- ה מ ש ך -



מאמר שלישי פרק לו

[אהבת ה' - עינוג הנפש]
האהבה אל השם יתברך תענג הנפש ותשמחה. ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה ההשגה תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיגו הדבר הנאהב; מכל מקום האהבה אל השם יתברך, אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם תשמח הנפש ותגיל ותתענג תענוג נפלא.
כי כן דרך האוהב, שהמעט המושג אליו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו.

ולזה מה ששבח שלמה בספר שיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות.
ואמר עליה: מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה"ש ז').
כלומר: כמה רב היופי והנעימות שיש לאהבת השם יתברך על זולתה מן האהבות.

כי זאת האהבה בתענוגים, רוצה לומר שיתענג בה האדם תענוג נפלא, ויש בה מיני תענוגים מתחלפים כמיני ההשגות המתחלפות אשר בו, ושאר מיני האהבות, יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב.
וכשישיג ממנו מעט, ישמח בו, אלא שיכפל הצער עד שישיגהו כולו, אחר שהוא אפשרי ההשגה אליו. וכשיושג כולו תפסק האהבה וישקוט החשק.

אבל אהבת השם יתברך, ישמח האדם במועט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג, ויתענג בו בלי שום תוספת צער, אחר היותו יודע שהוא יתברך נמנע ההשגה.

ולזה יתענג במעט המושג ממנו תענוג נפלא, וכל מה שתתוסף ההשגה תתוסף האהבה והתענוג.

ואי אפשר לאהבה הזאת שתשקוט ותפסק, להיות הדבר בלתי בעל תכלית, וכל מה שישיג ממנה מדרגה מה, יתענג בו ויגדל הכוסף להשיג יותר, וכן לבלתי תכלית.
ולזה אי אפשר שתפסק, אבל ישמח תמיד במעט המושג ממנה, כמו שביארנו בפרק ט"ו מהמאמר השני, כי כפי גודל מעלת הדבר המבוקש תגדל השמחה והתענוג יותר בדבר המושג ממנו.

ובעבור זה, אף אם יגיע אל האדם טורח גדול בדרישתו האהבה וההשגה הזאת, לא בעבור זה ימנע מלרדוף אחריה, בהיותו משער התכלית הגדול המושג.
וכל שכן כי העובד מאהבה אין לו לחוש לתועלת ולא לנזק יגיע לו בעבודתו, כי אין כוונתו אלא לעשות רצון האהוב בלבד, לא יחוש לטורח או נזק יגיע לו, ובלבד שיגיע התועלת אל האהוב.

הלא תראה יהונתן, כי באהבתו את דוד לא היה חושש להפסד המלוכה שהיה מפסיד בהיות דוד חי, כמו שאמר לו שאול:
כי כל הימים אשר בן ישיש חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך (שמואל א' כ'),
אבל כוונתו הייתה להגיע התועלת אל דוד שהיה האהוב, ואף אם היה מזיק לעצמו.

[סוגי אהבה]
וזהו דרך האהבה הגמורה אשר מצד האהוב בלבד.

כי האהבה שהיא בעבור התועלת אל האוהב, תדמה אל האהבה שיאהב האדם הבהמות בעבור התועלת הגדול המגיע אליו מהן.

והאהבה שהיא בעבור השמירה מן הנזק תדמה אל האהבה שיאהב האדם הכלבים, כי האדם יאהב הכלבים בעבור שמירתם אותו מהנזק.

ואולם האהבה הגמורה, היא אשר יאהב האדם את האהוב מצד האהוב בלבד, ואין בלבו תכלית אחר רק לעשות רצון האהוב. כי לא יאהב את האהוב לסיבה אחרת זולתו.

לפי שהאהבה שהיא תלויה בסיבה אחרת, תשתנה ותפסק, כאומרם ז"ל (אבות ה'):
כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה.
אבל האהבה שהיא תלויה באהוב בלבד, מבלי סבה אחרת, תהיה קיימת כל זמן שיהיה האהוב קיים.
ולהיות השם יתברך קיים תמיד תהיה האהבה אליו קיימת ובלתי נפסקת.

והאהבה הזאת אשר היא מצד האהוב לא תהיה אלא בבעלי שכל ובינה, כי האהבה שיאהב האדם את חברו מצד עצמו אינה אלא מצד השכל אשר בו, ולזה אם ישתטה האהוב או ימות תפסק האהבה, כי הנפש תברח מן הגוף המת, לפי שאין שם הדבר האהוב.

ולהיות זאת האהבה המשובחת שבמיני האהבות, ולא תמצא אלא בבעלי שכל ובינה, ישובח האדם או יגונה עליה.
ועל כן צריך שלא יתערבב בה שום צד הכרח כלל, כי לא ישובח האדם או יגונה על הדבר המוכרח, אבל על הדבר שהוא בחירי עליו מכל וכל.

[אהבת ה' אצל אברהם]
ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו, עד שקראו הכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת, רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא הייתה שם סיבה אחרת תכריח אותו על כך. שהרי לא נתערב בפועל העקידה שום צד הכרח כלל, כי אפילו מצוות השי"ת לא הייתה מכרחת אותו.

וזה דבר ביארוהו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נ"ו) על פסוק ה' יראה וגו' (בראשית כ"ב):
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר ולא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע?!
ולא אמרתי כן, אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מידותיך.

שידמה מזה מפורש, שאפילו מצד מצוות השי"ת לא היה אברהם מוכרח, אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמיתית אם רצה. ולא עשה כן, אבל כבש רחמי האב לאהבת ה'.

[עקדת יצחק]
ולזה הוא שנתייחס פועל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק, עם היותו בן ל"ז שנה בשעת העקדה כפי דעת רבותינו ז"ל. לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה שלא לעקוד את בנו, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטווה על כך.

ומזה הטעם הוא שאנו מזכירים בתפילתנו תמיד עקדת אברהם את יצחק יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם יתברך, כגון רבי עקיבא וחבריו, וכל הקדושים אשר בכל דור ודור, לפי שכל אחד מהם אמנם מסר עצמו על קדושת השם יתברך לקיים מצוות ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב), אבל אברהם אפילו מצוות השם יתברך לא הייתה מכריחתו על כך, וידע והבחין מה שהיה עושה. כי יותר משלושה ימים היה משעה שנאמר לו קח נא את בנך עד שעת העקדה. שהרי כתוב:
ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (בראשית כ"ב).

[דבר שאינו בבחירה - אין לו ערך]
והפועל הבחירי הגמור הוא הפועל כשיעשה אותו האדם, יהיה יודע לעשות ההפך, ויכול לעשותו מבלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפועל ההוא על זולתו.

אבל אם לא ידע ויבחין לעשות ההפך, ויפעל מה שיפעל בזולת בחינה בין הדבר ההוא ובין הפכו אלא במקרה, או מפני ההרגל והמנהג, או מפני שאינו יכול לעשות ההפך, אין זה פועל בחירי שישובח האדם עליו אם הוא טוב או יגונה אם הוא רע.
אפילו הקורבן שהוא פועל טוב, כשיביא אותו האדם בזולת בחינה בין הטוב והרע, אלא מפני ההרגל והמנהג, אינו נחשב כלום.

וזהו שאמר שלמה בספר קהלת: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוהים (קהלת ד').
רוצה לומר שמור שתהיה הליכתך שם בבחינה לא מפני ההרגל והמנהג.
ועל זה אמר: וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, כי אינם יודעים לעשות רע (שם).
כלומר: כי היות האדם קרוב לשמוע דברי החכמים, יותר טוב מן הקורבן שמביאים אותו הכסילים, כי על ידי השמיעה לדברי החכמים יכיר האדם ויבחין הטוב מהרע, ויפעל הטוב בבחירה גמורה מצד שהוא טוב, ויתרחקו האנשים מן הרע מצד היותם יודעים שהוא רע;

מה שאין כן בפועל הכסילים. כי אפילו הקורבן שמביאין אינו נחשב להם לעבודה, כי מצד שאינם קרובים לשמוע דברי החכמים, אינם מבחינים בין הטוב ובין הרע, עד שאינם מבחינים ויודעים לעשות הרע בבחירה מהם.

ועל כן אין הפועל הטוב שהוא הקורבן נחשב להם לכלום, אחר שאינם עושים אותו בבחירה בין הטוב והרע, כי אינם יודעים לעשות רע, ולא יעשו הקורבן מצד שהם בוחרים אותו על הפכו שהוא רע, אלא מצד ההרגל והמנהג.

ולזה אין ראוי שישובחו עליו, כי לא ישובח האדם על הפועל הטוב, אלא כשהוא יודע לעשות הרע ויכול לעשותו ויבחר לעשות הטוב על זולתו. ועל כן לא ישובח העובד מאהבה אלא כשתהיה עבודתו מאהבה גמורה, מבלי שיתערב בה שום צד הכרח, ולא הרחקת נזק ולא קבלת תועלת כלל. וזאת היא האהבה המענגת שראוי לקבל עליה שכר נצחי בלתי בעל תכלית, ועליה אמר שלמה בספר שיר השירים:
אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שיר השירים ז').
כי הבלתי בעל תכלית אי אפשר שינתן חליפיו דבר בעל תכלית, שהוא כל הון ביתו.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק לז

[האם תתכן אהבת ה' אותנו]
וראוי שנבאר כאן אם אפשר שתיפול אהבה בין השם יתברך והאדם, כמו שתיפול בין האדם והשם.
וזה, כי יש לאומר שיאמר כי אמנם יצדק שיאהב האדם את השם, אם מצד אהבת הטוב במה שהוא טוב, ואם מצד קבלת התועלת ממנו שהוא מצד המועיל, או מצד הערב.

אבל השם יתברך את האדם, שאין בו אחת מכל הסיבות הללו, לא ידומה שאפשר שתהיה ממנו אהבה אל האדם.
וזה כי האהבה בין האוהבים תהיה, כאשר יתכן שיאהב האחד לאחר והאחר אליו בין רב למעט. אבל כאשר יהיו בתכלית המרחק זה מזה, לא ידומה שאפשר שייפול בין שניהם אהבה, לפי שהם כמו הפכים. כי ההפכים הם אשר הם בתכלית המרחק כל אחד מחברו, כי כל הפך יברח מן ההפך, ולא ידומה שתהיה אהבה אלא בדומים.

ולזה ישתוקקו האנשים שיכבדום ויאהבום החכמים ואנשי המעלה, כדי שידומה שיש ביניהם הדמות מה. ובעבור זה תהיה האהבה בין האנשים יותר שלמה, כאשר ישתוו שניהם בשלמות או במעלה מה, וכאשר יהיה התחלפות ביניהם גדול, תהיה האהבה יותר מעטה, עד שבעבור זה יש מן האנשים שלא יכספו הטובות לחבריהם, כדי שלא יעלו למדרגה גדולה וישתנה השיווי אשר ביניהם, ותיפסד או תמעט האהבה.

אלא אם כן היה האוהב בתכלית הדבקות לחברו, כאב לבן, עד שידמה כאלו הוא - הוא, ואז יכסוף שיגיעו הטובות לחברו כמו שיכסוף אותו לעצמו. כי לא ישער זולתיות בינו ובין חברו. אבל האוהבים שיש ביניהם זולתיות, אי אפשר שיהיה ביניהם אהבה שלמה כלל.

וזה מבאר מעניין האנשים שהם בתכלית השלמות בעניין המעלה והטוב, עם האנשים שהם בתכלית הרוע, שלא תמצא ביניהם אהבה ודבקות כלל, ושאין שום אחד מהם מכין עצמו אליה.
וכן האנשים שהם שפלים במדרגה מאוד, לא ישימו אל לבם ולא יעלה על דעתם שיאהבום המלכים, להיות המרחק ביניהם יותר מאוד.
וכל שכן המרחק שבין האלוה והאדם, שהוא בלתי בעל תכלית.

ולזה הוא מבואר, כי אף אם תיפול אהבה מהאדם אל השם יתברך בסיבת התועלת המקובל ממנו, או הערבות שיש בהשגת מה שיושג ממנו, או מצד אהבת הטוב במה שהוא טוב, שאי אפשר שתיפול מדרגת אהבה מהשם יתברך אל האדם, לא מצד הטוב ולא מצד המועיל ולא מצד הערב.

ואם כן איך אפשר שתהיה אהבה בין האלוה והאדם כמו שנמצא מיועד בתורה האלוהית?

ואמר (דברים ז'): והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך וגו' ואהבך וברכך והרבך.
ואמר הנביא: אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א').
ה' אוהב צדיקים. (תהלים קמ"ו)

[סוגי אהבה: 1. אהבה בין שווים]
ותשובת דבר זה, כי האהבה תמצא בין האהובים בשלושה סוגים:
האחד היא אהבת השווי או הדמיון והיא כאשר ישתוו שני האוהבים בעניין מה,
או במעלה מה,
או בשלמות,
או בקבלת תועלת, כאילו תאמר שיקבל כל אחד מהם תועלת מחברו,
או שיתענג כל אחד מהם בחברו,
או ישתוו בטוביות.
ומי שיגדל אצלו קבלת התועלת, יותר ראוי שיאהב את חברו יותר כפי יתרון קבלת התועלת, או הערבות, או בטוביות, תהיה האהבה יותר שלמה בלי ספק, כי זה הסוג מן האהבה כבר ייפול בה השווי בכמות.


[2. אהבה טבעית]
והסוג השני היא אהבה הטבעית והיא ב' מינין
אם אהבת המוליד לולד לפי שהוא חלק ממנו,
ואם אהבת האומן למלאכה אשר טרח והשתדל בהמצאתה.
ולזה תאהבנה האמהות את הבנים יותר מן האבות, להתקבץ בהן אלו השני עניינים יותר מבאב.
כי הבן יש בו חלק יותר גדול מהאם, לפי שהם יתנו החומר, ואם לפי שהם טורחות בגדולם יותר.

[3. אהבה יחסית]
והסוג השלישי היא האהבה היחסית, והיא שלושה מינים:

[אהבת המלך לעמו]
הראשון האהבה שבין המלך והעם או המנהיג והמונהגים ממנו. כי אין האהבה אשר בין המלך והעם משתווה בכמות כללי, אבל ביחס וערך, כי ראוי שיהיה המלך נאהב מן האנשים יותר מאהבתו אליהם. גם אין המבוקש מאהבת העם למלך.
כי המבוקש מן המלך הוא שייטיב לעם בשמירת היושר ביניהם והשלמות ענייניהם בשמירת קנייניהם באופן נאות ושלם כפי מה שאפשר לו.
והמבוקש מן העם הוא שיכבדו את המלך וינשאוהו, ויכירו ממשלתו ומעלתו עליהם והטבתו להם וצרכם אליו.
ובזה תמשך האהבה מן המלך להיטיב לעם, ומן העם לכבד המלך ולרוממו.

[אהבת אב לבנו]
והמין השני האהבה שבין האב והבן. כי מזולת האהבה הטבעית אשר בין המוליד והולד, כבר תהיה ביניהם אהבה אחרת יחסית, דומה לאהבת המלך והעם.
כי המבוקש לבן מהאב שיעשה עמו מעשה האב להטיב לבנו כפי מה שאפשר לו.
והמבוקש מן הבן לאב שיכבדהו.

[אהבת איש לאשה]
והמין השלישי האהבה שבין האיש והאשה. כי מזולת האהבה הטבעית אשר ביניהם כאהבת כל זכר לנקבה לקיום המין, כבר תהיה ביניהם אהבה אחרת יחסית, דומה לאהבת המנהיג והמונהגים מאתו.
כי המבוקש מן האיש הוא שישלים צרכי האשה ויכבדה וישלים חוקה כפי מה שאפשר לו באופן הנאות.
והמבוקש מן האשה שתשרת את האיש ותכבדהו, ותשמור קניינו, ולא תאהב זולתו.

ובזה הסוג מן האהבה היחסית ראוי שתהיה אהבת השפל במדרגה אל היותר טוב או יותר גדול מאהבת הגדול אליו, ועל כן יהיה השיווי בזה הסוג על יחס וערך לא השיווי בכמות.

[טיבה של אהבת ה' אותנו]
ואהבת השם את האדם הוא מבואר שאי אפשר שתהיה מן הסוג הראשון, שהיא אהבת הדומים. אבל כבר יחשב שתהיה מהסוג השני שהיא האהבה הטבעית.

[אהבת ה' אותנו אינה אהבת הדומים]
ולזה נמצא משה רבנו ע"ה ירמוז לו שני המינים ממנה.
אמר: הלוא הוא אביך קנך (דברים ל"ב) לרמוז אל אהבת המין הראשון שהיא אהבת האב לבן.
ואמר: הוא עשך ויכוננך, לרמוז אל המין השני מאהבת האומן למלאכתו.

וכן נמצא הנביא בתפילתו רומז אל שני אלו המינים.
אמר: ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרנו.
כלומר: ומזה הצד ראוי שתשגיח בנו לרחם עלינו כרחם אב על בנים, וגם מן הצד השני מן האהבה הטבעית ראוי לך שתאהב אותנו, כי מעשה ידך כולנו, ואפילו החומר אתה יצרתו קודם שתתן בו הצורה השכלית.
וזהו שסיים: מעשה ידך כולנו.
כלומר: ראוי לך שתשגיח בנו, כמו שישגיח כל פועל במעשה ידיו, הן שיהיה ראוי או בלתי ראוי.

אבל כאשר יעוין היטב, נמצא שכל זה נאמר בהעברה, כי אין הצורה ולא החומר חלק מן השם כבן מן האב. וגם אחר שפעולתו במאמר, אין לומר שראוי שישתדל לשמור מעשיו, כי כל פועל אמנם ישתדל לשמור מעשה ידיו בסיבת הטורח אשר טרח בו, ומזה הצד הוא שיאהבו המשוררים שיריהם.
אבל מי שלא ייפול בו לא טורח ולא עמל, לא ייפול בו האהבה אשר מזה המין.

ועל כן הוא מבואר כי אהבת השם את האדם אי אפשר שתהיה אלא מן הסוג השלישי שהיא האהבה היחסית.

[אהבת ה' אותנו - אהבה יחסית]
ועל כן נמצא הכתוב יתאר השם יתברך כמלך ואב ובעל.
כמלך -
כי מלך כל הארץ אלוהים (תהלים מ"ז)
כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו (ישעיה מ"ד)
ה' מלכנו הוא יושיענו (שם ל"ב)
כאב -
כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו,
הלוא-הוא אביך קנך,
וכן רבים.

וזה כי כמו שהמלך והאב משלימין צרכי העם והבן, ולא יבוקש מהם אלא שיכבדו אותם כמו שאמרנו, כן השם יתברך משלים צרכי האנשים, ולא יבוקש מהם רק לתת כבוד לשמו.
כמו שאמר הכתוב: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מ"ג).

ועל כן נמצא השם יתברך מאשים את ישראל על שלא היו נוהגים בו כבוד כדרך הבן עם האב, ומורא - כדרך העבד עם אדוניו, אמר:
בן יכבד אב ועבד אדוניו, אם אב אני, איה כבודי?
ואם אדונים אני איה מוראי? (מלאכי א').
ואף על פי שהוא יתברך אינו צריך שיכבדוהו, זולתו כי הוא מולך על כל הכבוד כמו שביארנו בפרק ארבעה עשר משני, מכל מקום, היה מאשים את ישראל על שלא היו נוהגים בו כבוד כראוי, כדי שיהיו מוכנים אל שיחול או ידבק בהם השפע האלוהי והשגחתו לשמרם ממקרי המערכת, אשר לא יחול אלא על המכין עצמו לכך. וזה כשיכבד השם יתברך כבן לאב ויירא מלפניו כעבד מלפני אדוניו.

וכן אמר הנביא:
אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי וגו' וארותי את ברכותיכם וגו' (שם ב')
תנו לה' אלוהיכם כבודו וגו' (ירמיה י"ג)

וכן ידמה הכתוב אהבת השם יתברך לישראל אל האהבה היחסית, אשר בין הבעל לאשה.
אמר:
כי בועליך עושיך (ישעיה נ"ד)
וארשתיך לי באמונה תקראי אישי (הושע ב')
ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה (שם),

כלומר לפי שלא הייתה נוהגת כאשר ראוי שתתנהג האשה עם בעלה.

וזה להורות, כי כמו שהבעל יחויב להשלים כל צרכי האשה אשר לקח ויחד אותה לו מזולתה מן הנשים, כן ראוי להשלים השם יתברך כל צרכי ישראל שהם העם אשר בחר לנחלה לו מכל העמים אשר על האדמה.
ועל כן ראוי לישראל לאהוב ולכבד אותו ולירא מפניו ולשמור מצוותיו וחוקיו, ושלא לאהוב זולתו, כאשר תחויב האשה לכבד את בעלה ולאהוב אותו ולירא מפניו ושלא לאהוב זולתו.

[אהבת ה' את ישראל - "חשק"; "סגולה"]
ולהורות שאהבת השם יתברך אל ישראל יותר מכל אומה ולשון, אינה כאהבה ההידמות, ולא כאהבה הטבעית, אבל אהבה בחירית נמשכת אל רצון האוהב בלבד בלי שום טעם, יכנה הכתוב אהבת השם יתברך אל ישראל בשם חשק.
אמר: חשק ה' בכם ויבחר בכם (דברים ו').

ושם חשק יאמר על הפלגת האהבה בלי טעם, כמו שאהבת האיש אשה מיוחדת מזולתה, אף על פי שהיא נאה הימנה, יקרא חשק, להיותה בלי טעם.
אמר הכתות: שכם בני חשקה נפשר בבתכם, (בראשית ל"ד).
כלומר: אף על פי שהוא מוצא אחרת נאה ממנה.

וכן אהבת השם יתברך את ישראל היא כחשק בלי טעם.
וכל ספר שיר השירים מיוסד על חוקי זה החשק אשר בין השם יתברך וכנסת ישראל, כדוד החושק עם הרעיה החשוקה בלי שום טעם.

ולזה הוא שקרא הכתוב את האהבה הזאת סגולה אמר:
כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך,
בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה.
לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם (דברים ו')

וביאור זה כי כמו שהסגולה תמצא דבקה במין לא תיפרד ממנו, ואינה נמצאת בו לא מצד הכמות ולא מצד האיכות, כן האהבה הזאת עניין סגולה דבק באומה לא מצד הכמות,
כי לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם.

וגם לבאר שלא הייתה מצד האיכות אמר במקום אחר: לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי עם קשה ערף אתה (שם ט').
אבל האהבה הזאת היא כחשק בלי טעם, אלא עניין נמשך לרצון החושק בלבד. והוא שהבטיח עליה בשעת מתן תורה בשכר קבלתם התורה: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' (שמות י"ט).

[טיבה של אהבת ה' את ישראל]
כי כמו שמסגולת החושק כי המועט המושג אליו מחשוקו יותר נכבד וערב אצלו מהרבה מזולתו, כן השם יתברך מעט העבודה המגיע אליו מאומת ישראל יותר נחשב אצלו מהרבה מאומה אחרת, או מכל האומות.
וזהו אמרו: מכל העמים כי לי כל הארץ וגו'.
או יהיה אמרו כי לי כל הארץ דבק עם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'.
כלומר: אחר שכל הארץ שלי, וכל הממשלות הם ממני, אני יכול להבטיח אתכם להגדילכם על כל העמים אשר תחת כל השמים. כי ממשלתי כוללת הכל, ואין אלוה מבלעדי שיוכל לתת ממשלה לאומה אחרת זולתכם, אף על פי שתהיה יותר גדולה מכם.
כי זהו עניין הסגולה, כלומר אהבה דבקה בלי טעם כעניין החשק.

וכן נמצא הנביא מבאר זה אמר: אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א').
כלומר: כי האהבה שהוא במאמר בלבד, אינה כלום עד שימשכו מן האוהב פעולות מורות על האהבה.
ועל כן אמר: הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגו'.
רוצה לומר: אף על פי שמצד דרך אהבת האב לבנים היה ראוי שאבחר בעשו, כי הוא הבכור, ולא עשיתי כן, אבל שנאתיו, ואשים את הריו שממה.

וכן נמצא גם כן כי יפליג הכתוב באהבת השם יתברך את ישראל כאב לבן מכל צד שאפשר שתהיה האהבה ביניהם, כי בעבור שמדרך האב לאהוב בנו הבכור כי הוא ראשית אונו אמר הכתוב :
בני בכורי ישראל (שמות ד')
כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא (ירמיה ל"א),

וכן בעבור שלפעמים יאהב האדם את הבן מצד השרות שהוא משרת לפניו כנער, אמר הכתוב:
כי נער ישראל ואהבהו (הושע י"א).
וגם לפי שפעמים שתהיה אהבת האב את הבן מפני חשיבותו שהוא בן יקיר, או מפני שהוא ילד קטן שהוא משתעשע בו, אמר הכתוב: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיה ל"א),
שנפשו קשורה באהבתו כאב בבן יקיר לו או כילד שעשועיו, עד שמדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.

כמו שמדרך האוהב שהוא מתענג בזכירתו אוהבו תמיד, ועל כן יחזור לזכור אותו כשמדבר בו וגם לגודל חשיבותו בעיני ואהבתי אותו המו מעי לו, ונכמרו רחמי עליו כאדם המתפעל מצער בנו החביב לו. ועל כן ראוי לי לרחם עליו כמו שירחם האב על ילד שעשועיו, או על הבן החביב לו, וזהו רחם ארחמנו נאם ה'.

ולפי שלא נמצא רחמי שום נמצא על זולתו יותר מרחמי האב על הבן, נזכור תמיד בתפילתנו:
אבינו מלכנו יהמו נא רחמיך עלינו.
כי נאמר אבינו לבקש על הכמרת הרחמים כאב על הבן
ונאמר מלכנו לומר שיש בידו יכולת להושיענו כמלך את עבדיו וכאב לבנים וכבעל לאשה. ולהורות שאהבה זו עניין שכלי וקיים בלתי משתנה, אמר הכתוב: ואהבת עולם אהבתיך (שם).

ונתבאר גם כן שאהבת האדם את השם, אף על פי שהיא מזה הסוג השלישי, שהיא אהבה יחסית, אפשר שתהיה מכל הפנים, רוצה לומר מצד הטוב או מצד המועיל או מצד הערב.

ובעבור זה יחויב האדם לאהוב את השם יתברך תכלית האהבה, והייתה האהבה אל השם יתברך תכלית כל התורה, לפי שהיא תמשיך אהבת השם יתברך אליו על הדרך שכתבנו.

וזה מה שרצינו לבאר מעניין האהבה.

ובכאן נשלם המאמר השלישי שהוא בביאור העיקר השני שהוא תורה מן השמים.
והשבח לאל אשר עד הנה עזרנו
יתברך ויתרומם ויתנשא על כל ברכה ותהילה:

תם ונשלם המאמר השלישי שבח לאל בורא עולם.