בעקבות לחצים ממושכים שוחררו מגויסים אלה כעבור ארבעה חדשים.
59. שילוני, עמ' 138.
60. י' טופורובסקי, "מאה שערים שלי - קורות משפחת שלום ומלכה אזולאי בשכונת מאה שערים כאספקלריה לחיי הישוב הישן בין השנים 1919-1924', ירושלים תשנ"ד. [להלן: טופורובסקי].
61. המצפה ל"ו (תרע"ד) עמ' 3.
62. י' שריון, 'זכרונות ירושלים', ירושלים תש"ג, עמ' 185. [להלן: שריון]
63. שם.
64. שילוני, עמ' 133.
65. שילוני, עמ' 143, וראה שם הערה 92.
66. יש לשים לב כי צפון הארץ, כולל צפת וטבריה, נכבשו מאוחר יותר מדרום הארץ ובכללה ירושלים וחברון.
67. ע"פ תיאורו של מרדכי בן הלל הכהן. ראה שילוני, עמ' 149 וראה שם הערה 115.
68. למעט גירושם של כ-300 נתינים גרמנים למצרים כ'נתיני מדינות אויב'. שם, עמ' 150.
69. א' כהן רייס, 'מזכרונות איש ירושלים', חלק ב, ירושלים תרצ"ד, עמ' 284. [להלן: רייס].
