לחימה בשבת לאור המקורות

הרב שלמה גורן

- המשך המאמר -


ג

בעיות השבת במלחמת הורקנוס ואריסטובלוס
תקופה שלישית בהיסטוריה היהודית, בה הוותה השבת גורם מכריע בתכניות הביטחון ואפשרויות הלחימה של העם היהודי, הייתה בסוף ימי הבית השני, ואנו נדון על תקופה זו לאור ספריו של יוסף בן מתתיהו הכהן (המכונה יוסיפוס פלויוס).

המקרה הראשון באותה תקופה בה התעוררה בעיית הלחימה בשבת היה במלחמת שני בני אלכסנדרה. הורקנוס ואריסטובלוס על המלוכה, הנזכרת גם בתלמוד מס' סוטה מט ב:
ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מפנים וכו'.
ופירש רש"י:
מלכי בית חשמונאי - שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה הורקנוס ואריסטובלוס, היה הורקנוס מבחוץ צר על ירושלים והביא עמו חיל רומיים
(וכן הוא הנוסח במס' מנחות סד, ב, אבל במס' ב"ק פב ב הנוסח הפוך: היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס בחוץ, וגירסה זו אינה נכונה, והגירסה הראשונה מתאשרת ע"י פלויוס). וכל סיפור המאורע של ריב האחים מובא בספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" ליוסף בן מתתיהו הכהן, ספר א' פ"ז ג', עד שלבסוף בא פומפיוס שר צבא רומאי עם חילו לכבוש את העיר לפני הורקנוס, ואכן הסגירה כת אוהדי הורקנוס את העיר בידי פומפיוס.

אבל הצד השני מאוהדי אריסטובלוס התבצר בהר הבית ושרף את הגשר שחבר אותו עם העיר. וכך מסופר שם אצל פלויוס:
והיהודים מעל החומה עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כוחותיהם. וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם היהודים נזהרים מכל מלאכה על פי חקי עבודת אלהיהם, וצווה להגביה בימים האלה את הסוללה ומנע את אנשיו לצאת למלחמת תנופה על היהודים. כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת.
ואכן כתוצאה מתכסיס זה הצליח פומפיוס להעלות מגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצור, ונסה להרעיש את חומות הר הבית, ולכבוש את הר הבית בחדש השלישי למצור. ובספרו "קדמוניות היהודים" יד ה' ב' הוא כותב על כך:
על אף שחוקנו מתיר להגן על עצמינו בפני אלו שמתחילים להלחם בנו ומתקיפים אותנו, אינו מרשה לנו להתגרות עם אויבינו בזמן שהם עוסקים במשהו אחר.

דעת המגינים: רק הגנה על חיי אדם דוחה שבת
מנוסח דברים זה מתברר כי הייתה בידם ההלכה שפקוח נפש דוחה שבת. אבל אפשר להפעיל אותה רק כאשר נשקפת סכנה ישירה ומידית למגינים, אבל לנקוט אמצעי אבטחה לבל יפלו בידי האויב בזמן יותר מאוחר, שאז יתהווה מצב של פקח נפש, או למנוע נפילת השטח לטווח רחוק בידי האויב, לזה אין היתר, לפי השקפתם, לחלל את השבת, כפי הגדרת יוסף בן מתתיהו:
"כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת".
ולכן אפשרו לפומפיוס להגביה את הסוללה, להעלות את המגדלים, ולהקים עליהם את מכונות המלחמה לנגח את החומה, למרות שידעו מראש שכתוצאה מכך עלול הר הבית ליפול בידי האויב. וירצחו מגיניו, כפי שקרה אחרי כן לפני המסופר שם:
ואחרי כל אחד מהם עלו אנשי גדודו והקיפו את הר הבית מכל רוח, והמיתו את אלה מן היהודים בעת מנוסתם על ההיכל, ואת אלה אחרי עמדם על נפשם זמן מה.
וכן מסופר שם על הכוהנים:
ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטרת נשחטו על זבחיהם. ומן היהודים נהרגו שנים עשר אלף איש.

מלחמת אחים אינה דוחה שבת
אמנם באשר למאורע זה של פומפיוס, יש אולי לתרץ ולומר שאי אפשר היה להפעיל שם את היתרי הלחימה המיוחדים בהלכה בשבת, כפי שיתבאר להלן בהמשך מאמר זה בבירור הלכתי לפי התלמוד, משום שהייתה זו בעיקר מלחמת אחים בינם לבין עצמם, ופומפיוס בא רק לעזור להורקנוס לכבוש את הכהונה והשלטון, וכל היתרי הלחימה בשבת חלים אך ורק במלחמה נגד אויב זר, שמצות הלחימה עצמה נגדו וכן מצות כיבוש הארץ מידו או הגנתה דוחות את השבת, כפי שיתברר להלן. מה שאין כן במלחמת אחים שבין כך נשאר השלטון בידי יהודים. ברור שרק הדין של פקוח נפש ישיר ומידי איפשר עבודה בשבת, ולא אמצעי מניעה של נפילת השטח.

ברם ישנו מקור נוסף בספרו של פלויוס, משם נראה שהייתה זאת התפיסה ההלכתית הכללית כלפי כל מלחמה והגנה נגד אויבי ישראל ממש, שרק אמצעי הגנה ישירים ומידיים להצלת חיי אדם מותרים בשבת, ולא מלחמת מנע, להגנת חיי אדם או שטח בפני כיבוש זר, ולא פעולות הטרדה של האויב העומד אתנו במצב מלחמה, למנוע ממנו שלא יקים מבצרים או סוללות שיביאו בסופו של דבר לידי נפילת העיר בידי האויב, וממילא לידי פקוח נפש, כל עוד שלא צפויה סכנה מידית לאנשים. שכן מצינו שם בספר ב פרק טז ד, שהוא שם בפי אגריפס המלך בנאומו הארוך בלשכת הגזית להשקטת המרד, תיאוריה שלמה נגד כל אפשרות של ניהול מלחמה, והשגת ניצחון על האויב לפי דין תורה על סמך המקרה הנ"ל של פומפיוס. שם נאמר:
השיבו אל לבכם, כי יקשה מכם למלא אחרי כל מצות האלקים כדת וכדין, גם אם תצאו למלחמה עם אויבים חלשים ולכן יהיה עליכם לעבור על החוקים והמצוות, אשר בגללם אתם מצפים לישועת אלוקים ובדבר הזה תרגיזוהו עד הסתירו פניו מכם. הן אם תשמרו את חקי השבת ולא תעשו בה כל מלאכה, נפול תפלו בידי אויביכם על נקלה, כאשר נפלו אבותיכם בידי פומפיוס בחזקו את עבודת המצור בימים אשר שבתו ממלחמה. ואם תאמרו לחלל את חקי התורה במלחמה, הן לא ישאר לכם דבר אשר למענו תצאו למלחמה הזאת. הנה כל עמלכם. ויגיעכם הוא לבל תעברו על מצווה קלה מתורת אבותיכם, ואיך תקראו לאלוקים להלחם לכם, אם בזדון תעברו על חקי עבודתו.

דעת אגריפס: אין אפשרות לנצח במלחמה לפי חוקי התורה
זוהי השקפה קיצונית ביותר השוללת אפשרות של ניהול מלחמת כיבוש, או מגן, לפי חוקי התורה. ומאחר ואגריפס המלך הסתמך על הנוהג שהיה קיים עוד בימי פומפיוס, ברור שגם שם לא הייתה לפי דעתו בגלל היותה מלחמת אחים שאינה דוחה שבת, בכח מצות הלחימה או ההגנה בפני אחים, אלא משום שסברו כי פרט לפקוח נפש ממש ומידי אין כל היתר לחלל את השבת. שיטה זו זהה כנראה עם פסק הדין של החשמונאים לאחר מקרה הרצח ביושבי המערה הנ"ל. ואם כי הוכחנו לעיל מכמה מקורות של החשמונאים עצמם, כי לאחר שנמצאים בסכנת התקפה מידית מצד האויב גם לדעתם מותר להתחיל בהתקפת מנע ולהרחיבה עד קצה היכולת, לא היה מצב כזה קיים, לפי דעתו של אגריפס וסיעתו מבין דורשי השלום עם הרומאים, בעת המרד האחרון. או שלפי דעתם גם במקרה כזה אין היתר להלחם אלא כאשר אין מנוס מהסכנה אבל אם אפשר למנוע הסכנה הזאת של התקפת האויב עלינו כגון כאשר אין סכנת נפשות מידית נשקפת ליהודים, אם ייכנעו בשטח המדיני והפוליטי, אין היתר להלחם בשבת לדעת אגריפס.

דעת הסנהדרין: מלחמת מגן לשחרור הארץ דוחה שבת
לעומת שיטתו זו של אגריפס ורעיו המחמירה לכאורה בהלכות השבת מתברר לנו ממקורות רבים בספרי יוסיפוס פלויוס עצמו, ששיטת הסנהדרין באותה תקופה הייתה שונה מזו, והקילה בעניין לחימה בשבת, שהרי המורדים היו מכוונים ע"י הסנהדרין. או ע"י השלטון המרכזי בירושלים (קוינון) שהיה מורכב גם הוא מראשי הסנהדרין כמבואר בחיי יוסף פי"ב ופל"ח. והסנהדרין הייתה מכלכלת את מעשיהם של המורדים בעיני דת ודין, ובראשם רבן שמעון בן גמליאל הזקן. הם לא נקטו בשיטתם זו ביחס ללחימה בשבת. שכן מבואר ב"מלחמת היהודים" ב יט ב, במלחמת צסטיוס על יהודה:
וכראות היהודים כי המלחמה הולכת וקרבה את העיר הראשה, עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק, ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר, וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש היום הזה בכל תוקף, אולם החמה העזה, אשר הסיחה את דעת היהודים מקדשי דתם, הוסיפה להם אומץ וגבורה למלחמה. הם התנפלו על הרומאים ברוח עצמה, עד אשר הבקיעו את מערכותיהם ופרצו בתוכם והרבו את חלליהם, וכו'.

מדברים אלו נראה שלא הייתה נשקפת סכנה מידית וישירה לחיי האנשים בירושלים באותה שעה, אלא החשבון היה לטווח רחוק יותר, שאם לא יקדימו את האויב עלולה להתהוות סכנה לאנשיו או לעיר ירושלים בזמן מאוחר יותר, ולכן התירו לנקוט בפעולות מנע מידיות כבר ביום השבת, ולא רק בפעולות הגנה אלא בהתקפה יזומה שלנו. שיטה זו זהה יותר עם ההלכה שלנו כפי שיתבאר בהמשך מאמר זה.

עובדות "היסטוריות" בפי סופרי יון
פרט למקורות אלו של יוסף בן מתתיהו בספר מלחמות היהודים עם הרומאים, ישנו מקור יוני המובא בספרו "נגד אפיון", ספור נוסף הזהה עם תפיסת המחשבה הנ"ל של פלויוס ביחס ללחימה והגנה בשבת. בספר הנ"ל מאמר ראשון עמ' לה, מצטט יוסף בן מתתיהו את דברי אגתרכידס היוני שונא ישראל, בשמו ללעג את מנהגי היהודים, כתב כדברים האלה:
"אלה הנקראים בשם יהודים היושבים בעיר חזקה ובצורה מכל הערים, אשר קראו לה בני המקום בשם ירושלים, רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם, נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה... והנה המעשה הזה למד את הכל - מלבד אותם בעצמם - לעזוב את דברי חלומות כאלו ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה, לעת אשר ישפוט שכל האדם כי אין בהם כדי להחזיק מעמד בשעת פורענות".

מאורע זה קרה כנראה כשלש מאות שנה לפני חורבן הבית השני, והכוונה לנפילת העיר ירושלים. אמנם אין לסמוך על מקורות מפוקפקים כאלה של שונאי ישראל היונים, באשר כל מטרתם הייתה לשים ללעג ולשנינה את תורת ישראל, אבל ישנה חשיבות מה לסיפור מאורע זה מאחר והוא זהה עם שיטתו הכללית של אגריפס המלך ועמדתו של פלויוס בספריו מתבטאת בכל המאורעות הנ"ל, ביחס לאי האפשרות, כביכול, להחזיק מעמד בעת מלחמה אם נשמור את חוקי התורה בגלל השבת. ומאורע זה של תלמי בן לגוס מלמד כי גם אם האויב מסתער על העיר ביום השבת, לא התירו לעצמם להתנגד לכיבוש העיר, אם כי שאין גם להוכיח מאומה מסיפור דברים זה ביחס לפקוח נפש ממש, כאשר נשקפת סכנה ישירה לאנשים. כי יתכן שתלמי בן לגוס זה התנהג כמו פומפיוס שלא פגע באנשים בשבת, אלא התרכז בהגבהת הסוללות ונגיחת השערים והחומה.

בעיית שבת, בריב הפנימי בגליל, בין יוסף למתנגדיו
נוסף על כל המאורעות הנ"ל המסופרים ע"י יוסף בן מתתיהו, והמתייחסים לקרבות שבין היהודים לגוים, הרי מספרו "חיי יוסף" נראה בברור שהשבת הוותה תמיד גורם בכל הריב הממושך שבינו לבין יריביו המרובים בגליל. ושם יתכן שהייתה לזה הצדקת יתר, מאחר והריב היה נטוש בין היהודים לבין עצמם שבודאי שאינו דוחה שבת כנ"ל. הוא מספר בספרו חיי יוסף פרק לב, בעניין המרד שעמד לפרוץ נגדו בטבריה בהיותו ביום ששי ב"מגדל", בהוציאו את חייליו לחופשת שבת, הוא כותב שם:
ולא מצאתי לנכון לשוב ולאסוף את חילי יען כי כבר פנה היום, וגם לו באו ליום המחרת - לא יכלו לקחת נשק בידיהם, כי חקינו אוסרים את הדבר הזה, גם בשעת צרה ומצוקה.

אמנם מדבריו של יוחנן מגוש חלב, מתנגדו העיקרי של פלויוס, ניכרת סטייה מסוימת מהשקפתו הכללית של יוסף בן מתתיהו בעניין זה. בספר ד' בתמה"י עם הרומאים פ"ב ג בתיאור נפילתה של העיירה גוש חלב בגליל, בידי טיטוס מסופר שם:
ויוחנן לבדו פנה אל הרומאים לאמר: ... אולם עליך טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת, ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדבר שלום אל האויב. הן לא נעלם מעיני הרומאים, כי חוק לנו לשבות בכל יום שביעי ואם תאלצו אותנו לעבור על החק הזה תהיה אשמתכם, אתם המחטיאים, גדולה מאשמת האנוסים.

ואם כנים הם דברים אלו שיצאו מפי יוחנן הרי מתברר מהם שאם היה ממשיך טיטוס בהתקפתו על העיר, גם אם לא הייתה נשקפת סכנה ישירה לחיי נפש, לפי הקריטריון הנ"ל של פלויוס, היו ממשיכים בכל זאת בפעולות ההגנה גם בשבת למניעת נפילת העיר, ולא היו אשמים על כך, משום שהיו נחשבים לאנוסים, ואונס רחמנא פטריה. כי אלו הייתה בעיית פקוח נפש, לא היו זקוקים לנימוק של אונס, שאינו משמש היתר לכתחילה, כי אם נימוק לפטור מעונש בדיעבד.

אמנם גם דעה זו אינה זהה עם שיטתנו בתלמוד ובהלכה כפי שיתברר בפרק הבא במאמר זה, מאחר ולפי השקפתנו היתר גמור הוא להגן ולהלחם מלחמת מצווה בשבת, ולא רק הגנת הנפש מותרת אלא גם הגנת השטח והרכוש מידי האויב, ואפילו התקפה יזומה מצדנו מותרת ואינה מהווה כלל חלול שבת, בכל זאת נראה, שההלכה הייתה פשוטה בידם, שחייבים להמשיך בהגנת העיר גם בשבת מטעם אונס.

אלא שקשה להסתמך על כך משתי סיבות. הראשונה אין פלויוס מהימן בספריו ובמיוחד בספרו "חיי יוסף", שנכתב תוך כוונה להשמיץ את מתנגדיו ולהוכיח צדקתו. שנית מסתבר שנימוק זה שבפי יוחנן שימש עילה להרוויח את הפוגת השבת על מנת להימלט משם כפי שזה קרה באמת וכפי הבנתו של פלויוס, ולכן היה צריך מצד אחד להחמיר בעונש חלול השבת במלחמה בעיני טיטוס, ומאידך, להודיע ברורות שהם לא יניחו את נשקם, אם הוא ימשיך בהתקפתו ובלחצו ביום השבת.

פתרון בעיית השבת במלחמת האחים בבבל
פרשה היסטורית נוספת המגלה לנו את ההתלבטויות הרבות בכל הדורות בנושא זה של הגנה ולחימה בשבת, אנו מוצאים שוב בספר "קדמוניות היהודים" ליוסיפוס פלויוס ספר יח ט' ב'. שם מספר את תולדות חייהם של שני האחים היהודים אסינוס ואנילוס שכוננו לעצמם שלטון עצמי באזורים מסוימים בבבל. וכאשר החליט המושל הבבלי לדכא אותם בכח, יצא עליהם בראש צבא משותף של הבבלים והפרתים ותכנן את התקפתו ליום השבת. ברם אסינוס הרגיש בהם ושלח מרגלים לרגל אותם, ובשובם הודיעו לאסינוס כי הוא וכל חייליו נלכדו בפח ע"י פרשי האויב, כמו חיתו יער, ואנו חסרי אפשרות להגנה, ובמיוחד מפני שאנו מופרעים מלעשות כך ע"י האיסור של החוק שלנו המחייב אותנו לנוח ביום הזה. אבל אסינוס לא הסכים לדעת המרגלים שלו ביחס למה שיש לעשות, וחשב שיותר רצוי מנקודת ההשקפה של החוק שלנו, להגביר את אומץ הלב בזמן נורא כזה בו הם נמצאים, ולהפר את החוק ע"י הנקמה שלהם באויב, למרות שעלולים הם למות תוך כדי פעילותם, מאשר לא לעשות כלום, וכו'.

הרי שהדעה המקובלת הייתה שגם אמצעי הגנה ע"י לחימה כאשר כבר נשקפת סכנת התקפה מצד האויב, אסורים בשבת. כמו כן נראה כי האויב נסה בכל הדורות לנצל את יום השבת בכדי להכניענו, אבל יתכן שטעמם של המרגלים של אסינוס היה מאחר שבין כך חשבו שאין כל סיכוי לנצח את האויב בקרב, אין כדאי לחלל על כך את השבת, משום שלא יעזור להם הדבר, ולכן מוטב להם להישאר בשב ואל תעשה, מאשר לחלל השבת ולא להצליח. אבל דעתו של אסינוס הייתה שגם במקרה כזה שאין כל סיכוי לנצח, מוטב למות בקרב נגד האויב ולהלחם גם בשבת, מאשר ליפול בידי האויב, כמבואר שם בקדמוניות. ומצב כזה מהווה בעיה רצינית גם מנקודת השקפה הלכתית שלנו, אם היינו מתירים במקרה כזה חלול שבת בלחימה או לא.


לפרק הבא         חזרה לתוכן