פרק מז



תוכן הפרק:
[מדרגת ישראל במתן תורה]
    [חרות ממלאך המוות]
    [חירות ממלכויות, חירות מייסורים]
[ביאור דברי ריש לקיש 'בואו ונחזיק טובה לאבותינו']

[מדרגת ישראל במתן תורה]
במדרגת ישראל ובמעלתם העליונה שקנו והגיעו אליה כאשר קבלו התורה.
בפרק קמא דע"א (ה' א)
אמר ריש לקיש:
בואו ונחזיק טובה לאבותינו,
שאלמלי הם לא חטאו, אנו לא באנו לעולם.
שנאמר: אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם.
חבלתם מעשיכם.
אכן כאדם תמותון -
למימרא שאם לא היו חוטאים לא היו מולידים,
והא כתיב: ואתם פרו ורבו?
- עד סיני.
ובסיני נמי כתיב: שובו לכם לאוהליכם, למצוות עונה.
והכתיב: למען ייטב להם ולבניהם?
- לאותם העומדים על סיני.
והאמר ריש קיש: מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם?
מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'.
כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו.
אמר: ולי מה יקרו רעיך אל וגו'
ואמר רבי יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף,
שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.
לא תימא לא באנו לעולם, אלא כאילו לא באנו לעולם.
למימרא דאי לא חטאו לא מייתו,
והכתיב פרשת יבמות, פרשת נחלת על תנאי
ומי כתיב קרא על תנאי, אין וכו'.
עד לבטל מלאך המוות אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה.
הא לא קבלו ישראל את התורה,
אלא כדי שלא יהיה אומה ולשון שולטת בהם,
שנאמר: למען ייטב להם ולבניהם עד עולם.
הוא דאמר כהאי תנא וכו':

ודבר זה שנוי גם כן במחלוקת במדרש (ויקרא רבה פרשת י"ח):
אמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:
באותה שעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע,
קרא הקדוש ברוך הוא למלאך המוות, אמר לו:
אף על פי שמניתי אותך על בריותי, אין לך עסק באומה זו.
ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך,
וכי יש חושך למעלה, והכתיב ונהורא עמיה שרא?!
אלא זה מלאך המוות שנקרא חושך.
ונאמר: והלוחות מעשה אלוהים והמכתב מכתב אלוהים חָרוּת על הלוחות
אל תקרי חָרוּת אלא חֵרוּת.
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן:
רבי יהודה אומר: חֵרוּת מן מלאך המוות.
רבי נחמיה אומר: חֵרוּת מן המלכויות.
ורבנן אמרי חֵרוּת מן הייסורין.
עד כאן.

[חרות ממלאך המוות]
ביאור זה: כאשר נתן השם יתברך להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר אשר דבק בחומר ההעדר, ואין התורה השכלית כמו שכל האדם שהוא מצורף אל החומר, ובשביל שהשכל מצורף אל החומר לכך מצורף שכל האדם גם כן אל ההעדר ואינו נמלט מן המוות. ולפיכך אלמלי לא חטא האדם, והיה נוטה אחר החמדה והתאווה החומרית לעשות החומר עיקר, והיה שכל האדם נבדל מן החומר, לא נגזרה על האדם מיתה כלל, רק היה חי לעולם. וכל זה מפני שמצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה.
וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד, ולכך כאשר חטא ונטה אל התאווה החומרית, אז נגזרה המיתה, כי ההעדר דבק בחומר כאשר ידוע.


וכאשר ניתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחיבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם אור, דכתיב (משלי ו') כי נר מצווה ותורה אור. כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר.

כמו שאמר במדרש (שמות רבה פרשת ב') חושך זה מלאך המוות. פירוש, כי מלאך המוות הוא כוח ההעדר, ראוי שיקרא חושך מפני שהוא מבטל המציאות אשר נקרא בשם אור. שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר, כי בחושך אף על גב שהדבר נמצא אינו נחשב נמצא. וכן ההעדר נקרא חושך, שהרי על ידי החושך הדבר בלתי נמצא.

וכאשר ראוי אל התורה המציאות, אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החומרי לגמרי, ולכך אין דבק בה ההעדר.
וזה שאמר ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך. ביאור זה, כי אף שבכל הנמצאים דבק ההעדר שנקרא חושך, אבל התורה אין ההעדר דבק בה. והיה הקול יוצא מתוך החושך, וכל אשר יוצא מתוך דבר אחר, אי אפשר שלא יהיה גובר עליו, שאם לא כן לא היה יוצא ממנו, שהיה ההעדר מבטל שלא היה יוצא אל הפועל. וכאשר הקול, שהוא יציאת התורה אל הפועל - שזהו עניין הקול כאשר התבאר למעלה - היה יוצא אל הפועל מתוך ההעדר, מזה תדע כי התורה השכלית היא גוברת על ההעדר.
והבן דבר זה היטב מאוד, וזה שהביא ר' יוחנן, שאין ההעדר דבק בתורה.

ועוד הביא ראיה, דכתיב והמכתב מכתב אלוהים חרות על הלוחות, ודרשו אל תקרי חרות אלא חירות. ואל יהיה עניין זה דבר קטן, מה שאמרו אל תקרי חרות אלא חירות. והוא עניין נפלא, לומר כי כל שכל הוא ציור שכלי, והפרש יש בין שכל האדם לתורה השכלית, כי אף שהאדם נמצא בשכלו ציור הדברים, אין דבר זה כמו שהוא ציור השכל בתורה. כי ציור שכל האדם, מפני שהוא בחומר, אי אפשר שיהיה שכל ברור, שהרי הוא בחומר. ומפני זה נאמר חרות על הלוחות. והיה המכתב בשני עבריהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ק"ד א) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים. כי זה מורה על שכל ברור, שיש ציור וחקיקה גמורה, עד שהם כתובים משני עבריהם. וזה מורה על רשימה ניכרת לגמרי.

ודבר זה ראוי לציור התורה שהוא כתב הלוחות, לפי שציור השכלי שבתורה הוא ברור לגמרי, ובפרט כתב הלוחות, כי למעלתם הם עוד יותר רחוקים מן החומרי לגמרי. ולכך היה כתב הלוחות בפרט משני עברי הלוחות.
ודבר זה ברור מאוד.

ולכך דרשו אל תקרי חרות אלא חירות. כי דבר זה בעצמו, מה שציור השכלי שבתורה, הוא שכל ברור במה שהוא נקי מסולק מן החומרי לגמרי, ואינו כמו שכל האדם שהוא עומד בחומר. ומפני זה מסולקת התורה מן החומרי אשר בו דבק ההעדר, והוא חירות מן ההעדר שהוא מלאך המוות, שההעדר הוא דבק וכרוך בחומר. ודבר זה מבואר.


[חירות ממלכויות, חירות מייסורים]
ודעת רבי נחמיה חירות מן המלכויות שהמלכויות הם מתנגדים לישראל תמיד. וידוע כי ההתנגדות הוא מפני כי ישראל הם נבדלים, ואומות העולם הם חומריים, ודבר זה כבר ביארנו פעמים הרבה מאוד. ומפני זה אמר שמי שעוסק בתורה, שהוא שכל נבדל מן החומר, אין שולטין בו המלכויות, שכוח שלהם חומרי, ולכך הוא חירות מן המלכויות. ודבר זה גם כן מבואר.

ולדעת רבנן אין הייסורין שולטין בו, וידוע כי הייסורים הם מפאת החומר בלבד כי הצורה אין מקבלת שינוי.

ומה שסובר ר"י שהוא חירות מן מלאך המוות, ורבי נחמיה מן המלכויות ורבנן מן הייסורין, כי לדעת רבי יהודה רצה לומר חירות אף מן מלאך המוות שהוא ההעדר בעצמו. אבל דעת רבי נחמיה דווקא מן המלכויות הוא חירות, שהמלכויות אף שהם מתנגדים לישראל אינם בעצמם ההעדר, רק מתנגדים לישראל, ולכך דווקא חירות מן המלכויות ולא מן מלאך המוות.
ולרבנן דווקא מן הייסורין שהם מקריים, שכל הייסורים הם מקריים בלבד שהם באים על האדם במקרה, ואין המקריים יכולים לשלוט בתורה שהיא שכלית. אבל המלכויות שהמתנגד הוא בעצם, כי המלכויות מתנגדים בעצמם לישראל, אינו כך, כי אין הדבר שהוא במקרה כמו דבר שהוא בעצם.

ואפשר לפרש שכל אחד בא להוסיף כי לדעת מי שאומר חירות ממלאך המוות אין חידוש כל כך כי מלאך המוות שולט תמיד, והתורה מבטלת דבר שהוא שולט תמיד. אבל המלכויות אינם תמידיים, אין התורה גוברת על זה.


ולדעת מי שאומר אף חירות מן המלכויות, כי המלכויות שולטים בעולם זמן מיוחד, ולכך אין שולטים עליו, אבל הייסורים הם לפי רגע בלבד, כמו שהוא עניין המקרה לפי רגע אין כך.


ורבנן אומרים אף ייסורים שהם במקרה לפי רגע, גם כן התורה מבטלת, עד שלא נמצא שום העדר.


ועוד יש בזה דברי חכמה באלו שלוש דעות כי התורה שהיא תליתאי מבטלת אלו שלושה דברים והבן זה.

והבן גם כן סדר שלהם:
תחילה קאמר, חירות מן מלאך המוות
ואחר כך חירות מן המלכויות
ואחר כך חירות מן הייסורין.


[ביאור דברי ריש לקיש 'בואו ונחזיק טובה לאבותינו']
ולפיכך קאמר ריש לקיש בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאם לא חטאו הם אנו לא באנו לעולם. והיה סבור הגמרא מפני שכל הולדה הוא הוויה, וכל הוויה הוא שינוי, והשינוי הוא בדבר שהוא חסר, שהשלם בשביל שלמותו הוא מקויים ואינו בעל שינוי. וכאשר קיבלו התורה אז היו שלמים מכל וכל, והיו רחוקים מן השינוי כמו שאמרנו.

ומקשה, והא כתיב זה ספר תולדות אדם, מלמד שהראה וכו'. ובאור זה, כי אדם הראשון היה התחלה, ובכוח התחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה לכל. ומפני כך הראה הקדוש ברוך הוא לאדם דווקא הכל, מפני שהוא התחלה אל הכל.

ודבר זה באר במדרש (שמו"ר פרשת מ') בפירוש:
ראה קראתי בשם בצלאל מה שהיה כבר נקרא שמו.
אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהתקנתיו שיעשה המשכן, כבר קראתי שמו, ונודע אשר הוא אדם.
עד אשר אדם הראשון מוטל גולם, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תלוי בראשו של אדם, יש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בחוטמו, ויש בעיניו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במלתין.

ותדע לך, בשעה שהיה איוב בא להתווכח עם הקדוש ברוך הוא, ואומר מי ייתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט, הקדוש ברוך הוא משיבו: אתה בא להתווכח עמי, איפה היית ביסדי ארץ.
אמר רבי שמעון בן לקיש, אמר ליה הקדוש ברוך הוא:
אמור לי איפה שלך, ואתה מתווכח עמי?! הוי 'איפה היית'.

ופירוש דבר זה: אדם הראשון שהיה התחלה, ובכוחו הכל, וידוע כי אדם הראשון יצא ממנו כל המין מבני אדם. ומפני כך כלל המין שיצא מן אדם הראשון דומה אליו לגמרי, כי התולדה ראוי שיהיה דומה למוליד, עד כי כל המין נחשב כמו אדם אחד.

ודבר זה ידוע, כי כלל מין האדם נחשב כמו אדם אחד. וכמו שנמצאו אברים חשובים באדם, כך נמצא במין האדם בני אדם חשובים. ולפיכך אמר כי יש תלוי בשערו ויש בחוטמו, כי לפי עניין האברים אשר היה לאדם הראשון, היו הפרנסים. כי כמו שיש אברים מסוימים ניכרים באדם, כך הם אנשים מסוימים בבני אדם, וכל אחד יש לו חשיבות מיוחד. וכך היו הפרנסים שעמדו לישראל, לכל אחד היה חשיבות בפני עצמו, שהיו הפרנסים מחולקים לפי חשיבות האברים. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב שיגיד מה מקומו, באיזה מקום היה אצל אדם הראשון.

ואף דבר שהוא נראה שהוא דבר והפכו, ואיך יהיה נמצא שני דברים שהם דבר והפכו מהתחלה אחת? כי רבי עקיבא היה גדול בתורה והיה מיתתו מיתה חמורה, והם שני דברים שהם הפכים, ועם כל זה היה הכל מן אדם הראשון. כי היה רבי עקיבא באמת מוכן לשני דברים שהם הפכים: שיהיה גדול בתורה, ושתהיה מיתתו חמורה. ודבר זה יתבאר עוד מאיזה טעם היה רבי עקיבא מוכן לשני דברים הפכים.

וזה שאמר 'ולי מה יקרו רעיך' כי יקרו משמש לשתי לשונות:

-משמש לשון יקר כמשמעו שהוא לשון חשיבות על חכמתו
-ומשמש לשון כבד וקשה
יקר בלשון ארמי כבד, וזה נגד מיתתו של רבי עקיבא. והבן זה היטב.

ומזה מוכח כי ראוי בסדר העולם שיהיו נמשכים התולדות כאשר סדר השם יתברך בתחילת בריאת העולם.
ועוד מוכיח מהא דאמר ר' אמי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כחז"ל. ואם כן מתחילת בריאת העולם סידר השם יתברך כמה נשמות ראויים להבראות כאמור, ודבר זה ביארנו בחיבור נצח ישראל, ואין כאן מקומו.

ומתרץ שאלמלא שחטאו אבותינו היינו כאילו לא באנו לעולם. ודבר זה לגודל מעלת אותו דור המקבלים התורה, והיו חיים וקיימים, לא היו הדורות שבאו אחריהם נחשבים לכלום, והתבאר לך בזה מדרגת ישראל העליונה שהגיעו אליה בקבלת התורה.