מפעלו בהלכה של מרן יוסף קארו
באספקלריית הדורות ודורו

מאת פרופ' ח. ז. הירשברג

מחניים צ"ז תשכ"ה (עמ' 21-25)



תקציר: המאמר מתאר את מחזור התקופות בעם ישראל ואת הרקע להופעת ספרי ההלכה של רבי יוסף קארו. ספריו אלו נוצרו בימי משבר קשים והיו צורך החיים ליהדות ועד היום הם מהווים את היסוד להוראות כל הפוסקים, תוך כפיפה להגהות הרמ"א וחידושי האחרונים.

מילות מפתח:
מחזור התקופות, רבי יוסף קארו, יהדות, עם ישראל, שולחן ערוך, בית יוסף.

המעמיק להתבונן בדרכה ההיסטורית של האומה היהודית יווכח, כי פועל בה חוק מחזוריות קבועה המתבטא בקיום תקופות השתלשלות מאורעות דומים בין מבחינת התרחשויות מדיניות ובין מבחינת התפתחויות רוחניות. מה שמשווה למחזוריות זו אופי של חוק הסטורי-חברתי המיוחד לאומה היהודית הוא הקשר הברור בין מאורעות החיצוניים, שפגעו בעמים רבים והקיפו ארצות נרחבות ושלא היתה לעמנו כל השפעה עליהם (כי אכן מבחינת אופיים ועוצמתם גם אין להניח כל אפשרות של השפעה כזו), ובין זרמים וכיוונים בחיים הדתיים -רוחניים, שכל מהותם פנימית ומיוחדת לנו ורק לנו. קו שני ומפליא במחזור התקופות הוא, כי בסופה של כל אחת מהן נדמה כי הקיץ הקץ על עמנו, כולו, רובו או רוב בניינו, וכי לאחר מה שאירע לו לא תהיה לו עוד תקומה. ואל נכון עמים וחברות אחרות שנפגעו אותה פגיעה, או בדומה לה, עברו ובטלו מן העולם, וכיום רק זכרם אנו מעלים על פי שרידים ארכיאולוגיים, אפיגראפיים, היסטוריים-ספרותיים. מבחינה זו נועד לאומתנו ייעוד מיוחד ויחיד במינו בקורות האנושות.
ייעוד זה הוטל עלינו לראשונה בפר' לך לך בדברי ה' אל אברם: 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' (בראשית טו, יג). הרבה משפחות, בתי-אבות ושבטים ירדו למצרים, אבל אף אחד מהם לא יצא משם ונעשה לנושא מאורעות היסטוריים מכריעים בחיי האנושות. זה היה ייעודו של עם ישראל בלבד.
מעתה מתחיל מחזור התקופות בחיי אומתנו - ומופלא הדבר, כי אף משך הזמן - ארבע מאות שנה - הנקבע לשיעבוד מצרים, חוזר ונשנה בדיוק מדהים. ברור שאין זה מחזור אסטרונומי-מאתימאטי, הפועל על פי חוקי טבע קבועים ובלתי-משתנים. המחזור מותנה בנסיבות היסטוריות חיצוניות כלליות, לפעמים הוא עולה על ארבע-מאות שנה ולעתים שיעורו פחות במקצת. זהו מחזור הסטורי, שבקיומו הרגישו כבר רבותינו בקבלם את מימרתו של ר' יוחנן: "...מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים... מקדש שני שעמד ד' מאות ועשרים שנה (יומא ט, א)".

הזכרנו עד כה שלושה מחזורים בהיסטוריה שלנו: שיעבוד מצרים, בית ראשון, בית שני. ובכל אחד מהם אותן תופעות ברובו או בסופו. סכנת ההשמדה או הטמיעה הכללית במצרים; לאחר חורבן בית ראשון בבבל; ולאחר בית שני בקיסרות הרומית. ועם תום כל מחזור התחלה חדשה: מעמד הר סיני וכיבוש הארץ; עלייה מבבל והתפתחות התורה שבעל פה; הקמת הנשיאות בארץ-ישראל הכבושה, כמוסד אבטונומי עליון של העם היהודי והתפתחות ההלכה לחוקת חיים כללית, שתשמש כ'מדינה בדרך'.
נציין עתה בראשי פרקים את מחזורי התקופות לאחר אבדן ריבונותה המדינית המלאה של האומה. אמנם מעתה נעשים העניינים מסובכים יותר; בשל פיצולו של המרכז הלאומי-חברתי לראשונה לשניים: ארץ-ישראל ובבל, ולאחר מכן אף ליותר משנים, עם התרחבות הפיזור והתפוצות וצמיחת חברות יהודיות בארצות רבות. אי לזאת מתחילים להתבלט במחזוריות קווים ותהליכים מקבילים, שאין ראשיתם ואחריתם שווה בדיוק מבחינה כרונולוגית. מעתה פועל ביתר תוקף עוד חוק אחר בהיסטוריה שלנו הוא של קיום חברה או חברות יהודיות נכבדות בעיבורם (פריפריה) של המרכזים, והן מתנהלות ומתקיימות באופן עצמאי ובלתי-תלוי; בחינת צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בין האומות.
ארבע-מאות שנה בקירוב נמשכת תקופת הנשיאים בארץ-ישראל, המתחילה למעשה עוד לפני חורבן הבית השני והיא מסתיימת בזעזועים קשים בארץ ישראל, התמעטות היישוב היהודי עקב ירידה והתנצרות, ומבחינה ספרותית בחתימתו המקוטעת של התלמוד הירושלמי.
ארבע-מאות שנה חיים היהודים בממלכה הפרסית תחת שלטון השושלת מבית סאסאן. במקביל למוסד הנשיאות בארץ-ישראל פיתחו היהודים היושבים בבבל את מוסדותיהם: את ראשית הגולה ואת הישיבות הגדולות. בסיומה של התקופה עוברים גם כאן על החברה זעזועים קשים: רדיפות ודיכוי ההנהגה המדינית והדתית-רוחנית. בד בבד עם זה באה חתימתו ועריכתו הסופית של התלמוד הבבלי על ידי רבנן סבוראי.
בא משא הכיבושים של הערבים והקמת המדינה הערבית-מוסלמית בשטחים שבהם יושב רובה הגדול של האומה היהודית - ומה שחשוב ביותר רוב בניינה: ארץ-ישראל ובבל (פרס), סוריה ומצרים, צפון-אפריקה, ספרד ודרום איטליה.
ארבע מאות שנה נמשכת פריחתה של היהדות בכליפות הערבית במזרח, היא תקופת ראשי- הגולה והגאונים הגדולים במזרח ובה מתאוששת גם החברה היהודית בארץ-ישראל ומנהיגיה ודבריה ראשי הישיבה והסנהדרין עומדים בתוקף על סמכותם הבלעדית לעיבור שנים ולקידוש חודשים, הסמל הבולט לריבונותה של ארץ-ישראל בקביעת אורח החיים היהודי. וארבע מאות שנה בדיוק הוא משך המחזור של התארגנות החברה היהודית, פריחתה ושגשוגה בארצות האיסלאם שבמערב: אפריקה הצפונית וספרד. אלא שבאזור זה מתחיל המחזור באיחור של מאה שנה והוא מסתיים גם באיחור של מאה שנה (לעומת המפנה שבמזרח) ברדיפות המייחדים והשמד בימי הרמב"ם (התחלתם תתק"ה/ 1145), שקיעת היהדות במגרב האפריקאני וספרד, והעתקת מרכזי התורה והרוח מהאזור הערבי-מוסלמי שבארץ לאזור הנוצרי.
במקביל למאורעות בשטח החיים המדיניים והחברתיים של כל העמים והמדינות שבאזור המוסלמי של המזרח התיכון ואגן הים התיכון (שקיעת הכליפות העבאסית והתפוררותה הסופית, הפיצול ההולך וגדל לנסיכויות במגרב וזרמים דתיים שונים בקרבו), שגרמו לירידת כוחם של הערבים ולשינויים בחברה היהודית מגיעה לסיומה תקופה של התפתחות רוחנית וספרותית מפוארת בחיינו הנקראת תקופת הגאונים, על כל היצירות החשובות בכל השטחים של חיי הדת והרוח. וגם תקופה זו של יצירות ספרותיות בהלכה, במחקר ובשירה, ששמות מחבריהן ידועים לנו, נמשכה כארבע מאות שנה החל משאילתות דר' אחאי וכלה באיגרותיו ותשובותיו של הרב שמואל בן עלי.
הרמב"ם, גאון הדור ההוא, יודע שתקופה אחת בהתפתחותנו הרוחנית ובמצבנו המדיני-חברתי בארצות האיסלאם הגיעה לקצה. כל פעולותיו בשטח הספרותי מהוות חתימה של תקופת פעילותם המקורית של היהודים החיים בשטח האיסלאם והכותבים בלשון הערבית.
וכן כותב הרמב"ם בהקדמה ל'משנה תורה' שלו: "... וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמ' ועד הזמן הזה שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת עולם". והוא ממשיך בהנמקת הצורך לחבר קובץ הלכות- הוא 'משנה תורה': מאחר ש"בזמן הזה תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה" גמר בלבו לחבר את חיבורו 'משנה תורה', שישמש קובץ של כל התורה שבעל-פה, ויהא מורה דרך לכל יהודי בכל נסיבות חייו: ספר ההלכות אחד ויחיד, שיבוא במקום כל יתר החיבורים, כלשונו של הרמב"ם: "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדיני ישראל".
עם סיום המחזור במזרחן של ארצות האיסלם התחיל המחזור בארצות אירופה הנוצרית של אז: ספרד, צרפת, אשכנז וגם איטליה. כל תנופתו מתחילה להתגלות בימיו של הרמב"ם, והיא נעשית נמרצת ומקיפה יותר ויותר על אף ההשמדות והגזרות (מסעי הצלב, החלטות הכנסיה, רדיפות וגירושים חלקיים). זאת היא תקופת זוהרה (המדומה לפעמים) של יהדות ספרד הנוצרית ושל גדולי התורה באירופה המערבית.
גם תקופה זו נמשכת בארבע-מאות שנה והיא מסתיימת בשואה של גירוש ספרד ופורטוגל.


הפתיחה לטור שולחן ערוך לרבי יעקב בר' אשר אויגשפורג - 1540

כמעט שאין מלים כדי לתאר את גודל הטרגדיה של יהדות גאה זו. נוסף על כל הפגעים והצרות שירדו עליה מבחוץ כירסם אותה מבפנים סרטן ההתבוללות, השחיתות המוסרית ומארת הפילוג. העשירים ואילי הכסף מבין המגורשים והאנוסים שלפי שעה העדיפו להישאר בספרד ורק כעבור זמן החליטו להגר לארצות אחרות, פנו לארצות אירופה המערבית ואיטליה, אשר עמהן עמדו בקשרי מסחר ותרבות הדוקים, וחיו כאן עוד פרק זמן קצר או ארוך הם ובניהם ולפעמים אף בני-בניהם תחת מסווה של נוצרים. החכמים, בני המעמד הבינוני ובעלי המלאכה עברו אל שטחי הקיסרות העותמאנית בחצי האי הבאלקאני ובאסיה הקטנה ולראשונה בעיקר אל שתים-שלוש ערים: שלוניקי, קושטא וגם אדריאנופול. רק כעבור שלושים-ארבעים שנה לאחר הגירוש, עם כיבושה של ארץ-ישראל על ידי התורכים והנהגת משטר ומינהל מסודר בתוכה, התחילו מגורשים, חכמים ואנשי עסקים, סוחרים, תעשיינים ובעלי מלאכה, מתיישבים בה בעיקר בצפת. המגורשים היו מפולגים ומפורדים ביניהם ובין עצמם לקהלים נבדלים במנהגיהם ובהנהגתם. ואפשר לומר כמעט בלי גוזמה: כמספר ערי המוצא מספרד היה מספר הקהלים בכל עיר ועיר.
למגורשים חסרה הנהגה אחידה בכל - ובעיקר מבחינה דתית-רוחנית. מתעוררות מחלוקות וסכסוכים עם היהודים תושבי הארץ הוותיקים, הם הרומאניוטים בשטחים שהיו נתונים לפני-כן לשלטון ביזאנץ הנוצרית ועם המוסתערבים, שישבו בארצות שהיו כפופות לממלוכים המוסלמיים.
לאחר הזעזועים שעברו על המגורשים אין פלא כי חברה זו נמצאה במצב של תסיסה עמוקה והתחילו מתגלים בה זרמים רוחניים וחברתיים שונים, שעל אף הסתירה שביניהם התקיימו זה עם זה. כרגיל בעת נסיונות ומצוקות מתעוררות ביתר תוקף התקוות לגאולה קרובה ולביאת המשיח; בקרב רבים- ובראש בין אלה שנאנסו לשמד - מנסר רגש חרטה על עבירות שעברו באונס וברצון והם מבקשים אפשרות כפרה ומירוק חטאיהם. בעולמם של גדולי התורה מתעוררת הבעיה של הקמת סמכות עליונה להפעלתן של כל אותן ההלכות, שאין בכוחו של בית-דין רגיל להפעילן מחוסר סמכות. אבל החכמים מתלבטים גם בחוסר אפשרות לקבוע את ההלכה הרווחת בענייני יום-יום שכיחים ומצויים. ה'משנה תורה' של הרמב"ם נתקבל אמנם כספר לפסק הלכה מכריע בחלק מארצות המזרח המוסלמי, אבל באחרות שימש רק אחד המקורות לקביעת ההלכה. והיו ארצות וקיבוצים יהודיים נכבדים שהיו נשמעים רק לפסקי חכמיהם.
באותם הימים הכריז מרן יוסף קארו:
"אין לכוף קהילות שנוהגים כרמב"ם בשום א' מן הפוסקים ראשונים ואחרונים; וכן אין לכוף גם מנהגי הרמב"ם על קהל שאינו נוהג על פיו. וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין קהל אחד כופין לבני קהל אחר" (אבקת רוכל, סי' לב).
ביתר פירוט מתאר מרן יוסף קארו את התמונה העגומה של חוסר האחדות והאחידות בענייני הלכה במבוא ל"בית יוסף":
"ויהי כי ארכו לנו הימים והורקנו מכלי אל כלי ובפיזור הלכנו וכמה צרות צרורות תכופות וצרות זו לזו באו עלינו עד כי נתקיים בנו בעונותינו ואבדה חכמת חכמיו וגומר ואזלת יד התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כב' תורות אלא כתורות אין מספר לסבות רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה. וגם כי הם ע"ה כוונתם היתה להאיר מחשכנו, נמשך לנו מתוך האור הטוב שנהנינו מהם ע"ה ספק ומבוכה רבה בהיות כל אחד מחבר ספר לעצמו וכופל מה שכבר כתב וחיבר מי שקדמו או כותב הדין בהיפך מה שכתבו חבירו - - - ." (טור, אורח חיים).
וכדי לשנות מצב זה, העלול לפלג את היהדות דווקא בזמן שהאחדות דרושה לה יותר מכל ניגש מרן יוסף קארו לכתיבת חיבור הגדול 'בית יוסף', שהתחיל בו עוד בהיותו באדריאנופול בשנת רפ"ב, והמשיך בכתיבתו בשלוניקי ולאחר מכן בצפת, שבה התיישב ישיבת קבע ונעשה חברו של ר' יעקב בירב. ושלושים ושתים שנה, עד שנת שי"ד, שקד מרן יוסף קארו על כתיבתו ועריכתו של 'בית יוסף' וירד לעומקה של כל הלכה, חשף שרשיה ועיקריה, וזאת כדי להימנע מאותן ההשגות שהשיגו על הרמב"ם, על שלא הצביע על המקורות שעל פיהם קבע את ההלכה. וגם לאחר שסיים מרן יוסף קארו את פירושו זה והתחיל לפרסמו בדפוס, לא הניח ידו ממנו והמשיך בעבודתו זו ב'בדק הבית', הם הוספות והשלמות ל'בית יוסף' וגם דברי תשובה להשגות, שהושמעו נגדו.


קטע מטור "אורח חיים", מנטובה, שנת רל"ו, 1476

בהקדמתו לטור, אורח חיים, מסביר מרן יוסף קארו את השיטה שבה נקט כדי לברר את ההלכה שלפיה יש להורות. נגד עיניו היו הוראותיהם של שלושת עמודי ההוראה הגדולים: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש והוא קבע את הכללים שלפיהם הכריע במקרה של חילוקי דעות ביניהם, וכן במקרים שפשט המנהג בהיפך לדעותיהם, על פי הוראותיהם של כל ישראל או רובם. והוא הולך ומונה כשלושים חיבורים בהלכה, שבהם נועץ להסקת הפסק: רובם (14 במספר) הם פרי-עטם של רבני צרפת ואשכנז, מיעוטם (9) של חכמי ספרד וכן של חכמי פרובאנס (4) ואיטליה (2).
אולם 'בית יוסף' היה רחב ומפורט מדי לשימוש יום-יומי של קביעת הפסק. ולשם כך חיבר מרן יוסף קארו את ה'שולחן ערוך', שבו סיכם וסידר בצורה נוחה למבקש את אשר הסיק בחיבורו הגדול. וכעת עברו ארבע-מאות שנה מאז הוחל בהדפסתו בונציה. ה'שולחן ערוך' לא נתקבל מיד בכל רחבי העולם היהודי כספר פסקים קובע, ואחד מרבני פולין הגדולים ר' משה איסרליס, רבה של קראקא ובן דורו של מרן יוסף, חיבר הגהות על ה'שולחן ערוך', שבהן השיג על ההוראות שבו. אולם כעבור זמן התפשט ה'שולחן ערוך' בכל תפוצות ישראל ונעשה היסוד המוסד להוראות כל הפוסקים, מתוך כפיפה ל'מפה' של הרמ"א ולחידושי האחרונים. ולאחר ארבע מאות שנה הפסקים שב'שולחן ערוך' עדיין עומדים בתוקפם והם ההלכה למעשה הרווחת בכל בתי-הדין.
אחת ההסתייגויות החשובות שגם מרן הכיר בתוקפה בהסכימו שאין לכפות שום פסק במקום שקיימת הוראה אחרת, הובעה בדברי ר' יוסף הלוי נזיר:
"לא קיבלנו עלינו הוראות מרן אלא בדבר שאינו מצוי בקבע. אבל בדבר שהוא מנהג קדמון... אעפ"י שנתפשטו אח"כ הוראות מרן המנהג לא זז ממקומו" (מטה יוסף, סי' ב).
מה גרם לתופעה שחיבורו של מרן זכה להכרה במידה שלא זכה לה אף אחד מחיבורי ההוראה שקדמו לו? בוודאי לא נייחס הישג זה לתכונותיו הטכניות של 'שולחן ערוך', שיטתיותו וקלות ההתמצאות בו. גם עומק ידיעותיו של מרן וביסוס הוראותיו במחקריו שב'בית יוסף' עדיין אינם עונים תשובה מלאה. ועלינו לומר כי ה'שולחן ערוך' היה צורך החיים לכל היהדות, שהרגישה, כי זקוקה היא לספר הוראה מאחד את כל התפוצות. הוא נוצר בימי משבר קשים ומילא ועדיין ממלא הוא את תפקידו ככוח מקשר את כל היהדות.
לא בכדי הקדמנו את ההקדמה ההיסטוריוסופית על המחזוריות בהסטוריה של אומתנו ועל הקשר האמיץ, קשר בל-יינתק הקיים בין המאורעות החיצוניים ובין ההתפתחויות בשטח התורה שבכתב ושבעל פה וחיי הרוח. עלינו לראות את כל המאורעות הללו כחוליות בשרשרת אחת, הנמשכת מימי אברהם אבינו עד ימינו ושתימשך כל עוד תהיה אומה יהודית, המודה בייעודה. ולא נוכל ליצור תמונה נאמנה של ההיסטוריה שלנו אם לא נחדור פנימה ולא נראה את הכוח הפועל מאחורי המאורעות הבודדים והמפכה בהם רוח חיים. את פעולתו של כוח זה אנו מכירים מתוך השתלשלות העובדות. הוא הדבר שנקבע במידה זו של יג מידות שהתורה נדרשת בהם: מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל. התמונה שתהא מושתתת על כלל מופשט ללא ביסוס על ידי פרטים, לא תהא משכנעת. ומאידך צירוף פרטים, שאין מאחוריהם כלל גדול מסביר ומאחד, יוכל לתת רק גיבוב עובדות העושות רושם של מקריות.
כל גדולי האומה היהודית, חכמיה וגאוניה ראו והדגישו את הקשר בין הצרות היורדות על ישראל ובין הצורך לשידוד מערכות הגנתו השואפת את כוחה מעולמה של התורה. עובדה כאובה היא, שכל הצרות שירדו על עם ישראל לאחר אבדן עצמאותו, החדשות קשות וחמורות מן הקודמות להן. נראה, כי עינויי האינקוויזיציה הספרדית, השמדות והגירוש ועינויי המגורשים וטלטוליהם קשים היו ביותר. רבים ביקשו למצוא מרפא למכה אנושה שהוכינו. ר' יעקב בירב על פי דרכו על ידי חידוש הסמיכה וכל הכרוך בה; מקובלי צפת על ידי החשת הגאולה בדרכי הקבלה של צמצום ותיקון; שלמה מולכו בליבוי התקווה לביאת המשיח. בא מרן יוסף קארו והעמיד את האבחנה, כי רק אחדות המעשה-ההלכה יכולה להציל את עם ישראל ולמטרה זו הקדיש את כל חייו.
מאז עברו ארבע-מאות שנה. לפי כל הסימנים נסתיים מחזור בהיסטוריה שלנו. ניתוק שלושה מיליון יהודים ברוסיה מכל קשר עם העם היהודי בתפוצות אחרות, מתלמוד-תורה ואפשרות קיום המצוות; השואה באירופה שבה נספו שש-מאות ריבוא, פי עשרה כיוצאי מצרים, האם אין בכל אלה משום אזהרה חמורה, כי זקוקים אנו לליכוד, לאחדות, לשידוד כל המערכות, כדי שנוכל להתחיל במחזור חדש? והאם ייתכן שנבחר לנו מחזור אחד במחזורים שעברו עלינו ונאמר, כי הוא ישמש לנו החוליה, שאליה נקשור את התפתחותנו ונוותר על חוליות אחרות?
ומה הדרך שנלך בה כדי לקדם ולהרחיב ולבצר את אחדות האומה במדינה ובתפוצות? הרבה הרהורים והרבה מחשבות מתעוררות בלבנו עם תום מחזור אחד והתחלתו של מחזור חדש!


לתוכן "שולחן ערוך"