ה"שולחן ערוך" והגר"א

מאת בצלאל לנדוי

מחניים צ"ז תשכ"ה (עמ' 40-46)



תקציר: המאמר עוסק בביאור הגר"א לשולחן ערוך ומסביר את שיטתו בביאורו ע"י ציון המקורות לפסקי ההלכה.

מילות מפתח:
הגר"א, שולחן ערוך, הלכה ומקורות, תורה שבכתב, גמרא.

בין גדולי הפוסקים שהאירו לארץ ולדרים עליה, מתבלט שמו של הגר"א שלא הסתפק בהכרעת ההלכה אלא שקד לברר ביסודיות את מקור ההלכות בשולחן ערוך והרבה גופי הלכות נתבהרו הודות לגילוי המקור, וברוב כוחו בכל חדרי תורה היתה רשות בידו לערער על פסקי קודמיו וגדולי האחרונים הכירו בסמכותו זאת. אף מן השמים כיוונו את דרכו ואחד מבניו מספר כי הגר"א הבטיח לו "שיעשה פסקי הלכות מארבע טורים בדעה מכרעת, לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו - - - וראיות חזקות ועצומות, שאין להשיב עליהם". בקשתיו כמה שנים לפני פטירתו - מספר הלה - והגר"א השיב לו "אין לי רשות מן השמים", כדברי בנו המסכם "ראוי היה וכו' אלא שאין הדור נראה יפה".
בביאורו לארבעת חלקי "שולחן ערוך" הולך הגר"א בעקבות זקנו רבי משה רבקש בספרו "באר הגולה", מוסיף להוכיח שכל תיבה ותיבה היא גמרא מפורשת, בבבלי או בירושלמי, או בדברי רש"י ותוספות. בשעה ש"בעל באר הגולה מציין על איזה דין באיזה ספר מאחרונים או מדברי איזה מחבר, דרך רבינו להראות דבר ההוא מדברי התנאים פלאי פלאות".
רבי חיים מוולוז'ין מסביר שיטת הגר"א בביאורו מתוך הדגשה על בירור המקורות: "מכיון שישנם כאלה אשר יכשלו לפרוק מעליהם עול יגיעת לימוד הש"ס, להוציא ממנו הלכות, ואומרים כי הלימוד אשר למעשה הוא רק לימוד השולחן ערוך, ואף אם לומדים גמרא, אינם לומדים אלא לחדד השכל, ויש שמזניחים את התלמוד לגמרי ומסתפקים בלימוד השולחן ערוך לבד", לכן הוא מזהיר "ולא זו היא הדרך הישרה, שחננו ה' בינה לדלות ממעמקי דברי הש"ס, אשר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל נכלל בדבריהם הקדושים, וצדיקים ילכו ביושר דרכם, להיות עיקר הוראתם מן הש"ס, ולימוד השו"ע הוא להיות להם למזכרת לזכור הדינים, כי הוא הסולת הנלקט משיטות הש"ס, וכל מעיין בחיבור הזה - - - יראה שזו היא דרכו של רבינו הגדול, לעורר ולהזכיר בלימוד השו"ע את מקומו מן הש"ס".
וכך מסביר רבי חיים את דרך הגר"א שלא הניח דבר קטן וגדול, הוייות דאביי ורבא, אגדות ודרשות ואסמכתות וסיפורי חז"ל, עד אשר יגע וחפש וחתר ומצא מקומם איה בתנ"ך, מפורש ושום שכל, בלי שום דוחק", ולא זו דברי חז"ל אף זו "שרש"י וכל גדולי מפרשי הקדמונים היה מוחזק לדעתו, שאין חכם מוציא מתחת ידו, דבר או אות שאינו מתוקן".
בביאורו חתר וירד עד לשיתין. אמנם הוא הולך בעקבות השולחן ערוך מרן רבי יוסף קארו או הרמ"א, אך אינו מסתפק בכך ומוסיף לחתור עד מקורה הראשון, היא תורה שבכתב או תורה שבעל פה, שהגיעה לידינו דרך התנאים והאמוראים במדרשי חז"ל, ש"ס בבלי וירושלמי עד ספרי הראשונים וגדולי האחרונים, מתוך הכרה ברורה שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני - כדברי תלמידו ר' ישראל משקלוב: "אשר פירש טליתו על ארבע שולחנות, וחיברם להתלמודים וספרי התנאים ורבותינו הראשונים והאיר עיני כל החכמים בהכרעותיו, בעומק דעתו הקדוש", ואמנם מציינים רושמי רשומות, וכי באור הגר"א הוא כעין חתימה כוללת של הפוסקים ונושאי כליהם, המרוכזים בד' חלקי שולחן ערוך, והגר"א הוא חותם תקופה זו, מעצב דמותה וקובע יסודות ההלכה לדורות".
הודות לידיעתו המקיפה בכל חדרי תורה עלתה בידו לגלות מקורות שנתעלמו מעיני ראשונים או שלא הועלו בכתב על ידם, ומקום הניחו לו לגר"א להתגדר בו ולהאיר בתורתו את עיניהם של ישראל בדורות האחרונים.
ישנן הלכות מקובלות המובאות בשם הגאונים או הפוסקים הראשונים, והמפרשים מנסים לברר את מקורותיהם בדרכים שונות, ולפעמים גם בדרך הפלפול, אולם הגר"א שהתנגד לפלפול ניגש למקור ההלכה, תורה שבכתב או תורה שבעל-פה, מדרשי חז"ל והגמרא.
בשולחן ערוך חושן משפט (סימן כ"ה) נפסקה ההלכה כי לאחר חתימת התלמוד אין הלכות מחודשות, ומקורו בהלכות הרא"ש בשם הגאונים. נושאי הכלים של השולחן ערוך מבררים את מקורו של הרא"ש, אך הגר"א ניגש בדרכו המקורית ומסתמך על הגמרא "רבינא ורב אשי סוף הוראה" והרי זו דוגמא בולטת לדרכו של הגר"א בבירור מקורות ההלכה.

תורה שבכתב כמקור הלכה


במקרים רבים משמשת אצלו תורה שבכתב מקור ההלכה, ולפעמים ציין בפסוקי התורה או נ"כ מקור להלכה הפסוקה. בהערותיו לפסקי השולחן ערוך הוא מציין לעתים "מפורש בתורה" ויש שהכריע להלכה בשאלות שבאו לידו מתוך תורה שבכתב.

בדיני קריאת התורה ("אורח חיים" סימן קלט סעיף ג') פוסק הרמ"א: "ומי שאביו מומר לעבודה זרה קורין אותו בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד, שלא לביישו ברבים". נימוק זה יפה להסבר מדוע אין קורין אותו בשם אביו לבד, שלא לביישו, אך מנין המקור לקרותו בשם אבי אביו? והגר"א מציין את מקורו מתוך התנ"ך, ושלוש ראיות הוא מביא לכך.
הוכחה ראשונה היא מבראשית (פרשת ויצא) כאשר יעקב שאל את הרועים "הידעתם את לבן בן נחור", והרי לבן היה נכדו של נחור ובנו של בתואל, אולם בהתאם לדברי חז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) בני בנים הרי הם כבנים, ומכאן הוכחה לקריאת הנכד על שם סבו כאילו היה בנו.
הוכחה שניה היא משמואל (ב ט) שהכתוב קורא למפיבושת "בן שאול" בעוד שלא היה בנו של שאול אלא נכדו ובנו של יהונתן.
הוכחה שלישית היא מדברי הספרי על הפסוק "ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות) והרי שם אביהן היה יתרו, והלא הוא בן רעואל והן נכדותיו, מכאן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא". (בביאור מצוין "מכילתא" אולם הדבר מצוין בספרי פרשת בהעלותך וכן הוא מצוין כמקורו של רש"י במדבר י' כ"ט).


ציון קברו של מרן הבית יוסף בצפת

אחת ההוראות שהגר"א הסיק מתוך דברי הכתוב וממפרשיו מתייחסת להיתר כניסת אהרן לקדשי קדשים בכל ימות השנה, בתנאי שיקריב את הקרבנות שכהן גדול מקריב ביום הכיפורים. הדברים הובאו ע"י בעל "חיי אדם" בשם הגר"א "שדקדק מה שאמרו בגמרא על הפסוק "בזאת יבוא אהרן", והסמיך לכך את המדרש בפרשת בא, בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנוס, רק שיכנס בסדר הזה. - - - שדווקא שאר הכוהנים הגדולים אסורים לכנוס לקדשי קדשים, אלא ביום הכיפורים, אבל לאהרן מותר היה לו להיכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו "בזאת יבוא אהרן אל הקדש".
לפעמים הסתמך הגר"א על פסוקי התנ"ך ומדרשי חז"ל. כאשר נסתפק רבי חיים מוואלוז'ין כיצד לכתוב את השם "בת שבע" בגט, תיבה אחת או בשתי תיבות, שאל את רבו הגר"א והלה השיב לו "תמכתי יסודותי בשלוש עשרה תיבות". רבי חיים התלבט בכוונת רבו וירד לסופה, שהתכוון להפנות אותו לדברי הגמרא לפסוק זה "ותבא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את המלך", ואם תספור את התיבות תיווכח כי את השם בת שבע, יש לכתוב ביחד, שכן אם נראה אותה כשתים נמצאים בפסוק זה ארבע עשרה מילים וכך הורה הגר"א להלכה על יסוד שילוב תורה שבכתב עם תורה שבעל פה.
הגר"א היה משתמש בתרגומי התורה, כדי להבטיח ניסוח מדויק של הגיטין הנכתבים בארמית. בשו"ע אבן העזר (סימן קכ"ו, סעיף כו) נקבע בנוסח הגט לכתוב את פרט השנה "למנין שאנו מנין" מ' חלומה ובלי וי"ו. בעל "באר הגולה" מציין את מקור הדיוק בניסוח המלה "למנין" על יסוד ספרי ראשונים כל בו, מרדכי והריב"ש, אך הגר"א קובע את דיוקה על פי תרגום אונקלוס (שמות יב ד) "במנין נפשתא" וכן בתרגום פרשת במדבר "במנין שמהן" כמה פעמים.
יש הלכה שהפוסקים הכריעו בה על יסוד סברה ושיקול דעתם, לעתים מציין הגר"א מקור לדעתם מתוך דיוק לשון המשנה או מגמרא מפורשת אך לפעמים יש שהוא חולק עליהם מוכיח את דעתו השניה ואף פוסק להלכה בהכרעתו.
לפעמים ציין מתוך דיוקים בדברי חז"ל מקורות לדברי הפוסקים. בשו"ע אהע"ז (ס' כ"ח סעיף י"ז) מציין הרמ"א "אורח שיושב אצל בעה"ב ונטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת", ומקורו צוין "הגהות אלפסי". הט"ז תמה על הוראה זו מתוך הגמרא (חולין צ"ד ע"א) "אין האורחים רשאים ליתן מה שלפניהם לבנו ולבתו של בעה"ב אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית", וכן נפסקה ההלכה (באורח חיים סימן ק"ע), וכל שכן שאין ליתן ממה שלפניו לאחרים שלא ברשות בעה"ב, וכיצד יכול לקדש בזה? הט"ז מסיק איפוא שאין כאן אלא ספק קדושין, הגר"א אינו מזכיר את המפרשים הללו, אך מתוך הגמרא גופא הוא מביא ראיה לפסק הרמ"א, ממה שכתבו בחולין (צ"ד ע"א) "ואין האורחין וכו' ומעשה באחד שזימן אורחים בשני בצורת וכו' משמע הא בלאו הכי שרי', ומכאן שהדבר הוא שלו שאין האיסור משום גזל אלא משום דרך ארץ, אולם אם קידש בו הוי מקודשת. והגר"א מביא ראיה נוספת ממסכת דרך ארץ זוטא, שם שנינו: "הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתנו לשמש, שמא תארע לו קלקלה בסעודה אלא יטלנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו", ומכאן שהחלק הניתן לו לאורח הוא קנין שלו.


הקדמת מרן לספרו "כללי הגמרא"

בביאורו אין הגר"א מסתפק בציון מקורות ההלכה הפסוקה אלא מרחיב את הדברים בביאור השיטות השונות, ומקורן של הפוסקים הראשונים. נציין דוגמא אחת: בהלכות פסח נפסקה הלכה: בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער וכו' והגר"א מברר את השיטות השונות: רש"י, תוספות, רבינו זרחיה הלוי, בעל "המאור" ורמב"ן, דעת הרי"ף והרמב"ם, ושיטה שישית של רבי יחיאל מפריש (או"ח תמ"ב ס"ק ט').
יש שהגר"א מציין מקור להלכה בשולחן ערוך, אולם מדגיש שזוהי חומרא בעלמא. ולדברי מרן בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קס"ט י"ח) "שרצועות הסנדל יהיו לבנים", הוא מציין מקורו ומוסיף "חומרא זו אין לה פנים, דבשלמא החילוק שבין מנעל לסנדל ניחא, דמנעל לכתחילה גזירה משום וכו', אבל במנעל עצמו, כיון שהאידנא הכל הולכין ברצועות שחורות, מאי קפידא איכא, ואף שכאן סימן זה כתב כמה חומרות וחומרות דחומרות חומרא זו אין לה פנים, וקולא היא". כן הוא מוסיף להלן "ומטעם זה יש מדקדקים, שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים, וגם מטעם זה יש מצריכים לרחוץ רגלו הימיני, יפה יפה כ"ז אינו אלא חומרא בעלמא".
בדרך כל הפוסקים מביא הגר"א בביאורו כללים בדרכי ההוראה, וביחוד בסדרי ההכרעה בין הדעות השונות, הן בדברי התנאים והאמוראים והן בפסקי הגאונים והפוסקים הראשונים, אולם משהבחין בהכרעה לא מדויקת לא נשא פנים, ולגבי דברי ה"ילקוט" "סדר ההקפה כל ישראל גדולים וקטנים", הוא מעיר "ואין הקפה בביהמ"ק אלא בכהנים, דאין זר נכנס בין אולם למזבח" (סימן תרס ק"א).


ארון הקודש בבית הכנסת האר"י

כך התיצב הגר"א לימין הפוסקים השוללים את הדעה, המיוחסת לרש"י ומובאת ע"י הרמ"א, (בהגהותיו ליורה דעה ס' ק"ס סעיף ט"ז): "יש אומרים דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל, לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית, ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו, דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה, והשליח אינו עושה שום איסור, דהאי, רבית לאו דידיה הוא, ואי משום שלוחו של אדם כמותו - אין שליח לדבר עבירה" מרן ה"בית יוסף" טוען "שכל הפוסקים הם נגד זה, ולדעתו לא אמרו רש"י מעולם ואיזה תלמיד טועה כתבו". ה"לבוש" מוסיף "איישר חילי אצוה למוחקו מכל הספרים", וכן הביא דברי בעל "טורי זהב": "ושום אדם לא יסמוך על זה כלל וכלל, אפילו בשעת הדחק וצורך גדול". הרמ"א בעצמו המביא כאמור דעה זו מוסיף "ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ", אך הוא חוזר ומדגיש "וכן עיקר, אף על גב דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו, יש לסמוך עליו בעת הצורך", הגר"א שולל נמרצות ראיה זו וטוען "וכבר כתבו ב"י ולבוש וט"ז שהוא טעות גדולה, ואיזה תלמיד טועה כתבו, ואף ש"דרכי משה" (הוא הרמ"א עצמו) וב"ח וש"ך קיימוהו, לא נראה, וטעות גמורה היא".
יחד עם זאת יש לציין את יראת הכבוד שלו בפני הראשונים. לדברי התוספות (עירובין ע"ו ע"ב) המביעים דעה שאחד התנאים וכו' טעו מגיב הגר"א בהערותיו "חס ושלום דטעו", כן הוא מציין בפירושו לתיקוני זוהר וכן הוא בתורה שעתה אין אנו מקבלין שום דבר חדש בתורה, כמו בזמן בית המקדש אלא מה שאנו מוצאין כתוב בספרי הראשונים וכו', משא"כ עתה מלכה ושריה בגויים אין תורה, ואין לנו אלא ספיחי הראשונים, הלואי שנוכל להבין דבריהם, וכמ"ש ואינון בשולי כרמא, לא ידעין וכו' עד שיבא משיח".
יש לציין, כי בביאורו לשו"ע אין הגר"א מצטמצם לפסקי מרן והרמ"א בלבד ולפעמים הוא נזקק לבירור מקורות הרמב"ם. בשו"ע (אהע"ז סימן ל' סעיף ג') מביא המחבר את ההלכה בדבר מסירת כסף הקידושין לידי האישה והוא מצטט כמעט כלשונם את דברי הרמב"ם (בהלכות אישות ד', כ"א-כ"ד) בסעיף ה' נאמר "היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם, וזרק לה קידושיה, קרוב לו - אינה מקודשת, קרוב לה - הרי זו מקודשת. מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ואבדו קודם שיגיעו לידה, הרי זו ספק מקודשת". בעל "באר הגולה" מעיר שמרן הולך בעקבות הרמב"ם (הלכות קידושין פ"ד הכ"ב). קודם לכן, בסעיף ד' מביא מרן את ההלכה בדבר "היתה עומדת בסימטא או בצידי רשות הרבים, וזרקם לתוך ד' אמותיה מקודשת", לא על יסוד הרמב"ם שכן הרמב"ם השמיט הלכה זו, אלא על יסוד המשנה במסכת גיטין (ע"ז ע"א). הגר"א מסביר שהרמב"ם לא כתב את הדין של ד' אמות "שאין דרכו לכתוב אלא מה שכתבה הגמרא להדיא, לכן לא כתב אלא מילתא דרבי יוחנן, דהוא דינא דמתניתין כן הקידושין, אבל מילתא דרב סמך על מה שכתב בהלכות גירושין, וכן בסעיף י"א לא כתב אלא דין חצירה שמפורש בגמרא בקידושין "ואם היה סלע שלה וכו'" אבל שאר החילוקים, שאמרו בגיטין (שם ושם ע"ט ע"א) לא הזכיר וסמך על מה שכתב בהלכות גירושין.
מתוך דיוקים במדרשי חז"ל, בש"ס ובמפרשיו, מגלה הגר"א מקור למנהגי ישראל שתורה הם, ואין צורך להוסיף כי בכלל מקורות ההלכה כלולים הזוהר וספרי הקבלה, ולפעמים מביא הגר"א סעד מדברי הזוהר להלכה הפסוקה או למנהג מקובל בישראל.
בשו"ע אור"ח (סימן תר"ד) פוסק הר"מ "גם אין אומרים קודם עלות השחר בערב יום הכיפורים הרבה סליחות ויש מקומות נוהגים להרבות בסליחות והכל לפי המנהג". הגר"א מציין כי לחילוקי המנהגים בדבר אמירת סליחות בערב יום הכפורים קודם עלות השחר יש שורש בתלמוד "מחלוקתם כמ"ש האחרונים דפליגי אם הלילה גם כן יו"ט או דוקא ביום" והוא מוסיף "והעיקר שאין המצוה להרבות אלא ביום, וגמרא ערוכה היא בכתובות דף ה' א', וע"י רש"י שם ד"ה אית ליה". הגר"א מדייק איפוא מקושית הגמרא שם "אלא מעתה יום הכיפורים שחל להיות בשני בשבת - ידחה, גזירה שמא ישחוט בן עוף, אי נמי התם אית ליה רווחא וכו', ורש"י מפרש "אית ליה רווחא - לשחוט בלילה", שהסעודה אינה עד למחר, ומכאן שהסעודה לא היתה אלא ביום, ובלילה לא היו נוהגים יום טוב, ועל כן מותר להרבות בסליחות בערב יום הכיפורים קודם עלות השחר, ואילו לדעה השניה הרי הלילה גם כן יו"ט ואין להרבות בו בסליחות.
אף מקורה של הגהת הרמ"א "נהגו שאין מתחילין בב' ובד' נושאין נשים אלא במילוי הלבנה" מסומנת ע"י הגר"א בזוהר ובתקונים (יו"ד קע"ט ס"ק ד' ה').
בשו"ע או"ח (סימן כ"ד סעיף ד') מביא מרן דעת-הראשונים: "יש נוהגים להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו", ובבאורו (שם ס"ק ח') מציין הגר"א מקור למנהג זה "ברעיא מהימנא (שלח קע"ד ע"ב) דא היא סימנא מלכא לאדכרא ולמעבד", וכן להלן (בסימן כ"ה סעיף א') "אחר שלבש טלית מצויץ יניח תפילין שמעלין בקדש", והגר"א מציין "דברי המחבר וכ"כ ע"פ הזוהר (ח"ג ק"כ ע"ב) שציצית ואח"כ תפילין, וכמו שכתוב בכמה מקומות שציצית הוא הכסא ותפילין הוא אדם שלמעלה (תיקוני זוהר סוף תיקון מ"ד). לדברי מרן "וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לביהכ"נ ושם יתעטף בטלית גדול", מציין הגר"א את מקורו (ח"ג רס"ה ע"א) ושם מודגש שבחו של הנוהג כך.
יש להוסיף כי היו לו כנראה דברי קבלה מפי רבותיו, ורבי מנחם מנדל משקלוב מוסר בשמו "שמעתי מאדמו"ר הגאון ז"ל כך קבלה בידינו מן הגאונים, איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה".
הזכרנו כבר כי לעתים מציין הגר"א בדרך אגב מקורות לפסקי הרמב"ם, ומן הענין לציין הלכה אחת שבה מביא הגר"א את הזוהר, כמקור לדברי הרמב"ם וכן לשיטת סידור ההלכות על ידו, בהלכות יבום (פ"ד ה"ו) מפרט הרמב"ם את סדר החליצה "וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". הטור המביא את דבריו מוסיף "ואיני יודע - - - למה הצריכה להשליכה לארץ? ונושאי הכלים מסבירים בדרכים שונות את טעמו. בעל "בית יוסף" סבור שהרמב"ם אורחא דמילתא נקט, ולא משום דבעינן השלכה לארץ" ובעל "בית חדש" מציין את הטעם, שכבר הובא ע"י מהר"י מברונא, שהשלכה נועדה להראות כי לא חלצה אותו אלא לשם מצות חליצה, אולם אין הם מציינים את מקורו של הרמב"ם, עד שבא הגר"א ובביאורו לסדר חליצה (שו"ע אהע"ז קס"ט) הוא מציין כי "הוא מנהג קדמונים, ומביא מקור לכך מספר הזוהר (ריש חוקת ק"פ ע"א) להראות שנפש המת נרגעת, והיא מותרת להקים בית חדש.
לפעמים הוא מסתמך על דברי "ספר חסידים" מחסידי אשכנז. (ביור"ד סימן רסה סעיף יא) מביא הרמ"א מ"הגהות ר"פ בשם מנהגי מהרי"ל": "ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת, חדשים לקטורת". הגר"א מעיר על כך בניסוח נמרץ: "דבריו אין להם שחר, דאם כן מאי טעמא מאדם אחד דוקא, ואחר לא יעשה ב' פעמים לעולם", והוא מוסיף "ומעולם לא ראינו סנדק שמתעשר, אלא המנהג הוא לפי צוואת ר"י החסיד (סימן לה): "לא יעשה לחברו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד".
אין כאן מקום לעמוד בארוכה על מעמדו של הגר"א בין גדולי הפוסקים, אולם נציין את דבריו של בעל "חזון איש" כלפי מחבר שהעיז כלפי הגר"א:
"אנו מתיחסים להגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה, עזרא ע"ה, רבינו הקדוש, רב אשי הרמב"ם הגר"א שנתגלה תורה על ידו, כקדוש מעותד לכך, שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו - והוא נחשב כאחד מן הראשונים, ולכן חולק עליהם בכמה מקומות בתוקף עוז, וגם על הרי"ף והרמב"ם הוא חולק ומדרגתו ברוח הקדש, בחסידותו ובגודל תבונתו, וביגיעתו ובבקיאותו, בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם", והוא מוסיף "כן לא יתכן לתמוה עליו למה יחלוק על השו"ע, המה למאות, קובץ אגרות (ח"א סימן ל"ב).
וכן הוא חוזר על כך בחו"מ ספר שלישי, ירושלים תשי"ב ס' ל"ה מכתבי ב) וטוען כי "הגר"א, שהוא כאחד מן הראשונים אשר ניתן לו רשות לחלוק על הראשונים".

ביאור הגר"א לשולחן ערוך


ביאורו לארבעת חלקי שולחן ערוך נכתב ע"י הגר"א עצמו, כדברי רבי חיים מוולוז'ין: "ובקונטרסים ששלחו אלי ראיתי שהוא לשון הזהב של רבינו הגדול והק' נ"ע". וכן מאשר רבי ישראל משקלוב "כי חיבוריו הקדושים על כל הארבע שו"ע המה כתב יד עצמו הקדושה, ולשונו הזהב ממש", ורבני שקלוב מוסיפים בהסכמתם "והנה הנם פה בקהילתנו, אשר מהם נדפסו אות באות", אך נראה כי לפני מסדרי הביאור היו כמה מהדורות של הביאור, כדברי רבי ישראל משקלוב מסדר הבאור:
"וסדר חיבוריו כך הם, ראשונה חיבר על כל הארבע שולחן ערוך בארבע כרכים כפליים לתושיה - - - וחיבר עוד שלוש מהדורות בשלוש כרכים, על כל הארבע שו"ע, היו נקראים אצלו בשם ליקוטים, מפני שלא כתבם על הסדר כבראשונה, רק כל מה שעלה במצודת שכלו הקדוש והטהור, רשם אצלו בכתב אמת".


ה"שולחן ערוך" ומפתו של הרמ"א
תלמידי הגר"א הרגישו כי הביאור הוא מרוכז ביותר, ויש מקום להרחבה, אך לא רצו לשנות מן הנוסח שנכתב על ידי הגר"א עצמו, כדברי רבי חיים מוולוז'ין: "אף כי באמת אם היו מבוארים יותר באריכות, היו נוהנין לאורו יותר, אמנם לא רצינו לשנות מלשון רבינו הקדוש הנמצא בכתב ידו הקדושה ממש, אשר לפי שיטתו בש"ס, הרחבה מני ים, והיה מסתפק בקיצור".
רבי ישראל משקלוב אף טוען כי יש צורך בספר מיוחד להסבר דברי הגר"א בביאורו ולאחר שהוא מסביר לדוגמא כמה עניינים הוא מוסיף "כי לזה צריך חבור בפני עצמו, יותר ויותר מחבור הפרי מגדים על המגינים".
ההקדמה הכתובה בלשון יחיד החתומה ע"י שני הבנים, ר' יהודה ליב ור' אברהם, אך נראה שהספר הובא לדפוס ע"י רבי מנחם מנדיל משקלוב והותקן לדפוס ע"י רבי ישראל משקלוב, בעל "פאת השולחן", שהוסיף הקדמה להסבר שיטתו בהתקנת הספר.
לראשונה הופיע החלק הראשון של באור הגר"א לשו"ע אורח חיים בשנת תקס"ג. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תקס"ו, הופיע הביאור לשו"ע יורה דעה, ואחר נפסקה ההדפסה, ותעבור המלחמה במדינה בשנת שריו"ן (תקס"ו) ותשבת ההדפסה עד תקע"ט, שאז נטל על עצמו נכדו של ר' יעקב משה, בנו של ר' אברהם, להביא לדפוס את הביאור לאבן העזר. עד הלכות קדושין נדפס ביאור הגר"א לבדו, ומכאן ואילך השלימו עם נושאי הכלים חלקת מחוקק ובית שמואל. הביאור לחושן משפט נדפס בשנת תרי"ג בקניגסברג.
לגבי מידת ההסתמכות על ביאור הגר"א להלכה נזכיר את המסורת על רבי צבי הירש פרוש מאוטילאן, שראה את רבי חיים מוולוז'ין מבדיל מעומד. באחד הימים כאשר רבי חיים ישב ולמד שולחן ערוך עם ביאור הגר"א, ניגש אליו ר' צבי הירש והראה לו דברי הגר"א בביאורו (סימן רצק ס"ו, י"ז) שם מביא הגר"א דעת התוספות ומציין "וכן עיקר" ומכאן הוכיחו את דעתו להבדיל הבדלה כשהוא יושב, אך רבי חיים הסביר לו שהגר"א כתב את ביאורו לעצמו, "לזכור כל השיטות ומקור הדינים", ומאידך "כיון שבעצמו ראיתי אותו נוהג להבדיל מעומד, הלכה היא, ואף אנכי נוהג כן". מעשה רב שנהג הגר"א עדיף איפוא בעיניו מהכרעתו המפורשת בביאורו.


פנים בית הכנסת של אבוהב בצפת

בעל "עליות אליהו" סבור אף הוא כך "וראיתי לבאר הנה כי בכמה דינים בשו"ע של הגר"א, הערה אך מקור להאמור בשו"ע ולהעתיק דברי הראשונים, ולא כתב בהם הכרעתו, אף כי דעתו והנהגתו יהיה להפוך", הוא מוסיף כי ביאורו על הד' חלקי שולחן ערוך כתב קודם שהיה ארבעין שנין, על כן נצריך לעיין ביתר חיבוריו אשר תלמידיו כתבו לעת זקנותו, אם לא חזר מדעתו, והוא מסתמך על דברי בעל "פאת השולחן" בהקדמתו "ויש לי הרבה בביאורו, שהיתה דעתו כחד מרבותינו, ואחר בעומק דעתו, פירש שיטה וגירסא חדשה".
עוד לפני מאה שנה ומעלה כותב בעל "מנוחה וקדושה": "ודע שבכל מקום שתלמד מפי הגר"א על השו"ע ותעיין רמיזותיו, אף על פי שקשה לעמוד על תוכן כוונתו, כי עמוק הוא, מכל מקום יועיל לך להיות נר לשכלך לצרף דעתו לאחת מהדעות החולקים לעשות הלכה למעשה, זה נתברר לי על שולחן ערוך אורח חיים, ומסתמא כן בכולן".
כבכל כתבי הגר"א חלו גם בביאור הגר"א לשו"ע שיבושים ע"י המעתיקים והמדפיסים שלא ירדו לעומק דעתו ומהם המציעים תיקוני שיבושים ומהם הנזהרים ביותר, שלא לשנות וכו'.
בביאורו לשו"ע יורה דעה ריש הלכות מקוואות (סימן ר"א ס"ק, ו') דן הגר"א בדברי הספרא "מעיין מטהר בכל שהוא ומקוה במ' סאה", מביא את דעתו של הר"י מבעלי התוספות בנידון, ומוסיף: "ולי אין ראייתו של ר"י מובנת כלל, דאטו שאובים לא יוכלו לילך בגידי הקרקע, והרבה סילונות של מים שהולך בתוך הבור, והבור לא נתמלא, והמים הלכו בגידי הקרקע, וכתבו בספרי הטבע שכמה פעמים מצאו דגים בתוך בורות מים מכונסים, ועוד כתבו שהביאו בתוכו דגים, ועשו בהם סימנים בטבעות כסף ומצאום בנהרות וכמה מעשים כזה".
דבריו אלה של הגר"א נידונים ע"י הפוסקים האחרונים, ולא ניכנס לבירור, זה, אך יש ענין בדעה המובאת בשמו של ר' אברהם יהושע פריינד רבה של נאסאד ומתלמידיו של בעל "דברי חיים" הטוען שדברים הנ"ל לא יצאו מפי הגר"א רק איזה תלמיד טועה כתבן בשמו ("הדרת קודש" ירושלם תש"כ, ס"ב ע"ב). הלה מוסיף מסורת שרבי ברוך מליפניק בעל "ברוך טעם" היה לומד בכל שבת ביאור הגר"א לעונג שבת.


משקוף בת הכנסת האר"י ברובע האשכנזי בצפת

ונסכם בדברי בעל "חזון איש" המוכיח כי הגר"א בביאורו "אינו מסתפק בביאור במקורו של השו"ע אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה, ומגלה תמיד דעתו במקום שנוטה מדברי השו"ע, ודבריו ז"ל תמיד במלול ברור בלהבת אש", - והוא מביא דוגמאות לדעתו, - "ומעולם לא עבר בשתיקה אם נטתה דעתו ז"ל להלכה לנטות מדברי השו"ע ואם נמצאים מקומות מספר שהניח מלחלוק, יש באלו מקומות טעם, או משום שאין הדבר מוכרע כל כך, או שאין הנידון אלא בהידור מצווה, ולא בעיקר הלכה. סוף דבר לפי מנהגו של הגר"א לא יתכן שיכוון לחלוק על השו"ע ויכחד תחת לשונו, ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה, ויכוון ולחלוק אלא היה מפרש כוונתו ז"ל בגלוי".


לתוכן "שולחן ערוך"