נערה בחצר

מלכה שפירא

מבוע ג', תשכ"ו (עמ' 22-25)



[א]

באותו ליל שני של חנוכה, לא הורשתה בת ציון לעזוב את מדור הבנות בעלייה, מכיוון שבבוקרו של היום אחזתה צמרמורת של צינה ובני הבית דאגו לבריאותה. לשמוע ברכת נר חנוכה בלבד מפי אביה האדמו"ר, ירדה לדירת הוריה שבחצר הפנימית. בחזירתה נשארה עומדת על המעקה של עלייתן המכוסה שלג, כשהיא עטופה בסודר של צמר כבד.

נרגשת היתה מאותה השראה נלבבת רווייה סוד, שרחפה בחלל החדר העתיק בשעת ההדלקה של אבא, בעמדו לפני המנורה וחרוצי מצחו הגבוה התבלטו ביותר מתחת לכובע סובל ופניו האירו כאור נעלם.

הנוכחים, חסידים ותיקים ואנשי ארץ-ישראל, וכן בני הבית - אחיה, אחיותיה, סבתא הרבנית ואמא הרבנית - עמדו בדומיה עמוקה מתוך געגועים שבתפילת הלב. הספרים הקדושים הממלאים את מדפי הארונות הגבוהים עד לקורות התקרה והמגובבים על השלחן, נענו בשפת אלם לברכה היוצאת בדבקות של קדושה עד כלות הנפש, עם שלהביות הנרות העולות ומספרות על הנסים והנפלאות בימים ההם ובזמן הזה. אמה הרבנית במעיל הפלוסין, על שמלתה הארוכה של חג, עם צעיף החורי המכסה את השביס הרקום זהב החבוש לראשה, פניה הביעו התרגשות עמוקה עם קימוט מצחה הבולט ועם גומת החן שבלחייה.

פתיתי שלג התחילו נופלים בשפע מן השמים המעוננים, כוכבים התכסו והתגלו תכופות בטלאי השמים הירוקים ועם רצונה של הנערה בת ציון להתמיד בהרהורים חשובים, חלפו במוחה גם מחשבות טפלות ולא עלה בידה לדחותן.

גם באותו יום נצטברו ערמות, ערמות עבים כבדים, אפורים-אדומים בשמים, ועם פחדה מפני המבול העומד להציף את הארץ כמו בימי נח, נגררה אחרי האומנת שרה בלכתה לבקר את בתה, שביתה מלא ילדים ואין לה פרוטה לפורטה. אחרי כן סרו לביתו של החובש, חיים "הרופא", המתגורר ברחבה הנאה של השוק, ואשתו החבושה פאה נכרית לראשה בתסרוקת גבוהה, עמדה על יד בעלה בשעה שגילח את זקני האיכרים אשר הביאו את תוצרתם מכפריהם ליריד ההומה ברחבה.

רוגז בא ללבה של בת ציון, שהרהוריה מחללים את הקודש בשעה זו ולא עוד, אלא שהם מרחיקים אותה מהבחינה החשובה שקיוותה להגיע אליה. "מעכשיו גדולה תהיי ותשקלי את הליכותיך!" אמר אביה האדמו"ר בחיוך של חיבה, בהשכמת הבוקר כשבא לבקר בעלייתן והיא שמרה את הדבר בלבה.


[ב]

נשימתה נעצרה כאשר שמעה את קול הלחש של החוזרים מאגף הוריה. דומה, כי אחיה הבאים בלוויית הגבאי והמלמד ר' אלעזר בעריש לדירת הבנים שבקומה התחתונה, משמיעים דברי אזהרה - גם אחיה הבכור ר' אהרלה בקול קפדני, גם הצעיר ר' אשר אלימלך בקולו המתנגן - גם הקטן ר' ישראל אלעזר'ל כאילו מתחנן בדמעות בעיניו הכחולות: אחותי, למה תדאיגי אותנו!

דקות מספר היתה נתונה, תוך רגש של צער, עד שנתחמקו לדירתם, כדי להזדרז ולקיים מצות נר חנוכה כנהוג, כל אחד בחנוכיתו, אך הוסיפה לעמוד על המעקה על יד העמוד העטוף שלג. אף איש מן החוצים חרש את החצר, לא הרגיש בנערה, העטופה ראשה ורובה בסודר האפור-בהיר, הגדול והכבד, העומדת דוממת, עם שנקפה לבה מעמידתה הסמויה בשעה שאינה רשאית להיות בחוץ ושוב היא עוברת על גדר הנמוסים, לא זזה ממקומה.

צלילי נפש מלבבים של המזמור "יושב בסתר עליון", שאביה האדמו"ר מנעים אותו בדביקות קדושה אחרי הדלקת נר חנוכה, התחילו בוקעים מאגף העץ, המצניע את עצמו בקצה החצר האפלולית על יד גינת השיטות הקפואות. דומה, נגוהות מלוים את הצלילים הגנוזים בתוך החשכה הכחולה של חלל הלילה המתמסמס בשלג. שלהביות הפתילות שהדליק אבא בתוך חנוכיית הכסף ירושת אבות קדושים בשמן זית שנשלח לחצרם מארץ הקודש, תועות בין הגגות הלבנים הכפויים על הבניינים העתיקים החולמים בתנומתם על גאולת נצח. מנצנצים הם מעולמות רחוקים, מטלאי רקיע עד לעשת המחוגים של שעון השמש אשר בטבור החצר הסגורה מנצנצים, שרים בצחצוחי הנגוהות ונעלמים עם כוכבים מתחלפים מעל האילנות הקפואים.

"האם נלחמים בשמים את מלחמת היהודים בחיצים ובבליסטראות כמו אז, עת נמסרו גבורים ביד חלשים ורשעים ביד צדיקים?".

בת ציון שיפשפה את מצחה בפתיחי השלג, עצמה עיניה ופקחתן כשרגשי הנאה ופחד השתמשו בנפשה בעירבוביה.

היוונים ההם שהקריבו את החזיר על המזבח בבית המקדש, היו דומים בוודאי לאותם הרוצחים היחפים שהתנפלו על היהודים בעריה של רוסיה ורצחום נפש. אז היה כל ביתם עטוף אבלות ובכו, והרי גם כאן בעירו של סבא, המגיד הקדוש, באו פעם פרחחים שיכורים ביום חגא שלהם, בעגלותיהם, שנחרות החזירים עלו מהם, והם הכו ביהודים במקלות שבידיהם.

אותם הרהורים נוגים, הוסחו מלבה עם עלות הנעימות המלבבות הממלאות את החלל הקפוא, העולות ויורדות במנגינת תחנונים, הכנעה וגבורה.

"על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין" חזרה בלחש על הפסוקים וחשה, כאילו הפחדנות המקננת בלבה מילדותה, בעטיים של כל מיני מאורעות אימה, אשר אזנה לקחה מהם, פגה מלבה ורגשי בטחון וגבורה נכנסים לנפשה.

בדומה לשופט שמשון, שלמדה עליו בספר שופטים השבוע מפי המלמד המדוכא ביסורים, אהרן גוטמן, היתה משסעת עכשיו חיה טורפת כעין הזאב שהופיע פעם ביער הסמוך לאחוזתם, סטריקוביץ. אז רדפו אחריו הפועלים הנכרים וסקלוהו באבנים, אבל... הלא הם עצמם, עם זה שמשתחוים אפיים ארצה לפני צאצאי המגיד הנערץ גם בעיני הנכרים, מפחידים לפעמים וזוממים.

והפתן גם הוא מצוי היה פעם באחד השדות של האחוזה, אבל היא לא ראתה אותו ואולי היה זה נחש רגיל? אך את הפתן המסוכן ביותר ראתה סבתא הרבנית שרה דבור'לה בגן החיות אשר בפטרסבורג המעטירה, אחרי שנתקבלה לראיון בבית המלכות הרוסי.


[ג]

בת ציון נרתעה מהרהורי דברים שאינם הולמים את השעה הזאת וחזרה אל נעימות המזמור.

הלא השחל והפתן הם... הם בודאי היוונים צוררי ישראל ומתתיהו החשמונאי ובניו נצחו אותם. ויהודית הצדקת הגיבורה, הרגה את הנחש הוליפורנוס, כמו שקראה אמה היקרה לפניהן בלילות בפרוס ימי החנוכה.

ועתה... עוטפים גבורה העומדים במחיצת דביקותו של האדמו"ר - רבי ירחמיאל משה, עד כלות הנפש - כל אלה החסידים הרצים אצים ומקיפים את החצר הפנימית. מגיחים הם בהחבא דרך האכסדרה התחתונה מדירת הבנים ושמים את אזנם כאפרכסת באנחות חרש, כדי לקחת שמץ מאותן נעימות הבטחון והגבורה העילאית למען יוכלו לעמוד בפני גזירות המלכות וכל מיני הצרות שבגלות, שהם מטופלים בהם.

"כי אתה ה' מחסי, עליון שמת מעונך", מתרפק אבא האדמו"ר על אבינו שבשמים, שיגן על עמנו ויחלצם מכל צרות הגלות.

הנה, מלאכי רחמים מביאים את שירת הלב לשמים, טסים הם עם הגושים האדירים השחורים ועם השלהבות המשלחות זיקוקי די נור, כמו בשעת חופות חתנים וכלות בלוויית כלי זמר.


[ד]

"אולי נושאים המלאכים על כנפיהם את המשיח אשר יביאנו עד שם, עד ארץ אבותינו שכולה טוב, שמשמנה מאירים עתה נרות החנוכה".

"כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך" - מוסיפות משתפכות נעימות הנפש, "עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו", דובבת החשכה הכחולה עם נצנוצי אורות בחדרים שלפני ולפנים, ירושת המגיד בקוז'ניץ העטופים לבנים, דובבת היא ומבטיחה, כי מחלץ אלוקי ישראל את עמו מאבני הנגף, מכל צרות הגלות ומביא את הגאולה לישראל.

שעה ארוכה צללה בת ציון בתוך התרגשות עד לדמעות בנעימות הנפש המשתפכות, וחמימות הציפתה עם שדקר הקור בפניה.

כאשר נדמו הנעימות הקדושות ונעלמו בשפריר הסתר העליון, עם הרוחות המתנשפות ועלו שיחות חרש של חבורה מתקרבת למדרגות העליה - נזדרזה ונכנסה פנימה. מכורבלת בסודרה, ישבה על הספה הרפודה בפינת החדר, תנומה חטפתה וחלומות נעימים פקדוה.