המצווה הע"ג
האזהרה שהזהרנו מלהכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות.
והוא אמרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת וגו' בבאכם אל אהל מועד וגו' ולהורת את בני ישראל וגו'" (ויקרא י, ט-יא).

ולשון התלמוד:
"שתה רביעית אל יורה".
ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל,
ואם נכנס - חייב מלקות;
ואם עבד כשהוא שתוי - חייב מיתה בידי שמים;
ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד - חייב מלקות בלבד, לא מיתה;
וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל - הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.

ולשון ספרא:
"יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין?
תלמוד לומר: "ושכר".
אם כן למה נאמר יין?
על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה".
ושם אמרו:
"מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה?
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד".
ושם אמרו:
"יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה?
תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמתו",
אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות.

המצווה הע"ד
האזהרה שהזהר הזר מלעבוד. כוונתי באומרי "זר" לכל מי שאינו מזרע אהרן.
והוא אמרו יתעלה: "וזר לא יקרב אליכם" (במדבר יח, ד).

ופירש הכתוב שהעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים,
והוא אמרו: "והזר הקרב יומת" (שם ז). ולשון ספרי:
"והזר הקרב יומת" - לעבודה.
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: "וזר לא יקרב אליכם".
וכבר נכפלה האזהרה והעונש בעניין זה, והוא אמרו: "ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות" (שם, כב).

וכבר נתבאר בגמרא יומא אלו עבודות חייב הזר מיתה עליהן ואמרו:
"ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ואלו הן:
זריקה, והקטרה, ונסוך היין, ונסוך המים".
ושם ובפרק האחרון ממסכת זבחים התבארו דיני מצווה זו.

המצווה הע"ה
האזהרה שהזהר כהן טמא מלעבוד כשהוא טמא.
והוא אמרו יתעלה לכהנים: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב). ובפרק ט' מסנהדרין אמרו:
"מנין לטמא ששמש שהוא במיתה?
דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' ולא יחללו".
ואמר במקום אחר:
"ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט).
כשם שאותו החילול מיתה בידי שמים, כך כאן אמרו:
"ולא יחללו את שם קדשי"
אם חללו ועבדו בטמאה - חייבין מיתה בידי שמים.

המצווה הע"ו
האזהרה שהזהר כהן טבול יום מלעבוד, אף על פי שכבר טהר, עד שיעריב שמשו.
והוא אמרו יתעלה על הכהנים: "ולא יחללו שם אלהיהם" (שם כא, ו).
והעובר על לאו זה - חייב מיתה בידי שמים - כלומר: טבול יום ששמש; וזה לא נאמר בו פסוק מפורש בתורה, אלא הוא פירוש מקובל.

ובפרק ט' מסנהדרין אמרו בפירוש אמרו יתעלה:
"קודשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם" (שם).
אמרו: "אם אינו עניין לטמא - לפי שכבר נתבאר תנהו עניין לטבול יום ששמש,
ויליף חילול חילול".
ומנוהו שם מכלל מחייבי מיתה.

המצווה הע"ז
האזהרה שהזהר כל טמא מלהכנס לכל המקדש, אשר כמוהו לדורות: כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחילת עזרת ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג),
כלומר: מחנה שכינה.
ובגמרא מכות אמרו:
"הבא אל המקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה:
עונש - 'את מקדש ה' טמא ונכרתה' (שם יט, יג-כ);
אזהרה 'ולא יטמאו את מחניהם'.
ובמכילתא:
"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" (שם ה, ב) - בעשה.
ומנין בלא תעשה?
אמר: 'ולא יטמאו את מחניהם'.
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר.
והוא אמרו ביולדת: "ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד).
ובספרא אמרו:
"לפי שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו" (שם טו, לא)
שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו" -
כלומר: גם הנוגע במקדש מאחוריו כשהוא טמא מתחייב כרת -
"תלמוד לומר ביולדת: 'ואל המקדש לא תבא' ".
ושם נתבאר שדין היולדת ודין שאר טמאים שווה בזה.

ועוד אמרו בספרא על אמרו יתעלה:
"ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (שם יז, טז): "הא כיצד?
על רחיצת גופו - ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו - בארבעים.
ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר ועונש וכו'".
וכבר נתבאר שהעובר על לאו זה, אם הוא מזיד - חייב כרת;
ואם הוא שוגג - חייב קרבן עולה ויורד,

כמו שביארנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שבועות ובהוריות וכרתות ובכמה מקומות בזבחים.

המצווה הע"ח
האזהרה שהזהר כל טמא מלהכנס למחנה לויה אשר כמוהו לדורות: הר הבית, כמו שביארנו בריש מסכת כלים, ושם נתבאר איסור כניסת הטמאים להר הבית. והכתוב שבא בלאו זה הוא אמרו על טמא מקרה לילה: "לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא).

ובגמרא פסחים אמרו גם כן:
"ויצא אל מחוץ למחנה" (שם) - זה מחנה שכינה,
כמו שביארנו במצווה ל"א ממצוות עשה;
"ולא יבא אל תוך המחנה" - זה מחנה לויה,
מתקיף ליה רבינא: ואימא אידי ואידי במחנה שכינה,
ולעבור עליו בעשה ולא תעשה?
אם כן נכתב קרא ולא יבוא אל תוך, כלומר:
היה לו לומר: ולא יבוא אל תוכו - "המחנה" למה לי?
לתן לו מחנה אחרת, והיא מחנה לויה,
כלומר שגם בה לא יבוא אל תוך המחנה,
ולשון ספרי:
"לא יבא אל תוך המחנה" - זו מצוות לא תעשה.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש במסכת כלים בפירושנו.

המצווה הע"ט
האזהרה שהזהרנו מלבנות מזבח מאבנים שנגע בהן ברזל.
והוא אמרו יתעלה: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך וכו' " (שמות כ, כה),
ואם בנה מהן מזבח הרי הוא פסול ואין מקריבין עליו.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ממדות.

המצווה המשלימה שמונים
האזהרה שהזהרנו מלעלות למזבח במעלות, כדי שלא יפסע פסיעות גסות בשעת עליתו, אלא ילך עקב בצד גדל.
והוא אמרו יתעלה: "[ו]לא תעלה במעלת על מזבחי וגו' " (שם, כו).
ולשון המכילתא:
"מה תלמוד לומר: "אשר לא תגלה ערותך עליו"?
שכשעולה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה, אלא מהלך עקב בצד גדל".
וכבר נתבארה צורת הכבש והיאך בנינו בפרק ג' ממדות.
וכל הפוסע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערוותו עליו - לוקה.

המצווה הפ"א
האזהרה שהזהרנו מלכבות אש המזבח.
והוא אמרו יתעלה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו)

ובספרא:
"לא תכבה - מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה";
וכל העובר על לאו זה וכבה אפילו גחלת אחת מגחלי המזבח - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מזבחים.

המצווה הפ"ב
האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן במזבח הזהב שבהיכל.
והוא אמרו יתעלה: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט).

וכל המקריב בו או הזורק עליו זולת מה שמיוחד לו - לוקה.

המצווה הפ"ג
האזהרה שהזהרנו מלעשות שמן כשמן המשחה.
והוא אמרו יתעלה: "ובמתכנתו לא תעשו כמהו" (שם לב).
והעובר על לאו זה, אם הוא מזיד - חייב כרת, כמו שבא בכתוב: "איש אשר יעשה כמוה וכו' " (שם, לח).
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מכריתות.

המצווה הפ"ד
האזהרה שהזהרנו מלמשח בשמן המשחה שעשה משה זולת כהנים גדולים ומלכים בלבד.
והוא אמרו יתעלה: "על בשר אדם לא ייסך" (שם, לב).

וברור, שהנמשח בו במזיד - חייב כרת,
אמר: "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת" (שם):
ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.

המצווה הפ"ה
האזהרה שהזהרנו מלעשות מוגמר כמתכנת הקטרת, כלומר: שיהיו אותן [סממני] תערובתו וביחס אותן המידות ויתכוון להתגמר בו.
והוא אמרו יתעלה: "ובמתכנתה לא תעשו לכם".

וביאר לנו, שהעובר ועושה כמוה וכוונתו להריח תימרתה - חייב כרת, אמר: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שם, לח) אם הוא מזיד;
ואם הוא שוגג - מקריב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.

המצווה הפ"ו
האזהרה שהזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעת.
והוא אמרו יתעלה: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שם כה, טו);
והעובר על לאו זה - לוקה.

ובסוף מכות אמרו, כאשר הזכירו מחייבי מלקות:
"והא איכא המסיר בדי הארון?"
כלומר: שגם הוא לוקה.
ואזהרתיה מהכא, מ"לא יסרו".
הנה נתבאר לך שהיא מצוות לא תעשה ולוקין עליה.

המצווה הפ"ז
האזהרה שהזהרנו מלפרק החושן מעל האפוד.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שם כח, כח), אלא יהיה מחובר לו.

ובסוף מכות אמרו גם כן, כשהזכירו מחייבי מלקות:
והא איכא מזח את החשן?
ואזהרתיה מהכא מ"לא יזח החשן".
הנה נתבאר לך שהמזח - לוקה.

המצווה הפ"ח
האזהרה שהזהרנו מלקרוע פי מעיל כהן גדול, אלא יהיה ארוג כמו סוף וגבול.
והוא אמרו יתעלה: "כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" (שם שם, לב),

והקורעו במספרים וכיוצא בהן - חייב מלקות.

המצווה פ"ט
האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן בחוץ, כלומר: חוץ לעזרה, וזה נקרא: "מעלה בחוץ".
והוא אמרו יתעלה: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג).

ולשון ספרי:
"אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין?
תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (שם, יד),
ועדין אני אומר:
עולה בעשה ולא תעשה, שאר קודשים לא יהו אלא בעשה -
תלמוד לומר: "(ו)שם תעלה עלתיך" (שם).
עולה בכלל הייתה, ולמה יצאת?
להקיש אליה: מה עולה שהיא מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה,
כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה".
ואני אבאר לך פסוק זה - אף על פי שהוא פשוט - כדי שיתברר העניין. והוא: שהעולה נאמר עליה פסוק להזהיר על הקרבתה בחוץ.
והוא אמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך", ובא פסוק אחר לצוות להקריב את העולה בפנים והוא אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" -
וזו מצוות עשה שתקריב העולה במקום אשר יבחר ה'.

אבל שאר קודשים באו בעשה בלבד, שיקרבו בפנים, והוא אמרו: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך"; אלא שממה שאמר: 'שם תעשה' משמע שבחוץ לא תעשה - וכלל הוא אצלנו:
לאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

וזהו אמרם כאן:
ועדין אני אומר שאר קודשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר שיהא המקריב שאר קודשים בחוץ עובר על לאו הבא מכלל עשה בלבד - ולפיכך אמר "(ש)שם תעלה עלתיך" כדי שיושג ההקש ויהיו שאר קורבנות כעולה:
כשם שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה, כך שאר קורבנות בלא תעשה.

והעובר על לאו זה במזיד - ענוש כרת;
ובשוגג - חייב חטאת קבועה.

ולשון הכרת בפרשת אחרי מות אמר במעלה בחוץ: "אשר יעלה עלה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז. ח-ט).

ובספרא:
"ונכרת מעמיו" - עונש שמענו, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עלתיך".
ולשון גמרא פסחים:
"העלאה, כתיב עונש וכתיב אזהרה;
עונש - כתיב: "ואל פתח אהל מועד וגו' ונכרת";
אזהרה - דכתיב: השמר לך פן תעלה עלתיך".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.

המצווה המשלימה תשעים
האזהרה שהזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקודשים בחוץ, וזה נקרא: "שוחט בחוץ", וכשמנו בריש כריתות כל מחייבי כרת, מנו השוחט והמעלה - שניים.

וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת
אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה.
והוא אמרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (שם, ג-ד).

והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו.

וזה לשון גמרא זבחים:
השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה.
בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה; - 'השמר לך פן תעלה עלתיך'.
וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" -
אינו אלא מצוות לא תעשה; אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב:
'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן?
ואחר משא ומתן מרבה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו:
"שם תעלה ושם תעשה" - מקיש עליה לעשיה:
מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר.
יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" -
וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש;
ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" - זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה.
ודע שהשוחט בחוץ בשוגג - חייב גם הוא חטאת קבועה.

וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קודשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה - חייב כרת. ובפירוש אמרו:
"המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אומר: חייב".
וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.

המצווה הצ"א
האזהרה שהזהרנו מלהקדיש בעלי מומין לגבי מזבח.
והוא אמרו יתעלה: "כל אשר בו מום לא תקריבו" - משום בל תקדיש.

המצווה הצ"ב
האזהרה שהזהרנו מלשחוט בעלי מומין לשם קרבן.
והוא אמרו יתעלה בבעלי מומין: "לא תקריבו אלה לה'" (שם, כב),
ולשון ספרא:
"לא תקריבו אלה לה'" - משום בל תשחוט.
המצווה הצ"ג
האזהרה שהזהרנו מלזרוק דם בעלי מומין על גבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה בבעלי מומין גם: "לא תקריבו לה'" (שם, כד),

ובא בקבלה
שלאו זה מזהיר על זריקת דם בעלי מומין - וזהו דעת תנא קמא, וכן הלכה.
ור' יוסי ביר' יהודה אומר, שלאו זה אינו מזהיר אלא על קבלת דם.
והוא אמרם בספרא:
"לא תקריבו לה'" - משום בל תקבל את הדם.

ובגמרא תמורה אמרו:
לתנא קמא האי 'לא תקריבו לה' למה לי?
מבעי ליה לזריקת דמים - והא נפקא ליה מ'על המזבח'?
כלומר: ממה שאמר עוד: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' " (שם, כב),
שמשמע שכל מה שינתן על גבי המזבח לא יהיה מהם?
והשיב:
ארחיה דקרא הכי משתעי,
כלומר: שלאו זה שהוא "ואשה לא תתנו מהם על המזבח" לא בא אלא בהקטר אמורין, ואל תלמד באומרו "המזבח", לפי שלא יסתדר הלשון אלא בכך, כי היאך היה לו לומר: "ואשה לא תתנו" בלבד - הרי בזה לא ישלם הדבור!

הנה נתבאר מכל מה שקדם שאמרו: לא תקריבו לה' - אזהרה על זריקת הדם.

המצווה הצ"ד
האזהרה שהזהרנו מלהקטיר אמורי בעלי מומין.
והוא אמרו יתעלה: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח".

ולשון ספרא:
"ואשה לא תתנו מהם" - אלו החלבים;
"לא תתנו", אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם -
תלמוד לומר: "מהם", אף מקצתם.
הנה נתבאר לך שהמקריב בעל מום - עובר על ארבעה לאווין, במה דברים אמורים?
אם נעשה הקטר אמורין לאו אחד; אבל אם נעשה אותם שני לאווין כמו שעושה תנא זה המדבר כאן - הרי יהיה עובר בחמישה לאווין, לפי שהוא עושה מקצת האמורין עניין וכולם עניין, כמו שאמר "מהם" אף מקצתן, אף על פי שהוא לאו אחד.
הרי שהתנא הזה סובר לוקין על לאו שבכללות!

לפיכך אמר בספרא:
"המקדיש בעל מום למזבח - עובר משום חמישה דברים:
משום בל תקדיש,
בל תשחוט,
בל תזרוק את הדם,
בל תקטיר את החלב,
בל תקטיר מקצתו".
ובגמרא תמורה אמרו:
"המעלה איברי בעלי מומין לגבי המזבח -
אמר אביי: לוקה משום בל תקטיר כולו, ומשום בל תקטיר מקצתו;
רבא אמר: אין לוקין על לאו שבכללות.
מתיבי: "המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח - עובר משום חמישה שמות".
אלמא לוקין על לאו שבכללות?
תיובתא דרבא".
הנה נתבאר לך שזה האומר: עובר בחמישה - שהם נעשו חמישה, לפי סברתו שלוקין על לאו שבכללות, ולפיכך מונה הלאו הכולל כולן ומקצתן בשני שמות, וזהו המפורסם בדעת אביי בכל מקום כמו שביארנו בכלל התשיעי מן הכללים שקדמו למאמר זה.

אבל לרבא שאומר: אין לוקין על לאו שבכללות - אינו חייב אלא מלקות אחת על ההקטר כמו שנזכר.
וכבר נתברר אצלנו שהכלל הנכון: אין לוקין על לאו שבכללות, כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין, כמו שהדגמנו בכלל התשיעי, ולפיכך יהיו ארבעה לאווין בלבד כמו שבאר הכתוב.

נמצא שמי שהקדיש והקריב בעל מום - לוקה ארבע מלקיות על ארבעה לאווין אלו, כמו שביארנו. וכל הלאווין הללו אמורים בבעל מום קבוע, כמו שהדגים ואמר: "שרוע, וקלוט, ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות" (שם, כג-כד) שכל אלו מומין קבועין.


וכבר נתבארו כל מומי בהמה, הקבוע והעובר, בפרק ו' מבכורות.

וכן נתבארו הלכות ארבעת לאווין אלו המיוחדות בהקרבת בעל מום, במקומות מפזרים במסכת זבחים ומסכת תמורה.

המצווה הצ"ה
האזהרה שהזהרנו מלהקריב בעל מום עובר.
והוא אמרו במשנה תורה:
"לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'" (דברים יז, א).

ונתבאר בספרי שבבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר.
וגם על זה לוקה, אם עבר והקריבו.

המצווה הצ"ו
האזהרה שהזהרנו מלהקריב קרבנות הגוים אם הם בעלי מומין, ולא נאמר כיון שהוא גוי יקרב בעדו בעל מום.
והוא אמרו יתעלה: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (ויקרא כב, כה). ומי שעבר והקריבו - לוקה גם כן.

המצווה הצ"ז
האזהרה שהזהרנו מלתן מום בקודשים, וזהו הנקרא: מטיל מום בקודשים.

וכל המטיל מום בקודשים - לוקה,
ובתנאי שיהא זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא עבודה זרה. ובא הלאו על כך באמרו בקרבן: "כל מום לא יהיה בו" (שם, כא).
ולשון ספרא:
כל מום לא יהיה בו' - אל תתן בו מום"
המצווה הצ"ח
האזהרה שהזהרנו מלהקריב שאר ודבש לגבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (שם ב, יא). וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (שם).

וכבר בארנו בכלל התשיעי שהמקריב שאור ודבש - לוקה אחת ואינו לוקה שתים, מפני שהוא לאו שבכללות כמו שביארנו שם.

לפי שכבר נתברר לנו שלאו שבכללות לוקין עליו אחת, המשל בזה שהמקריב חמץ לוקה אחת, וכן המקריב דבש, וכן המקריב חמץ ודבש כאחת.


המצווה הצ"ט
האזהרה שהזהרנו מלהקריב קרבן בלי מלח.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (שם, יג),

כי משהזהיר מלהשבית המלח משמע שאסור להקריב תפל, והמקריב איזה דבר תפל - כלומר קרבן או מנחה - חייב מלקות.


וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מזבחים.

המצווה המשלימה מאה
האזהרה שהזהרנו מלהקריב אתנן זונה ומחיר כלב לגבי המזבח.
והוא אמרו יתעלה:
"לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג, יט).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' ממסכת תמורה.
ומי שמקריב משהו מהם אף על פי שהקרבן פסול - הרי זה לוקה, כדין בעל מום.

המצווה הק"א
האזהרה שהזהרנו מלשחוט בהמה ובנה ביום אחד בין בקודשים בין בחלין.
והוא אמרו יתעלה: "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

ומי שעבר ושחט לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ה' מחולין.

המצווה הק"ב
האזהרה שהזהרנו מלתן שמן במנחת חוטא.
והוא אמרו יתעלה: "לא ישים עליה שמן" (שם ה, יא);
ומי שנותן עליה שמן - לוקה.

המצווה הק"ג
האזהרה שהזהרנו מלהקריב מנחת חוטא עם לבונה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליה לבנה" (שם);
ומי שנותן עליה לבונה - לוקה.
ולשון המשנה:
"וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה",
לפי שהם שני לאווין בלי ספק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מנחת חוטא, בפרק ה' ממנחות.

המצווה הק"ד
האזהרה שהזהרנו מלבלול מנחת שוטה בשמן.
והוא אמרו יתעלה: "והביא את קרבנה עליה וגו' לא יצק עליו שמן" (במדבר ה, טו);
ואם הקריבה בשמן - לוקה.

המצווה הק"ה
האזהרה שהזהרנו מלתן לבונה במנחת שוטה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליו לבנה" (שם).

ולשון ספרא:
"מגיד שאם נתן שמן או לבונה - עובר בלא תעשה.
כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו".
ולפיכך גם העובר על לאו זה - לוקה.

ובמכילתא:
",לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה' -
מגיד שהן שתי אזהרות".
המצווה הק"ו
האזהרה שהזהרנו מלהחליף את הקודשים וזו היא התמורה.
והוא אמרו יתעלה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" (ויקרא כז, י).
וכבר בא לאו מיוחד במעשר בלבד.

והטעם לכך מה שאמרו בספרא, והוא אמרם:
"מעשר בכלל היה ולמה יצא?
להקיש אליו? כשם שהמעשר קדשי מזבח ואסור להמירו -
כך כל הקודשים שהזהיר על תמורתם באמרו:
"לא יחליפנו" אינם אלא קדשי מזבח בלבד;
ומי שהמיר - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תמורה.

המצווה הק"ז
האזהרה שהזהרנו מלשנות את הקודשים מקרבן לקרבן, כגון שהיה שלמים, לעשותו אשם, או אשם, לעשותו חטאת - שזה וכיוצא בו בלא תעשה.
והוא אמרו יתעלה בבכור בהמה: "לא יקדיש איש אתו" (שם, כו).

ובא בקבלה
"לא יקדיש איש אתו" - הקדש מזבח.
ולשון ספרא:
"אין לי אלא בכור, מנין לכל הקודשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה?
תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש איש אתו" -
רמז על מה שנאמר: "אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו"
כאילו אמר:
"כל מה שהיא לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו קדושה אחרת,
אלא ישאר כמו שהוא.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מתמורה.

המצווה הק"ח
האזהרה שהזהרנו מלפדות בכור בהמה טהורה.
והוא אמרו יתעלה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" (במדבר יח, יז). אבל מותר למכרו, כמו שנתבאר במסכת בכורות.

ולשון ספרא:
"בבכור הוא אומר 'לא תפדה' - אבל נמכר הוא".
המצווה הק"ט
האזהרה שהזהרנו מלמכור מעשר בהמה באיזה אופן שיהיה.
והוא אמרו יתעלה במעשר בהמה: "לא יגאל" (ויקרא כז, לג).

ולשון ספרא:
"במעשר הוא אומר: 'לא יגאל' - ואינו נמכר לא חי ולא שחוט,
לא תמים ולא בעל מום".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם שלפניה במסכת בכורות ובריש מסכת מעשר שני.

המצווה הק"י
האזהרה שהזהרנו מלמכור רכוש שהחרימו אותו בעליו, ואפילו לגזבר שהוא הממנה על ההקדש.
והוא אמרו יתעלה: "כל חרם וגו' לא ימכר" (שם, כח).

ולשון ספרא:
"לא ימכר לגזבר".
וחרם זה אינו אלא סתם חרמין.

המצווה הקי"א
האזהרה שהזהרנו מלפדות סתם חרמי הארץ גם כן.
והוא אמרו על החרם: "לא ימכר ולא יגאל" (שם).

ולשון ספרא:
"לא יגאל לבעלים, מה יעשה בו?
'כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו'.
יכול אף על פי שפרש לשם?
תלמוד לומר: 'הוא'".
ושם נתבאר שסתם חרמין לכהנים.

ושם אמרו:
"חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהנים כתרומה".

המצווה הקי"ב
האזהרה שהזהרנו מלהבדיל ראש חטאת העוף בשעת המליקה.
והוא אמרו יתעלה: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (שם ה, ח); ואם הבדיל - פסל.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מזבחים.

המצווה הקי"ג
האזהרה שהזהרנו מלעבוד בקודשים
והוא אמרו יתעלה: "לא תעבד בבכר שורך" (דברים טו, יט).
ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהא כולם אסורים בעבודה.

וכבר נתבאר בסוף מסכת מכות, שהעובד באחד מן הקודשים - לוקה.

המצווה הקי"ד
האזהרה שהזהרנו מלגז צמר הקודשים.
והוא אמרו: "ולא תגז בכור צאנך" (שם).

ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהו כולם אסורים בעבודה וגזה.
וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר: גיזה ועבודה, במסכת בכורות.
וגם הגוזז דבר מן הקודשים - לוקה.