בסך-הכל גורשו מליטא למעלה מ-20,000 איש, כולל כ- 11,000 ליטאים, 7,000 יהודים והשאר בני מיעוטים אחרים - בעיקר פולנים (במיוחד מאזור וילנה). לעומת המגורשים הליטאים למיניהם, שכללו, בנוסף לצמרת הפוליטית הלאומית, גם אנשי-צבא ומשטרה ובעלי משרות שונות במנגנון הממלכתי מכל קצווי ליטא, לרבות מכפרים נידחים, היו בין המגורשים היהודים בעיקר חרשתנים וסוחרים בעלי מחזור ניכר, וכן מנהיגי מפלגות ופעילים מרכזיים, בדרגים גבוהים, יחסית. ומכיוון שמרכזי הארגונים הפוליטיים והעיתונים של הסקטור היהודי, וכן פעולות המסחר והתעשייה, היו מרוכזים בערים הגדולות, אין תימה שמרבית המגורשים היהודים באו מקובנה, שאוולי, פוניבז' וערים יותר גדולות כפי שמסתבר מתוך הטבלה (טבלה מס' 2).

לפי טבלה זו ניתן לראות בעליל שלמעלה ממחצית (כ- 54%) ממספר הגולים באו משלוש הקהילות הגדולות קובנה, שאוולי ופוניבז', שהיו גם מרכזים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים. אם כי בין הגולים היו גם פה ושם חנוונים זעירים מעיירות קטנות, שיחסית לתושבים האחרים נחשבו כביכול ל"גבירים", או שמישהו מבין מרכיבי 'הרשימות נטר להם איבה, הרי בדרך-כלל נמנו עם הגולים סלתה ושמנה של יהדות ליטא - הכלכלית והפוליטית.

כל המשפחות היהודיות שהוגלו מקובנה על רקע מעמדם הכלכלי-סוציאלי כיסודות מסוכנים מבחינה סוציאלית, ואשר כונו רשמית "אָס.או. אַ" אסוציאל-אופַּאסנִי אֶלֶמֶנט), נמצאו בעלי בתי-חרושת ומסחר ידועים, כגון:
אוּליאַמפֶּרל מביח"ר "סִילְווא",
צֶ'רְנֶס מביח"ר "קוטון",
אשכנזי מביח"ר "קדימה",
סלומון מביח"ר לסיגריות,
וידיס מביח"ר "קארמֶן",
פַּאלֶבסקי מביח"ר "נקטאראס",
הצורף גרוּזד,
אילגובסקי - קבלן,
חודוש - בעל בתים,
שטארק ומרקוּס- בעלי בימ"ס לטבק,
חַרַש וזֶלצֶר מבימ"ס לנייר,
הסוחרים פַּלוּנסקי, סוקולובסקי, איזרַעלית, ידידיָה, פיַינברג, פַלקובסקי ורבים אחרים.
בין המגורשים מווילנה היה גם הסוחר העשיר ינקלביץ.

ראשי המשפחות הללו נכללו בדרך-כלל בקבוצה א', כלומר קבוצת ה"אסירים", והופרדו כאמור מבני-משפחותיהם. בקבוצה זו נמצאו גם הפעילים במישור הפוליטי-ציבורי, שרשמית כונו גם "איזמֶניקִי רודִינִי" (בוגדים במולדת) וביניהם ממנהיגי המפלגות והארגונים היהודיים הבאים:
מהתנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר), בית"ר וברית-החייל:
דוד בידֶרמַן, שלמה גֶפן, יחזקאל דִיליון, שאול דיליון, יחזקאל דווידזון, צבי ווּלפוביץ, ישראל יֶבֶרוביץ, מייזל, יחזקאל פּוּלַרֶביץ, אליהו פְלינק, זאב רוזֶנטל, אברהם רוטשטיין, שמעון שפירא, אברהם שטוּקַרֶביץ, שמריהו פּוּסטַפֶּצקי ואחרים.

מהציונים הכלליים:
ד"ר בנימין ברגר, ד"ר יואל ברוצקוס בוריס ברנשטיין, ד"ר משולם וולף, מאיר זיידנשנור (מווילנה) ד"ר יצחק לויתן, ניסן מיסלר, מאיר קנטרוביץ, המהנדס נ. יפה ואחרים.

מהציונים המדיניים (גרוסמאניסטים):
ד"ר שמואל גולדברג, ד"ר יצחק דוברוביץ, ד"ר אריה הסלזון.

מפועלי-ציון שמאל:
עו"ד מיכאל טְרוּספוס ואחרים.

ממחנה "המזרחי":
אליהו אוּלְשטיין.

מאיגוד ותיקי מלחמת העצמאות הליטאית:
ד"ר אברהם אַלפֶּרן, סרן (מיל.) משה בְּרֶגשְטיין, דוד חַסמן, פידלֶר ואחרים.

כן נכללו בין המגורשים מספר פאָלקיסטים כמו דוד גלובּוּס מעורכי ה"פאָּלקְסבּלאַט" לשעבר, ואפילו כמה קומוניסטים וקומסומולים לשעבר כמו יוזֶפובִיץ, הירְשהורן ואחרים.

כמו השלב הראשון של מבצע הגירוש, כן גם השלב השני - ההסעה לברה"מ - נערך בצורה מתוכננת ותוך כדי הבחנה בולטת בין רכבות האסירים מקבוצה א', לבין רכבות המגורשים מקבוצה ב'. כך למשל מנה משמר הזקיפים לקבוצה א', לפי ההוראות, 65 איש, ואילו לקבוצה ב' - 30 איש בלבד. לפי ההוראות היה על מפקדי הרכבות להבטיח לכל אחד מהמגורשים 800 גרם לחם ואוכל חם פעם ביממה. על מפקד הרכבת הוטל לשלוח אנשים מבין המגורשים, כדי להביא את הארוחות והמים הרתוחים לקרונות.

אם כי למעשה לא תמיד בוצעו הדברים לפי ההוראות, הרי עניין האוכל לא היה מהמעיקים ביותר על ציבור המגורשים. הם סבלו במיוחד מהדחיסות הרבה והתנאים הסניטאריים הירודים ששררו בקרונות. קרונות אלו, שנועדו להובלת משא ובהמות, היו בדרך-כלל סגורים וחתומים, ורק שני צוהרים זעירים היו בהם כדי לספק אוויר לכלואים. לשם עשיית הצרכים נאלצו להשתמש במיתקנים פרימיטיביים שהותקנו בקרון, כמו "שפופרת", או סתם חור ברצפה. לפעמים הורשו האנשים לרדת בעת עצירת הרכבת בתחנה צדדית ולעשות צרכיהם תחת הקרונות. במיוחד סבלו קשות התינוקות, הזקנים והחולים. למעשה הוחזקו המגורשים כמעט משך כל הנסיעה בבידוד גמור מן האוכלוסייה המקומית אשר נקרתה בדרכם, ואף עם אנשי הקרון הסמוך אסור היה להם להיפגש. אפילו על פרוץ המלחמה בין גרמניה לבין ברה"מ שמעו באקראי ובעקיפין.

בתנאי סבל אלה המשיכו לנסוע ימים ושבועות, הכל לפי היעד:
למחנות עבודה, לאזורים כפריים או למקומות שוממים.

לפי מסמכים סובייטיים (שנתגלו לאחר נסיגתם מריגה), הוסעו אז מליטא 21,014 איש ל20- תחנות-רכבת לאורך מסילות-הברזל של אומסק, טומסק, גורקי ואורנבורג. לאחר מכן פוזרו ביישובים מסביב לתחנות אלה.

ניתן להניח שלפחות כשני שלישים מבין המגורשים היוו בעיקר משפחות שלמות ובני-משפחה (של ראשי המשפחה העצורים), כלומר המשתייכים לקבוצה ב'. הללו הוגלו ברובם המכריע (בציר נובוווילייקא-אורשא-יארוסלאוו -סוורדלובסק) למקומות שונים בחבל אלטאי כגון ביסק, בארנאול, קאראסוק ועוד, וכן לחבל נארים ולמקומות אחרים. הבודדים וראשי המשפחות, העצורים שכונו קבוצה א', הוסעו דרך סטארוביילסק למחנות-העבודה בצפון ובאוראל. במידה מסוימת מתאשרת הנחה זו גם מתוך טבלאות 1 ו2-.
בין ראשי המשפחות והבודדים שהובאו לתחנת סטארו-ביילסק שבאוקראינה, היו גם כמה עשרות מראשי הציונים בליטא. כמו רבים אחרים הם שוכנו תחילה במנזר ולאחר פרוץ המלחמה הועברו למחנות בצפון הרי אוראל שנקראו "סבראוראלאג". חלק אחר הועבר למחנות אחרים כגון רֶשוּטי שבחבל קְראַסנויאַרסק, גאַרי בפלך נובוסיבּירְסק, פֶצ'ורלאג בפֶּאצ'ורה (חבל וֶורקוּטא) ועוד.

תנאי החיים בגלות

בקיץ 1941 כבר היו במחנות חלק מאלה שהוגלו מפולין מספר חודשים לפני-כן והספיקו לסבול סבל רב. על התרשמותם של האומללים הללו מהגולים החדשים מליטא, ובמיוחד מהופעתם החיצונית, מספר בזיכרונותיו אחד הוותיקים כך:

"עדיין היה להם מראה האומר כבוד ובהלה גם יחד. היה זה מעין מצעד מעולם אחר... רבנים במצנפות פרווה, עורכי-דין ובנקאים, דמויות מרשימות ועבי- כרס, יהודים ולא-יהודים לבושים במיטב המעילים, הכובעים והפרוות. עימהם היו ארגזים ומזוודות אלגנטיות כאילו נסעו לריביירה. הופעתם הפכה לסנסאציה - כולם נעצו בהם עיניים והשמועה עברה מפה לפה: 'הליטאים הגיעו! ' התבוננו בזקנים המטופחים, במשקפי הזהב, בהרי החפצים, ותיארנו לעצמנו מה יקרה עם כל אלה מחר, כשאנשים אלה יישלחו בקבוצות למסע רגלי מאות קילומטרים... לאחר-מכן הגיעה אכן הידיעה שרק מעטים בלבד מבין הללו נותרו בחיים".

אחד המסעות הללו, בו נקלעו כאמור גם גולים-אסירים מליטא, ממחנות "בֶּה-בַּה-קַה" (בילומורסקי-באלטיסקי-קאנאל) שבקאַרֶלו-פינלנד, אירע בזמן פינוי המחנות הללו כמה שבועות אחר פרוץ המלחמה. רבבות העצורים הובלו ברגל אל יערות-העד של הטייגה, מזרחית וצפונית לארכאנגלסק. וכך מתאר זאת בזיכרונותיו אחד האסירים, יחזקאל פּוּלרֶביץ מקובנה:

"זקיפי הקונבוי, רגלים ופרשים, הקיפו את טורי האסירים ולא הרשו אף לאחד לצאת מהשורה ימינה או שמאלה.., שבילים צדדיים בתוך הטייגה העלו ענני אבק שמילאו את הנחיריים, הפה, וחנקו בגרון. הלשון בפה יבשה כקרש והצימאון בער ושרף. מי שפיגר ונשאר תשוש-כוח מאחורי החטיבה המתקדמת, נורה על-ידי הקונבוי. בין מיפקד למיפקד, בחניות, היה מפקד הקונבוי מתרה באסירים שכך וכך נהרגו תוך 'ניסיונות לברוח'... מימיני בשורה הלך הד"ר לוויטן מקאונאס... הוא התקשה מאוד בהליכה. באחד הימים קרה האסון: הוא התחיל להפציר בי לתת לו להישאר, אין לו כוח יותר, אחת היא לו, שיגמרו אותו בבת- אחת... נמצאנו כבר בשורת הצועדים האחרונה. איש הקונבוי דרך את הרובה והיתרה בנו לא לפגר. אך אצל הד"ר לוויטן אפסו כבר כל התקוות. הוא צנח ונפל תחתיו ולא יכול היה עוד להתרומם. העמסתיו על כתפי והלכתי. ברגעים הראשונים השתוממתי עד כמה היה קל, אך בהוסיפי ללכת יותר ויותר התחלתי להרגיש במשא ולא עבר הרבה זמן עד שאף אני הייתי בין הנחשלים. התכופפתי, עיני לארץ, והתקדמתי... אספתי את שארית כוחותיי ובריצה השגתי את הפיגור. ושוב נחשלתי ושוב רצתי קדימה כשהמשא על כתפי, כאחוז 'אמוק', עד שאיבדתי את הכרתי. כמה זמן עבר עלי כך לא אזכור, אך קרה הנס: החטיבה עמדה לנוח. הדרך באותו לילה באה אל קיצה".

ברם, נסים כאלה לא היו חזיון נפוץ ולא בכדי רבו הקורבנות בין האסירים.

קלים לאין-ערוך היו תנאי החיים של המגורשים, וביניהם משפחות של האסירים. רובם ככולם רוכזו בתחילה בחבל אלטאי. בהגיע 'הקרונות ליעדם נותקו מהרכבת (שהמשיכה למקומות אחרים) והנוסעים הורדו. בדרך-כלל קיבלו אותם ראשי השלטונות המקומיים ומנהלי המוסדות והמפעלים הכלכליים-משקיים, כדי להסדיר את בעיית אכסונם, ומה שיותר חשוב - לשבצם בעבודה. מחמת היחס הגס מצד נציגי הרשויות הללו, קבלת-הפנים חמורת הסבר והצורה בה בחרו את האנשים לעבודה, שיוו הללו במקרים רבים למעמד זה צביון של "שוק עבדים". משם הועברו המגורשים במשאיות, בעגלות וגם ברגל, ליישובי הסביבה. שם חויבו לחיות ולא לעזוב את המקום, וכן להתייצב מדי פעם בפני רשויות הביטחון המקומיים.
כבר בזמן הראשון לאחר ששוכנו בסובחוזים וביישובים עירוניים, שומה 'היה עליהם להתחיל בעבודה. חלקם הניכר שובץ בעבודה חקלאית, אחרים במפעלים חרושתיים ובכריתת יערות בטייגה ומעטים - בעבודות מקצועיות ובפקידות. במקרים רבים נמצא מקום העבודה רחוק מאוד ממקום המגורים כדי 10-8 ק"מ ויותר: הם נאלצו ללכת ולשוב ברגל. העבודה הייתה קשה ביותר; כך למשל בביח"ר לסוכר שליד העיירה בּיסְק, עבדו הגברים והנשים כאחד בטעינה ובפריקה של פחם ואבנים, כשכל אבן בת 80-70 ק"ג. על עבודה זאת שילמו מעט מאוד במזומנים - כדי קניית כיכר-לחם בשוק השחור אבל חשובים יותר היו התלושים לאוכל שהעובדים קיבלו.

בתנאי הרעב הכבד, ששרר אז, היוו אלה גורם מדרבן ביותר ליציאה לעבודה. מאידך, זקנים וחולים לא חויבו לצאת לעבודה, והם נאלצו להתקיים מתמיכת משפחותיהם שעבדו וממכירת חפציהם האישיים. מאחר שנאמר לאנשים כי נגזר עליהם לחיות במקום לצמיתות, במסגרת ה"סִילְקַה" (הגירוש), החלו רובם להסתגל לתנאי המקום. אחדים הקימו להם משקי-עזר, ואחרים אף ביראו חלקות יער וגידלו עליהם תפוחי-אדמה. חלקם הוכיחו עצמם במילוי תפקידים וביוזמות קונסטרוקטיביות, עד כדי כך שבמשך הזמן הוטלו עליהם גם עבודות ותפקידים שדרשו מיומנות מיוחדת ואחריות, וכך חלה הקלה מסוימת בתנאי חייהם. גם שלטונות הביטחון המקומיים, שבתחילה הקפידו על עריכת מפקדים של המגורשים והתייצבותם במועדים תכופים, מיתנו לימים את דרישותיהם, אם כי מדי פעם היו מטרידים אותם בחקירות ובחיפושים וכדומה. על אף ההבחנה הרשמית בין משפחות "אסירים", שכונו גם "בני משפחת בוגד במולדת", לבין המגורשים האחרים, לא היה כמעט הבדל מעשי בתנאי חייהם. עם זאת לא נמנעו שלטונות הביטחון להזכיר מזמן לזמן לבני-משפחות ה"בוגדים" את "ייחוסם" ולהעמידם על משמעות הדבר. ימים רבים לא ידעו הללו היכן כלואים ראשי משפחותיהם ואם הם חיים בכלל.

לפי הסכם שיקורסקי-סטאלין שוחררו בסוף 1941 אסירים ומגורשים אזרחי פולין לשעבר, ביניהם תושבים רבים של וילנה והסביבה. הללו נהרו ברובם דרומה, לאזורי אסיה המרכזית. חלק מהם גויס לצבא אנדרס ואחדים זכו אף להגיע לארץ-ישראל בימי מלחמת העולם השניה.
בשלהי קיץ 1942, כשנה לאחר בואם של המגורשים לחבל אַלטאַי, הועברו רבים מהם לחלקים אחרים בירכתי ברה"מ. בין השאר הם שולחו ליישובים נידחים שבחבל וֶרכויאַנסק שבאגן הנהר לנה ובדלתא שלו, עד השפכו לים לאפּטיֶיב, לרפובליקה האוטונומית היאקוּטית לרבות הבירה יאקוטסק ועיר-הנמל אלקמינסק, אך גם ליישובי דייגים צפוניים ביותר, כגון ביקוב-מיס ומקומות רבים אחרים. וכך מתארת בתיה פרבוזניק מיאנובה את העברתה מסובחוז בחבל אלטאי ליאקוטיה:

"באוגוסט 1942 קיבלנו מן הנ.ק.ו.ד. צו, לפיו על כל המשפחות שאין להם ילדים קטנים להתכונן לעזוב את הסובחוז קארפּובַה. שלחו עגלות רתומות לסוסים, הטעינו את החפצים ואנו הלכנו ברגל, בליווי שוטרי נ.ק.ו.ד. שהיו רכובים על סוסים עד העיר ביסק... הדרך ארכה 3 ימים. בביסק נודע לנו שיסיעו אותנו לאזור הים הצפוני, למקום בשם טיקסי על נהר הלֶנַה - מהלך של 4,000 ק"מ. בקרונות-משא לא-סגורים התקדמנו לבּארנאוּל ולנובוסיבִּירסק, ומשם במסלול הרכבת הטראנסיבירית. אחרי שבוע של טלטולי דרך הגענו לתחנת-הרכבת אַסיטְרבַה. משם המשכנו במשאיות בדרך-לא-דרך, בהרים ובגיאיות, מאות קילומטרים עד לתחנת-מים על נהר האנְגַרַה. כאן הטעינו אותנו כבקר וכצאן בספינת-משא ולאחר שלושה ימי שייט הגענו לא הרחק מנמל מוכטַויה שעל הלנה. הועברנו לספינה גדולה ולאחר שעברנו יותר מ-1,000 ק"מ בשבע יממות, במורד זרם הלנה, הגענו לנמל אלקמינסק. היינו קבוצה של ארבע משפחות, 10 נפשות, והתמקמנו בחדר בן 12 מ'. למחרת בואנו יצאנו לעבודה בטייגה, הנמשכת לאורך הנהר לנה. עבודתנו: הכנת עצי הסקה לספינות. את מנות הלחם מקבלים לפי הנורמות. כיוון שלא הורגלנו לעבודה כזו ולתנאים, לא הגענו לנורמה ורעבנו ללחם. הקור הגיע ל-40 מעלות והתיש את כוחותינו".

בעוד הללו מסתגלים ו"מתבססים" במקומות גלותם החדשים, היו עדיין ראשי המשפחות וכן גם מספר אסירים בודדים כלואים במחנות-העבודה בתנאי רעב קשה, עבודת-פרך מתישה ומחלות אנושות. תנאי המעצר היו קשים והביאו למיתות המוניות. על כך מספר ישראל יברוביץ מקובנה:

"כל התנאים שבהם היו נתונים האסירים במחנות של אותה תקופה, הביאו את מותם בנפול עליהם עץ כרות ביער. אחרים קפאו בזמן העבודה בטייגה. יש כאלה שדלקת-הריאות הפילה אותם ולא הוסיפו לקום. אשרי אלה שמיתות כאלה היו מנת חלקם. המוות הכי אכזרי היה זה שבא בהדרגה ונמשך ימים ולילות אין סוף (ברוסית יש הגדרה מדויקת למוות כזה: מוות מתוך 'אִיסְטשַצִ'ניַה'. זה מתחיל בחולשה העוברת לאפיסת כוחות וגומר במוות איטי, שאתה מייחל ומתפלל לו, מוות שישחרר אותך מן החיים האלה). היה זה המוות הכי נפוץ והכי 'מקובל' במחנה: דעיכה כמו נר שעווה".

בתנאים האיומים האלה עברו רבים מהם גם דרישות וחקירות להוכחת אשמתם. לימים, בעיקר ב-1943, נשפטו רובם ככולם לתקופות מאסר מוגדרות: בעלי הפעילות הפוליטית לשעבר נידונו ברובם לפי סעיף 58 ל10-5- שנים, ואילו רוב החרשתנים והסוחרים לפי סעיף 35 ל- 5-3 שנים. במידה שהאסירים נותרו בחיים אחר ריצוי תקופת עונשם, הם הועברו לאזורים מסוימים כסקצפאריסילאנצי (מועברים מיוחדים) עד אמצע שנות החמישים. רק חלק מהמשוחררים הורשו להצטרף לבני-משפחותיהם ב"סילקה". עם זאת הורשו לא מעט מבני הגילים לרכוש השכלה גבוהה בדרך זו או אחרת.

קשר פנימי, קשר עם חו"ל, עזרה הדדית

הדאגה לגורל ראשי המשפחות, הכמיהה לאיחוד המשפחות ולפחות לקשר ביניהם, היו גורם עיקרי לפעילות בקרב ציבור הגולים. עוד בעת ההסעה מליטא, כשבני-משפחה הופרדו, עשו הללו מאמצים נואשים כדי להיות ביחד או לפחות להעביר ידיעות זה לזה. גם בתנאי הגירוש לא הרפו ממאמציהם ורק לאחר זמן ניכר הצליחו בחלקם להיוודע על מקום יקיריהם. כך הצליחו להתכתב ככל שניתן, והדבר עודד את רוחם וסייע להם לעמוד בתנאי המעצר הקשים. במיוחד הסתייעו האסירים בחבילות המזון ובמצרכים אחרים שבני-משפחותיהם הצליחו להעבירם בקשיים רבים ובמסירות נפש.

בין אלה שהתמסרו לסיוע פעיל בתחום חשוב וחיוני זה, היה איש-הציבור מקובנה בּוריס בֶּרנשטיין. הוא ובני-ביתו שהו בגלות ביאַקוּטסק וריכזו בביתם את החבילות (שהכינו המגורשים בצפון הרחוק ובמקומות אחרים עבור בני-משפחותיהם העצורים במחנות), תפרו אותם והתקינום למשלוח. כמו-כן העביר לחו"ל מכתבים מאת מגורשים ואסירים במקומות נידחים. בדרך זו ובדרכים אחרות, וכן באמצעות יהודי פולין ששוחררו בינתיים מהמחנות, נודע לקרובי המגורשים בחו"ל, לציבור יוצאי ליטא וכן בעיתונות היהודית, על יהודי ליטא העצורים ברוסיה "במחנות ריכוז והם מלאי ייאוש" להלן תוכן אחת הגלויות הראשונות ששלחה מסיביר מרים בורשטיין ב- 15 באוקטובר 1941, למשפחתה בארץ-ישראל:

"יקירי, אני נמצאת עם בני שלמה ויהושע ביישוב לכריתת עצים ביערות אלטאי, מחוז טרואיצְקי. אנו בריאים ושלמים. את צבי לא ראיתי יותר משנה, מאז שאסרוהו. ואין שום ידיעות ממנו... את חבר מייַסטאס אין רואים [רמז שאין בשר]. פיאֶנה [חלב] מקבלים לפעמים. הודיעו לי את כתובות בני-המשפחה, אם הן ידועות לכם".

בעקבות מכתבים כאלה, לא זו בלבד שהקרובים בחו"ל החלו להריץ חבילות (בגדים, אריגים, טבק, תרופות, חוטים, תה, קפה, סבון וכו'), אלא שבכמה מקרים אף הפכו למעין מרכזי קשר ומידע, וקישרו בין בני-המשפחה בתוך ברה"מ גופא. ותופעה זו גברה והלכה ולימים לבשה צורה מאורגנת וממוסדת ביוזמת ארגונים ציבוריים יהודיים ברחבי העולם בכלל ויוצאי ליטא בפרט.

במקביל להתכתבות עם חו"ל, נהגו רבים מן המגורשים גם לנהל התכתבות אינטנסיבית בתוך ברה"מ עצמה, בינם לבין עצמם, עם יקיריהם במחנות ואפילו עם קרובים וידידים בדיוויזיה הליטאית וביחידות אחרות בצבא האדום, ולימים, כשליטא שוחררה - גם עם שרידי השואה שם. בנוסף למטרת חיפוש קרובים ובני-משפחה, ניתן להסביר תופעה זו, בין השאר, גם כתגובה לניתוק ולגלמודיות מצד אחד ולכמיהה למידע ושמירה על קשרים על רקע משותף מצד שני. אין תימה, אפוא, שבמקרים לא מעטים המשיכו חברי כיתה או תנועה, לשעבר, להתכתב גם בעברית, כפי שנהגו לפני המלחמה.

שותפות הגורל והעבר הביאו במקרים רבים להידוק יתר 'של הקשרים בקרב הגולים, בין אם הכירו זה את זה לפני המלחמה בין אם לאו. בתנאים אלה גברה גם הסולידאריות והעזרה ההדדית במצבים ממצבים שונים. "לא קרה אף פעם שמישהו מהיהודים מת ברעב", מציין בעדותו אחד מבני עשרת המגורשים הליטאים, בסובחוז על שם דזֶ'רדז'ינסקי בחבל אלטאי, "כי את הלחם האחרון היו מחלקים". אך לא על הלחם לבדו, אלא גם במישור הלאומי טיפחו היהודים סולידאריות והווי מיוחד אופייני כמו בשמירה על לשון יידיש ותופעות אחרות. בכמה ריכוזים של מגורשים יהודים ליטאים, בחבל אלטאי ובמקומות אחרים, החלו להתפתח פעילויות חצי-ממוסדות ומאורגנות, בעיקר במישור הדתי, התרבותי והסוציאלי. מסגרת הפעילות הייתה מבוססת בדרך-כלל על מספר משפחות וידידים קודמים. כך למשל התארגנו המגורשים היהודים באחד המשקים החקלאיים באלטאי, בערב ראש-השנה תש"א (23.9.41), כדי לחוג ביחד כשהם לבושים מיטב בגדיהם ו"למי שלא היה - נתנו (אפילו) עניבות אחד לשני. מכיוון שליהודים במשק השכן היה חסר לחם, "הביאו כמה כיכרות". לציון מיוחד ראויה העובדה שמפני קדושת החג שבתו אפילו מעבודה!

בסובחוז אחר שבחבל אלטאי ארגנה הגברת שיינה קליבַּנסקי מקובנה, בעזרת שני בניה, אפיית מצוות בתנור כפרי. יוזמתה ודבקותה במשימה דבקו גם באחרים. "אלה שהתייחסו בתחילה באדישות, בראותם מסירות-נפש עילאית כזו תוך התפעלות רבה, נתפסו גם הם להתלהבות וכולם התחילו לאפות מצוות לפסח". הפסח הציבורי שנערך לאחר-מכן במועדון המקומי (ששימש להם חדר-שינה), תואר על-ידי בנה של יוזמת המבצע:

"סידרנו שולחן ארוך וכולם - כל הסובחוז - היהודים התאספו, ואנחנו סידרנו סדר על כל ה'פיצ'יווקעס' ועם כל השירים... ובריקודים ובאקסטאזה. אחת בשם מיגאנץ קפצה על השולחן לרקוד... דרך החלון הסתכלו ה'שיקסעס' והחבר'ה המקומיים וגם המה נכנסו לאקסטאזה, והתחילו לרקוד זה ליד זה".

היו מקרים שאפילו במקומות נידחים ביותר, בהם התגורר קומץ זעיר של מגורשים, ציינו הללו בצורה כלשהי את מועדי ישראל, כשהם נעזרים בלוחות מאולתרים בחישובים שונים ואף מפי השמועה. "אם היה בא חג" - מספר בעדותו ראש קן בית"ר מווילקומיר - "היינו כבר יודעים בדיוק את היום והיינו מדברים על זה ומעלים זיכרונות ולפעמים... היינו גם שרים שירים עבריים".

מושבה של דייגים יהודים בסביבה הארקטית

אחד ממקומות הגירוש הנידחים ביותר בברה"מ, שם פיתחו למעלה מ-100 יהודים ליטאים מעין קהילה בזעיר-אנפין, היה בּיקוב-מִיס שבצפון יאקוטיה. מקום זה היה מהצפוניים ביותר ונמצא על חצי-אי שומם ליד שפך נהר לנה לים הקרה הצפוני, בקו הרוחב 72⁰. מרבית השנה שורר שם הלילה הארקטי ומשתוללת סופת שלג והמקום מכוסה שיכבה עבה מאוד של קרח והקור מגיע כדי 50 מתחת לאפס. הקשר המקובל מהמקום עם שאר חלקי רוסיה ("היבשת") מתנהל בעיקר (פעמיים בשנה בלבד) בשיירת אניות. עיקר קיומם של המגורשים שם היה מדייג: בחורף - מתחת לקרח, ובקיץ - במכמורות. בנוסף לכך עסקו האנשים והנשים בהכנת רשתות, המלחת הדגים ועבודות אחרות הקשורות בענף זה. כמו-כן היו תופרים לעצמם בוּשלקים (מעילי-רוח) וקוששים סחף עצים, על שפת הלנה, להסקה. כלים קטנים, קישוטים וכדומה, יצרו האנשים מעצם המאַמוּטה, שהיו מוצאים לפעמים בתוך הקרח המתפורר, כשיכון קבע שימשו כאן ה"יוּרטות" הבנויות משלד-עץ ועליו מוצמד אזוב ואדמה. המבנה היה כמעט ללא-חלונות. יוזמתם הראשונה של המגורשים היהודים במקום התבלטה בשכלול המבנה הפנימי של היורטות, כך שלכל משפחה תהיה לפחות פינה פרטית משלה. ריכוז היהודים בכמה יורטות מיוחדות, שכונו "ארץ-ישראל", סייע לשמירת הזיקה ההדדית ביניהם ואפילו להגברתה. כך, למשל, תמכו תמיכה מתמדת ושיטתית בנשים ובילדים שראשי משפחותיהם היו במאסר, ובמקרים קשים אחרים. הנפטרים היהודים זכו לטהרה ולהלוויה כדת וכדין, אף בתנאים החמורים ששררו במקום, ונמצאו גם מתנדבים לחקוק מצבות (באותיות עבריות) על קבריהם. באחד החדרים של היורטות היהודיות קיימו תפילות כמעט באופן שיטתי. אפילו צעירים שקודם-לכן היו רחוקים מהווי דתי, השתתפו כאן בתפילה. רובם ככולם שבתו בראש-השנה וביום-כיפור ורבים שבתו גם בשאר החגים. סדר-פסח נערך כאן על כל פרטיו ודקדוקיו בהשתתפות מרבית ופעילה. הגדה-של-פסח וכן מגילת-אסתר הועתקו לעיתים ביד.

הילדים ובני-הנוער לא זו בלבד שגדלו כאן באווירה יהודית חמה - דיבור ביידיש, שירה בעברית - אלא שקיבלו גם שיעורים בפרקים נבחרים של תולדות עם ישראל, וכמה מן המבוגרים לימדום את השפה העברית. בין הפעילים במישור הציבורי היו: יהודה רוזמן, אברהם לנגלֶבּן, מהרשק, הגברת שיינה קליבנסקי ועוד. כדי לשוות לחיי הפרט והכלל צביון דומה במידת האפשר לחיים מלפני המלחמה בליטא, המשיכו לכנות את הפעילויות הציבוריות-עדתיות בציון כינוין המסורתי בארצות המוצא, כגון: "מעות חיטים", "צדקָה גדולה", "תלמוּד תורה", "מניין", "ווינטער-הילף" וכדומה. נימה זו של דבקות עיקשת במסורת ובהמשכיות לתרבות המוצא, מצאה ביטוי גם בדרכי הבילוי בצוותא ובמיוחד בעת שמחות סביב נושאים בעלי צביון של מסורת ומנהגים והווי מקובל. כך למשל, בחתונת הזוג שדכנוביץ נערכו "תנאים" בכתב לפי הנוסח המקובל, וכל שכן - התפילות, הברכות והזמירות, כפי שנהוג בהזדמנויות כאלה בערי ליטא. גם כאשר הגיעו מברקים ביידיש ובעברית, לא היו אלה אלא פיסות נייר ארוכות ושעליהן הכתב. כן נשלחו אליהם מתנות, לרבות תכשיטים עשויים משֵן-מאמוּטה. כשהגיעה השמועה על הקמת מדינת-ישראל - היו גילויים ספונטאניים של שמחה והזדהות גאה, מסיבות נלהבות וכו'. אין תימה שבקרב ציבור גולים זה צמח דור צעיר בעל הכרה יהודית ולאומית. לא אירע במקום זה אף מקרה של נשואי-תערובת.

אם כי חיי עדת הגולים היהודים בחצי-האי הנידח ביקובמיס היו מיוחדים במינם, לעומת קיבוצים אחרים, הרי כמה מהתופעות שרווחו בו אפיינו גם את האחרים, והייתה לתופעות הללו משמעות רבה במחנות-העבודה. חייהם של לא-מעטים מהאסירים דשם ניצלו הודות ליחסי הסולידאריות העמוקים מצד יהודים אחרים, אם כחברים לסבל ולגורל ואם כאנשי הסגל הממונה מטעם שלטונות הביטחון. לא בכדי שרדו מיהודי ליטא בגיהינום זה פי כמה לעומת האסירים הליטאים.

בין יהודים וליטאים: אפשרות הלחימה נגד הנאצים

בכמה וכמה מקרים נעשו צעדים לטיפוח יחסים תקינים בין האסירים והמגורשים מחוגי האינטליגנציה הליטאית לבין היהודים יוצאי ליטא. בעיקר באה היוזמה מצד האחרונים, וזאת, בין השאר, גם מתוך תקווה לשיבה אפשרית לליטא והמשך הדו-קיום בין שני העמים. על אף זאת היו היחסים ביניהם רחוקים בדרך-כלל מהיות הדוקים. לא פעם נשמעו טענות מצד הליטאים כלפי היהודים, כמו: "הלמאי אתם, שאכלתם בשעתו לחם ליטאי, מדברים כעת רוסית? ", מאידך, מיאנו רוב היהודים להזדהות כליטאים והדגישו את ייחודם הנפרד. היו גם טענות מצד היהודים, למשל: שהליטאים הביאו את האנטישמיות ליאקוטיה ולימדו את היאקוטים ש"היהודים לא רוצים לעבוד", וכדומה.

בין שאר הנושאים שהדעות היו חלוקות עליהם היה היחס למלחמה בנאצים. בעוד שהליטאים נטו בדרך-כלל לראות בגרמנים את הגורם המעשי לשחרור ליטא מהשלטון הסובייטי, הרי כמעט כל היהודים ראו את המלחמה בנאצים במידה רבה כמלחמתם. אין תימה שכאשר הוכרז ב- 1942 על מגבית לקרן הטנקים של הצבא האדום, "איש לא התנגד" מקרב היהודים והם השתתפו, כמידת יכולתם, ואילו הליטאים התנגדו בגלוי למגבית. עמדה זו באה לביטוי גם בעניין הגיוס לצבא. כ"יסודות בלתי-מהימנים" לא קיבלו את היהודים כמו את הלא-יהודים לצבא האדום ולא לפורמאציות צבאיות אחרות. כאשר גויסו כמה יהודים הסתבר ש"זו הייתה טעות", כי אנשים מסוגם "לא לוקחים לצבא ולא ייקחו", עם זאת הוכיחו היהודים המגורשים והאסירים נכונות להתגייס, ולפחות במקרה אחד אף יזמו פנייה בעניין זה לשלטונות. על כך מספר פולרביץ שהיה אז עצור במחנה את הדברים הבאים:

"מסרתי בקשות כמה פעמים שייקחו אותי מתוך המַחְ-סֶגֶר (מחנה-הסגר) אל החזית... אחרי שקיבלתי כמה סירובים כתבתי גם מכתב לסטאלין והסברתי שהצבא היהודי מוכרח מנקודת השקפה היסטורית להשתתף במלחמה הזאת, תחת דגלו היהודי... כתבתי שם שהמתנדבים לצבא היהודי הזה יבואו מכל העולם, גם מארצות-הברית ומכל פינות העולם, וזה יחיש את פתיחת החזית השניה,., לאף אחד לא סיפרתי את זאת משום האחריות. ידעתי שהרבה מאוד מהיהודים שהיו אתנו ביחד יסכימו ללכת לחזית... התשובה הייתה מעניינת... את זה ראיתי כשבאה דלגאציה שלימה עם איזשהו גנראל נ.ק.ו.ד. לראות אותי - מי אני - ולחקור אותי. באמת נחקרתי וכנראה שלמדו מי אני ובזה נגמר העניין.,. בכתב שום תשובה לא קיבלתי".

בעוד שהשלטונות הסובייטיים נרתעו בסופו של דבר מגיוס המגורשים והאסירים לשירות פעיל, הרי לא ויתרו עליהם לצורך התעמולה המדינית. על כך מספר מפקד קן בית"ר לשעבר בשאוולי:

"בשנת 1942 הייתי כלוא במחנה-כפייה פאֶצ'ורלאַג בסיביר. רבבות מתו שם בכפור, במחלות וברעב, ויחסם של אנשי המשטרה הפוליטית אלינו היה אכזר מכל. אפשר אפוא לתאר את תדהמתי כאשר בוקר אחד הוזמנתי אל המשרד, ושם שני קצינים בעלי דרגות גבוהות ביקשוני באדיבות לשבת, לנוח ולהתכבד בתה ובסוכריות... הם שאלוני באדיבות להשקפותיי על המצב הכללי ועל גורל המלחמה. לגמתי מן התה החם ואמרתי: 'נו, מה יש לדבר, זאת מלחמה קדושה ויש להלום בפאשיסטים במלוא העוצמה'. ומה דעתך כיהודי? - 'כיהודי? שאלה תמוהה, הנאצים רוצחים את בני עמי בכל אירופה. יש למגר את נגע הנאצים'. אם אלו דעותיך - אמר אחד הקצינים - בוודאי לא תסרב לחתום על מסמך זה. הוא הניח על המכתבה דף נייר מודפס. קראתי את תוכנו של המסמך הייתה זו פנייה ליהדות העולם, פנייה לעזור לברית-המועצות במאבקה נגד הנאציזם בתרומות כספיות... מובן שחתמתי... לאחר שחתמתי, על מסמך זה, טפח לי אחד הקצינים על שכמי באומרו שאין לו ספק כי לתלאותיי בא הקץ, שאני עתיד להשתחרר ממאסרי, שהרי בני-ברית אנחנו".

למרות זאת נותר אסיר זה במחנה-המעצר עד שנת 1947, עד סיום מועד עונשו. כמו רבים מן המשוחררים האחרים, הוגבל בזכויותיו האזרחיות, דהיינו: ניתן לו היתר להתיישב אך ורק במרחק של 201 ק"מ ממרכז אדמיניסטרטיבי כלשהו. במילים אחרות: גלות נצחית באזורים הצפוניים של ברית-המועצות, בטייגה, ביערות, בחבלים הנידחים שבאסיה המרכזית וכדומה. מכיוון שבליטא שרדו כמה מבני-משפחתו, הסתכן וחזר לשם. לאחר זמן קצר, נעצר על-ידי שלטונות הביטחון בליטא והוגלה בשנית, הפעם לחבל קְראסנויַארְסק.

גורל דומה פקד רבים אחרים שהעזו לאחר ריצוי עונשם לחזור באופן בלתי-חוקי לליטא, תוך ניסיון להיעלם מעיני הרשות. חלק ניכר מהם נתפס והוגלה בשנית. להוציא מקרים בודדים, לא הצליחו בדרך-כלל גם הניסיונות להיחלץ בצורה לגאלית מן הגלות, אם על-ידי פנייה אישית לשלטונות, ואם לקונסוליות, או על-ידי דרישה מקרובים בליטא או בחו"ל.

יתר על כל, עם תום המלחמה הותר למספר מצומצם של צעירים יהודים ביאקוטיה לצאת משם וללמוד ברחבי ברה"מ. אולם עם תחילת המסע האנטי-יהודי החזירו את כולם. הוא הדין גם לגבי מקרים דומים ממקומות אחרים. זאת ועוד, גם לאחר המלחמה המשיכו השלטונות לגזור עונשי מאסר על גולים שכביכול עסקו בארגון "רשת סוכנים ציוניים", בקיום פולחן דתי חשאי, ב"תעמולה אנטי-סובייטית ובהסתה לבריחה מרוסיה לפלשתינה". היו גם מקרים טראגיים, בהם נאלצו לאחר המלחמה אסירים וגולים יהודים לשהות במסגרת אחת משותפת עם פושעי-מלחמה ליטאים ואחרים, משתפי פעולה עם הנאצים, ועם רוצחי יהודים בתקופת השואה. רק באמצע שנות ה- 50 ובסופם הורשה מספר ניכר של גולים לחזור לליטא. לימים זכו כמה מהם ומבניהם לעלות לישראל ולהשתלב במהירות יחסית בחיי המדינה וכן גם להמשיך בטיפוח הרעיון הציוני והעלייה מברה"מ, פעילות באגודת "אסירי ציון" וכדומה. עם זאת במקומות נידחים בברה"מ נותרו עדיין מספר יהודים שהוגלו בשעתם מליטא ועד היום טרם חזרו.

מעצרם והגלייתם של אלפי יהודים ליטאים, שהחל בתחילת מלחמת העולם השניה, התמשך אפוא מעל ומעבר לתקופת המלחמה. אם כי, אין להשוות את מצבם של הללו עם גורל אחיהם שנותרו ל"חסדי הנאצים", הרי מבחינת סבלם והיחס האכזרי כלפיהם, הייתה זו תופעת-לוואי לשואה הגדולה שפקדה את יהדות מזרה-אירופה. פרשה זו מהווה גם חלק אינטגראלי במסגרת ההתמודדות הממושכת בין המערך הקומוניסטי-סובייטי לבין היהדות הלאומית.

* מאמר זה מסתמך על ממצאים ראשוניים מתוך מחקר רחב הנערך במסגרת המכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית בירושלים על יהודי האזורים שסופחו לברה"מ תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השניה. המאמר הוכן בסיוע הקרן -Alexauder Silbcrman International Scholarship Foundation in Ciontemporary Jewry