במאמר זה אעסוק במפגש בין הדברים העומדים על סדר היום של הפמיניזם השמרני לבין השקפת העולם ההלכתית. אפתח בהגדרת הפמיניזם, כפי שאשתמש בו בהמשך.

1. מסגרת הדיון: המושגים 'דת' ו'פמיניזם'

הדיון על האישה הדתית מתייחס, מטבע הדברים, רק למי שמקבלת על עצמה את מרות ההלכה. כך, למשל, כל הדיון בנושא לימוד תושבע"פ כמרכיב חשוב בחינוך הבת (במובחן מן העיסוק האקדמי או המקצועי בתלמוד ובתושבע"פ) הוא פועל יוצא של ההכרה במרכזיותה של הספרות ההלכתית לאדם היהודי. שהרי, אם לא רואים בתלמוד ובנושאי כליו את מעיין חיותנו, אין חשיבות מיוחדת ללימוד ספרות ההלכה לא לנשים ולא לגברים.

מסובך בהרבה הוא מה שמשתמע מן המושג "פמיניזם".
מצד אחד, נוח היה מהרבה בחינות, כולל הבחינה הציבורית, לוותר לגמרי על מושג זה, אבל עובדה היא שלא ידועה לי מלה אחרת המבטאת את מכלול סדר היום של מה שניתן לכנות "הפמיניזם המתון", או "הפמיניזם הקלאסי" - כמעט ואמרתי "אורתודוקסי".

ואמנם, מעבר לשיקולי נוחות של ביטוי, נראה לי שתהא זו כפיות טובה - הגובלת בפגם מוסרי - ליהנות מההישגים, בלי להכיר ולהוקיר את מי שנאבקו לפנינו להשיגם. לכן אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, על אף שתנועות הנשים הפמיניסטיות אינן מקשה אחת. אני מודעת לכך שבין אלה המגדירות את עצמן פמיניסטיות, ישנן נשים בעלות התנהגויות המעוררות שאט נפש, אולם לשיטתן לא צפוי עתיד לאורך זמן - משום כלל הברזל ששיטה חברתית שאיננה ערוכה להמשכיות ביולוגית, נידונה לכליה תוך דור או לכל היותר שני דורות.

מובן כי אני שוללת את סדר היום של ה"עשבים השוטים", ובמיוחד של אנשי העסקים בארה"ב שבזמן האחרון עושים קריקטורה מן המושג, תוך הפיכתו לקרדום לחפור בו כסף. אולי תופעה זו מעידה דווקא על כוחו הקמאי של המושג, כי המושגים הגדולים והחשובים באמת, דווקא הם נגנבים ומשמשים למטרות זרות תוך סילוף משמעותם. כך, לדוגמה, ברוסיה הקומוניסטית הכשירו כביכול את המשטר הרודני והאכזר, בכך שכינו אותו בשם דמוקרטיה עממית, אך האם מישהו העלה על דעתו שמסיבה זו צריך לוותר על המונח דמוקרטיה והערכים האותנטיים שהוא מגלם?!

אכן, לדעתי יש בכוחן של פמיניסטיות דתיות בעלות ביטחון עצמי לתרום תרומה מכרעת בניווט התנועה כולה חזרה לאפיקיה המקוריים - ולכן אקדים עוד מילים מספר לליבון המונח "פמיניזם" - ואני תקווה שהדברים הללו יכשירו אותו "לבוא בקהל".

הקו הפמיניסטי המרכזי דוגל ברעיון הכל כך מובן מאליו לכאורה - ועם זה כל כך מהפכני - שנשים הן בני אדם. לא כאן הזמן והמקום להאריך בזה, אך יכולתי להעיד מניסיון עשיר למדי שהדבר אינו מובן מאליו כלל ועיקר, לא בעולם של שומרי תורה ומצוות, ולא מחוצה לו, לא בישראל ולא בעמים הנאורים והבלתי נאורים. באופן אישי חוויתי לא פעם את ההפך הגמור מזה.
לא רק האמרה המפורסמת בתלמוד:

"שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן:
דירה נאה,
ואישה נאה,
וכלים נאים" (ברכות גז, ב),

מדגימה את הצורך בפעולה הסברתית. האישה מרחיבה דעתו של אדם, משמע, שהיא עצמה איננה אדם; העובדה שקשה להבהיר לגבר המצוי מדוע אין לראות באמרה זו מחמאה לנשים, אלא התייחסות פוגעת, מדגימה את הבעיה; ואף על פי כן, אני גם משוכנעת שהגבר הדתי המצוי היום כן רואה באישה אדם, לפחות במישור ההכרתי. מכל מקום היגד זה, שאישה היא אדם, אינו אלא ניסוח מודרני של הכתוב בבראשית:

ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם (טו, כז).¹

התנועה הפמיניסטית התחילה בראשית המאה במאבק על זכות הצבעה לנשים, ואחרי שהושגה זכות זו, פנתה למאבק להשגת שוויון לקבוצת הנשים, כקבוצה המקופחת משום היותן נשים, בתחומים כמו השכלה, עיסוק מקצועי, קידום מקצועי, שכר שווה לעבודה שווה וכו'.
מטרת הפמיניזם הייתה:
ביצור זכותן של הנשים ליהנות משלל ההזדמנויות, ההישגים, וההכרה הציבורית, שהם מנת חלקם של הגברים. התנועה קראה לשינוי חברתי באמצעות שינוי הרכב ההנהגה הציבורית והמקצועית, מגברים בלבד, או בעיקר, לשוויון בין גברים לנשים.

כיום, אנו מכירות טובה לאלה שקדמו לנו ולחמו בעד ההישגים שלא באו מעצמם. אנו אסירות תודה לסבתות שלנו, שלחמו בעד זכות בחירה לנשים לפרלמנט או לבית הנבחרים, שרק לפני 80 שנה כמעט ולא הייתה קיימת בשום ארץ. אנו אסירות תודה גם על דברים נוספים שהיום נראים לנו כה אלמנטריים, כמו בעלות משותפת על האמצעים שנרכשו במשותף, ובמקביל, הזכות, שקודם הייתה של הבעל ולא של האישה, גם בארץ עד לפני שנים לא רבות, לנהל רכוש נפרד לגמרי גם בתוך מסגרת הנישואין.

במקרים של חוסר שלום בית, מעמדה העצמי של האישה בשטח הכלכלי הוא מאוד מאוד חשוב ליכולתה להתמודד עם בעיותיה, ומה שלא פחות חשוב במקרה של גירושין, היא זכותה של האישה לדרוש החזקת הילדים מעל לגיל הרך. זה לא היה תמיד כך, לא על פי ההלכה, ולא על פי חוקי המדינות בעולם. דברים אלה ואחרים שאנו מחשיבים כזכויות מימי בראשית הושגו רק אחרי מאבקים נמרצים וארוכים, כולל העלאת מודעות הציבור לצורך בתיקונים מעשיים.

אפילו תחום ההשכלה הגבוהה, שהיום נראה מובן מאליו, ראוי שניתן את דעתנו לכך שאם כי היו אוניברסיטאות לנשים גם קודם, הרי רק בשנות השלושים של המאה הזאת הצליחו נשים להתקבל לאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה כתלמידות מן המניין הזכאיות בסיום לימודיהן לקבלת תואר אקדמי².

התעכבתי על הדברים הללו, בין השאר משום שכפי שנראה בהמשך, אחד המרכיבים
ההלכתיים החשובים בפסיקה הקשורה לנשים הוא המצב הקיומי, הלכה למעשה, בחברה
שבתוכה מתעוררת השאלה העומדת לפני הפוסק לפסיקה. לכן, לא רק האינטרסים המשותפים לכל הנשים מכתיבים את השתתפותה של האישה הדתית במאבק הכללי, אלא משום שאפילו בנושאים הפנים הלכתיים, מעמדה של האישה בחברה הוא מרכיב אינטרינסי
(intrinsic) ולעתים גם מכריע בפסיקה.

2. הלכה ופסיקה - הקשר בין המצב הקיומי לבין הפסיקה

כדי להדגים עד כמה משתנית הפסיקה בהתאם למציאות החברתית הנוהגת, בחרתי במספר דוגמאות מתוך ספרות הפסיקה של ימי הביניים. הציטוטים המובאים להלן - מהרמב"ם, מרש"י, מהראב"ן, ומהמהר"ם מרוטנברג - הם של גדולי הגדולים שחיו בין המאה ה - 11 למאה ה - 13 דהיינו, פוסקים שאינם מרוחקים זה מזה בזמן.

הציטטה הראשונה מובאת ממשנה תורה לרמב"ם, מתוך פרק העוסק בקביעת פרטי הביגוד שהבעל חייב לספק לאשתו במסגרת מילוי התחייבויותיו של "שאר, כסות, ועונה", וההקשר של הדיון אינו גדרי צניעות. עם זה, אני בטוחה שדבריו אלה של הרמב"ם, שנאמרו בהקשר אחר לגמרי - "חובותיו הכלכליות של הבעל לאשתו" - ישמשו אזהרה בפני קבלה כנועה של "הדין" לכאורה, בפני הרכנת ראש והתבטלות, לפסיקה של רבנים היום, כשפסיקתם מסתמכת על פסקים שניתנו במצב חברתי שונה.
כותב הרמב"ם:

מקום שדרכן שלא תצא אשה בשוק בכפה שעל ראשה בלבד [ז"א רק בכיסוי ראש], עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד... ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו, כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד... ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה)³.

ניתן להרבות בציטוטים ברוח זו, אך נסתפק בזה. ודוק: גם הרמב"ם פה אינו קובע שאישה חייבת ברדיד כשהיא יוצאת מן הבית, אלא שבמקום שכך נהוג, חייב הבעל לספק לה רדיד באיכות התואמת את מעמדו הכלכלי. וכן הסיפא:

ש"יש לבעל למנוע אשתו... ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך".

עד כמה שהדברים הללו מדהימים בקריאה ראשונה, הם מדהימים עוד יותר כשנותנים את הדעת על כך שמקופלת בדבריו אלה התנגדותו לנוהג שהיה מוכר לו, לא לתת לאישה לצאת בכלל, כי הוא מדגיש: ש"אינה בבית הסוהר"; ורגישותו של הרמב"ם לנקודה זו, משתקפת גם בהנמקתו לכפיית גט (אמנם תצא ללא כתובה) כשאישה טוענת "מאוס עלי" - שהיא איננה שבויה בידו.

אכן, באותן שנים ממש, אפשר היה גם אחרת, וזה על פי פסקיהם, לא של רבנים "מודרניים", אלא של גדולי אשכנז. נתחיל במעשה המובא במחזור ויטרי: אנו קוראים שם, כסימן רמה, העוסק בהלכות פורים:

מעשה שהיה ואירע פורים באחד בשבת, וקדמו להתענות בחמישי בשבת... ובאתה אשה אחת לפני רבנו [ז"א לפני רש"י], שהיה לה לרכב אחר השלטונה. ושאלה [אם] איפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך⁴.

תהיה הסיבה לאילוץ של אותה גברת "לרכב אחר השלטונה" אשר תהיה - ברור שהיא לא ישבה ספונה "בזווית ביתה" כהמלצת הרמב"ם. ודוק: לפי המסופר פה, האישה הזאת שהקפידה מאוד במצוות, היא שבאה לפני רש"י לשאול את שאלתה⁵.

מאלפים גם דברי הראב"ן.⁶ הקונטקסט הוא ניסיונו של בעל למלט את אשתו מתשלום חוב כספי לצד שלישי, בטענות "הלכתיות", והראב"ן אינו נותן את ידו לכך. אנו קוראים בספר הראב"ן:

נשאלתי על ראובן, שתבע אשת שמעון לדין על פיקדון שהפקיד בידה, ונתחייבה גם פירעון גם שבועה. [יש כאן אישה העוסקת במו"מ עם יהודי אחר, ולא רק הולכת לבית אביה ולבית האבל "פעם, פעמיים בחודש"] וטוען שמעון [בעלה] 'מה שקנתה אישה קנה בעלה', ואין לה מה לשלם, כי 'פגיעתה רעה',⁷ והבעל גם אינו רוצה שתישבע ותתבזה בבית דין.⁸

טענות הבעל, גם אם אינן הוגנות, ש"מה שקנתה אישה קנה בעלה", וששיקולי צניעות משחררים את האישה מחובת השבועה בבי"ד, מסתמכות על גמרות מפורשות. ואעפ"כ הראב"ן פוסק שם אחרת. כתוב בהמשך:

וכל שכן בזמן הזה, שהנשים אפוטרופסות [של בעליהן], וחנווניות, ונושאות ונותנות, ולוות ומלוות, ופורעות, ונפקדות ומפקידות. ואם נאמר: אין נשבעין על משאן ומתנן [שזו גמרא מפורשת], אינך מניח חיים לכל ברייה, ויבואו להימנע מלישא וליתן עימהן. ויש משום תקנת השוק - לעשות תקנה שלא ימנעו.

גם אם הדברים כבר ברורים דיים, בכל זאת אביא לחיזוק התמונה דוגמה נוספת מפסיקתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג:⁹

וזקני פסק: בזמן הזה, כיוון שרגילות הנשים לישא וליתן, הרי כאילו מינום בעלים להיות שלוחים. ואם יש עדים חייב הבעל לשלם מפני תקנת השוק, שישאו ויתנו עימהם; ואם אין עדים - נשבעת."¹⁰

הרמב"ם לא היה קטלא קניא באגמא, וגם רש"י, הראב"ן והמהר"ם מרוטנברג לא היו קוטלי קנים.
- האם עלינו לראות בסדר החברתי העומד ברקע פסיקתו של הרמב"ם מצב "כשר" יותר מזה המנחה את פסיקתם של רש"י, הראב"ן ור' מאיר מרוטנברג?

לא קראנו לא מילה ולא חצי מילה מהם עצמם שירמוז בכיוון זה, וחלילה לאנשים בדורנו להטיל שמץ אבק של דופי, ואפילו ברמז קל ובמשתמע על גדולים כאלה.

דומה כי אם נעמיד אלו מול אלו, תמונות הנשים באירן המשודרות בטלוויזיה חדשות לבקרים עם תמונות של התקהלויות באירופה, יתבהר לנו הרקע הסוציולוגי של הפסיקה השונה בין הרמב"ם לבין פוסקי אשכנז.

אנסה כעת לענות על השאלה:
- כיצד עולים הבדלים מרחיקי לכת אלה בפסיקת ההלכה בקנה אחד עם נצחיות ההלכה?

קיים קשר הדוק, בלתי ניתן להפרדה, בין שני היבטים של ההלכה שהיא בו-זמנית סך כל ההלכות המסורות, ותקנות החכמים לדורותיהן, ממשה רבנו ועד לאחרון שכאחרונים, דבר שמעצם טבעו חייב להיות במצב של השתנות מתמדת, ובעת ובעונה אחת היא מוגדרת כנצחית ובלתי משתנה; מי שאינו מקבל הגדרה זו, אינו נמנה על נאמני יהדות ההלכה - המכונים בארצות המערב אורתודוקסים.

ההשתנות והנצחיות הם שני הוריו של פסק ההלכה; כי פסיקה היא החלת התהליך ההלכתי הנצחי המופשט על שני מרכיבים מוחשיים שיש בהם ממד של השתנות: המסורות ההלכתיות כפי שצמחו ונמסרו מדור לדור - ודבר שצומח וגדל אינו נמצא במצב סטטי בלתי משתנה" - וכן המציאות הספציפית, הקיומית, כפי שהיא מצטיירת בעיני הפוסק בעת פסיקתו.

במלים אחרות: פסיקה היא הגשמת (concretization) ההלכה הנצחית, והכנסתה לתוך הממד החומרי-הגשמי המוגדר, כאמור, בפרמטרים של זמן ומקום, וזו הסיבה שאין להביא הלכות ומנהגים מנותקים מהקשר פסיקתם והנהגתם. ומכאן שההתייחסות להיבטים הסוציולוגיים בחברה שבעבורה נפסקת ההלכה היא חלק אינטגרלי ממעשה הפסיקה. לכן במקרים רבים אי אפשר לשאול: מה אומרת ההלכה בנושא כל שהוא, כולל נושא הקשור במעמד האישה, ולקבל תשובה חד-משמעית ואחידה, משום שמעמדן של נשים בחברה למעשה (de facto) הוא מרכיב מהותי חיוני ואינטרינסי (intrinsic) לתוצר הפסיקתי.


- מה מביא, אפוא, פוסקים רבים בימינו להתעלם לכאורה ממעמדה המשתנה של האישה בחברה בדורות האחרונים?
נראה לי, שהיות והשינויים הללו במעמדה של האישה מהווים שינוי ב"סטטוס קוו" החברתי, הם נתפסים כמאיימים על המשכיות החיים היהודיים ע"פ מסורת ישראל. בצדק או שלא בצדק, הם נתפסים כחלק ממכלול האיומים המאיימים על נאמנותו לחיי תורה ומצוות של ציבור בתהליך של התדרדרות.

סוציולוג ידוע בשם אלווין טופלר (Alvin Toffler), פיתח בספרו הנקרא הלם העתיד, תל-אביב תשל"ד (shock Ftfture), את התזה האומרת שכאשר מתחוללים יותר מדי שינויים בבת אחת, נוצרת תגובה אינסטינקטיבית להתבצר אחרי חומת המוכר והמקובל. על תגובה זו בחברה ההלכתית כתב פרופ' מנחם אלון לפני שנים רבות.

מתברר אם כן, שהפוסקים הללו אינם מתעלמים מן המצב הקיומי של המודרנה, אלא רואים בו איום ומתגוננים נגדו. מה שמנחה אותם בפסיקתם הוא החרדה הנובעת מהתפוררות מבנה החברה היהודית המסורתית, וממילא ממעמדה המשתנה של האישה בחברה המודרנית, שהוא אחד מסימניה הבולטים של שידוד המערכות הזה. תגובתם הכמעט אוטומטית של רבים מן הפוסקים, מודרכת על ידי מה שכינינו 'הלם העתיד' (future shock).

היות והמודרנה נתפסת כאיום, הרי שהשינוי במעמד האישה כפוף לרפואת הפלא שהעמידה ההנהגה התורנית של היהדות ההונגרית הקיצונית במערכה שלה על שמירת היהדות בעולם משתנה: "חדש אסור מן התורה".

אולם, ככל תרופה, צריך לשקול מהו המינון המתבקש והרצוי בכל מקרה נתון העומד לפסיקה, וזה לפי ראות עיניו והבנתו של הפוסק. על רקע זה ניתן לראות חשיבות גדולה בהתארגנות של נשים דתיות "חשובות", בעלות משקל סגולי מבחינת מחויבותן להלכה, רמתן התורנית, המקצועית, והחברתית. תופעה כזו עשויה לשמש הוכחה "שאפשר גם אחרת" בשעה שבאים לפסוק בסוגיות הקשורות בנשים, בבחינת "בימינו כאשר נשים...".

3. נשים בתפקידי הנהגה בחברה וחינוך הבת והאישה

הציר שסביבו מסתובב דיוננו הוא סוגיית "אישה והנהגה", הן הנהגה רוחנית והן הנהגה ציבורית, מהמיקרו של ועדי עובדים, ועדי בית, ועדי בתי כנסת, ועד למקרו של לבחור ולהיבחר לכנסת, לעיריות, ושאר שלבי ההנהגה המדינית, הציבורית והרוחנית. סוגיית השכלתן הראויה של נשים וההתנגדות ללימוד תושבע"פ על ידי נשים, קשורות לציר הזה בקשר אורגני. מסיבה זו אייחד כאן מקום לענייני החינוך וההשכלה של האדם מתוך ההיבט הזה.

חינוך מורכב משלושה רבדים:
ברובד הבסיסי של החיברות (=אקולטוריזציה; סוציאליזציה) מוקנים דברים בסיסיים כגון שפה ונימוסים המקנים השתייכות לחברה מסוימת.

הרובד האמצעי של החינוך הוא אמצעי תרתי משמע, גם באמצע, וגם אינסטרומנטלי - ותכליתו הקניית מיומנויות וכישורים מעשיים הנחוצים בעיקר לפרנסה.

בעולם היהודי המסורתי למדו הבנות, בדרך כלל, את ההלכות הקשורות בחייהן, כמו הלכות שבת, כשרות, ומכלול ההנהגות הקשורות בצניעות ובחיי אישות כשרים, וברוב המקומות גם תפילות היסוד וברכות המצוות והנהנין. יש לציין לחיוב, שכנראה ברוב הזמנים והמקומות גם הקפידו בידיעת הקריאה, ואולי אפילו יסודות פשוטים של תורה. מכל מקום, במסכת נדרים מוצאים את הקביעה:

"המודר הנאה מחברו מלמד את בניו ואת בנותיו מקרא" (ד, ג).

ישנן עדויות מרשימות לתפוצתה של ידיעת הקריאה אצל נשים יהודיות בכל הרמות החברתיות בתקופת ימי הביניים, גם באזורים שהציבור הרחב של השכנים הנכרים היה אנאלפבית. כלומר, בדרך כלל דאגו להנחיל את הרובד הראשון לבנות ביד רחבה. כמו כן, דאגו גם לרובד האינסטרומנטלי של חינוך הבנות, ובמקומות רבים הוא כלל לא רק הנהגת משק הבית, אלא גם הכשרה למסחר או למקצוע אחר - בהתאם לנהוג באותה תקופה ובאותו המקום ובמעמד החברתי של המשפחה - וזה היה נכון גם לגבי הבנים.

ואולם קיים גם רובד נוסף, שטרם תיארנו אותו.
רובד שלישי זה מטרתו להכשיר את המתחנך לעמדות הנהגה וניהול, וכן לסמכות בעניינים שברוח - המכונה בעולם המערבי "השכלה ליברלית" (מהמילה הלטינית שממנה גזורה גם המילה האנגלית: (liberty). בעולם היהודי המסורתי, השכלה זו מורכבת בראש ובראשונה מאפיקיו המתקדמים של לימוד תורה, ובמיוחד תושבע"פ.

את זה לא העניקו לבנות משום שהיה מובן מאליו שחוץ ממקרים מאוד יוצאים מן הכלל, נשים לא תמצאנה בעמדות הנהגה - זאת בגלל מה שנחשב בכל העולם כולו כחולשתן המוטבעת בטבע בריאתן, או מפני שהדבר נראה כנוגד את הסדר הציבורי התקין. פה לדעתי, טמון עיקר סוד ההתנגדות הכל כך בלתי הגיונית לגופם של דברים, להשכלה תורנית גבוהה של נשים. ההתנגדות מכוונת לאמיתו של דבר להכשרת נשים לתפקידי הנהגה.

בכוונת מכוון השתמשתי כאן בביטוי "בלתי הגיונית", שהרי לשם כך מסתמכים על אמרתו של ר' אליעזר:

ש"כל המלמד את בתו תורה (כאלו) מלמדה תפילות"; ¹¹

והרי מה שלא תהיה משמעותם האמיתית של דבריו של ר' אליעזר בן הורקנוס, מכל מקום תורה כאן איננה יכולה להיות גמרא, שכן ר' אליעזר היה תנא והרי עוד לא הייתה גמרא בעולם...

ואם יטען הטוען שכוונתו של ר' אליעזר הייתה ל"מדרש" - וכדברי האבודרהם שמדרש זה תלמודי - הלא בכל מסגרות החינוך הדתיות, ואפילו החרדיות, הוראת תורה עם רש"י והרבה מאוד מדרשים וטעמי מצוות הייתה לחם חוקן של כל מערכות החינוך הדתי לבנות, וזה כולל את ה"צאינה ראינה" של סבתותינו כי הוא מלא מדרשים. כך גם לגבי פרקי אבות שהוא וודאי תושבע"פ, ואלו הן רק דוגמאות אקראיות. ברור כי אי אפשר להסתמך על המקום הזה בגמרא, אלא כעל אסמכתא בעלמא - וגם זה לא.

אכן, לא בכדי הפסיקה הרואה בחיוב, או למצער מוכנה לקבל, את כניסתן של בנות ונשים לתחום זה, מנמקת את פסיקתה בשינויים החברתיים שחלו - שינוי מעמדה של האישה בחברה של המאה ה - 20 השינויים בסגנון החיים המקובל ביחסים בין המינים, ותפקידיהן המתרחבים של הנשים בכל התחומים, ובמיוחד בתחומי החינוך.

4. ריבוד מעמדי מולד ביהדות

דווקא משום ההדגשה הרבה של הפן הרלטיבי שבפסיקה, המושפע מהמציאות החברתית, חשוב גם לתת את הדעת ולהתעכב על ההיבט הלא רלטיבי. אפתח, אפוא, במספר מילים על היחס המתחייב בין הפרט ל"כלל ישראל" ואמשיך בתפקידיהם, זכויותיהם וחובותיהם המולדים של מעמדות שונים בעם ישראל.

חובתו של האדם היהודי לעמול על פיתוח מרבי של אישיותו. לא מדובר במימוש עצמי במונחים של התפיסה ההומניסטית האנתרופוצנטרית שהורגלנו אליה, הרואה באדם הבודד חזות הכל. התפיסה היהודית משתקפת אצל ויקטור פראנקל מחבר הספר שהיה בזמנו רב מכך, "האדם מחפש משמעות"-. בספר אחר שלו, בשם Psycotherap and Existentialism הוא כתב:
בתרגום:

"אל לאדם לנסות... לרכוש זהות בדרך ישירהו הוא מוצא זהות אם הוא מתמסר לדבר מה מעבר לעצמו, לתכלית הגדולה ממנו... זהותו בסופו של דבר נרכשת באמצעות האידיאל אליו הוא נקשר...".

זהות יהודית ומשמעות קיומית "יהודית" נרכשת מתוך הזדהות עם "כלל ישראל". וכמו שתא בודד של גופנו, אם הוא צומח ומתרבה ללא בקרה וללא התחשבות בתכליתו כחלק מהגוף כולו, נמצא הרסני אפילו לו עצמו, כי בצמיחתו הבלתי מבוקרת הוא הורס את הגוף שבלעדיו אין גם לו קיום, כך גם בנוגע ל - slogan המודרני של עליונות הפרט ומאווייו. לא שהפרט הבודד ורווחתו אינם חשובים. בוודאי שהם חשובים, אבל מסגרת ההתייחסות של הרצוי היא "כלל ישראל" - לא "האישה" ואפילו לא "האישה היהודית", וכל שיקול רלוונטי בנוגע לפיתוח המרבי של היחיד, איש ואישה, חייב לכלול את רווחתו וחוסנו של "כלל ישראל", נשים, טף, וגם גברים.

ליהדות יש אוריינטציה היסטורית ועל כן במרכז ההוויה היהודית קיים מאמץ מודע ובלתי פוסק להעביר לדורות הבאים את מורשת העבר, הן כמכלול של ידע, והן כדרך חיים מחייבת. תולדה אכסיומטית של אוריינטציה זו היא הערך הגבוה הניתן ליציבות משפחתית, כי לית מאן דפליג, שהמשפחה היא המוסד החברתי החשוב ביותר, אם לא המכריע, בהעברת הערכים ודפוסי ההתנהגות מדור לדור.

על כן, אין פלא שהפוסקים לדורותיהם - בכל מקום ומקום - מודרכים בפסיקתם במה שקשור לאינטראקציה בין גברים לנשים ולמכלול הסוגיות הנלוות לכך, על ידי שיקולים של תמיכה וחיזוק התא המשפחתי. הם מאצילים את ברכתם על מה שלפי ניסיונם האישי עשוי לתרום לכך, ואילו דברים המצטיירים בעיניהם, בצדק או שלא בצדק, כאיום - "ואפילו רק פוטנציאלי - על התא המשפחתי זוכים להתייחסות שלילית ואף לאיסור מפורש, גם כאשר אין לכך ביסוס של ממש במסורת ההלכה.

ביהדות קיים ריבוד מעמדי מולד: כוהנים, לוויים, ישראל, וכן יהודים ונכרים, וגם גברים
ונשים. עם זה, כפי שאני מקווה להראות עכשיו, אין זאת אומרת שגורלו של אדם נחתם עם לידתו, לשבט או לחסד - על פי האמרה:. destiny is paternity.. הסוגיה הרבה יותר מורכבת.

בדעתי להקדיש כאן כמה מילים לסקירת מה שאירע למעמד הכוהנים לעומת ישראל במטרה לשתף אתכם בתזה שאני מהרהרת בה כבר 40 שנה: שניתן להקיש את הריבוד המעמדי המולד של נשים לעומת מעמדם המולד העדיף של גברים לזה של איש מישראל לעומת כוהנים -
כמעט על כל מה שמשתמע מכך, ולהגיע למסקנה שיש לנשים תקווה.

בדרך כלל אין שמים לב שבנוסף על התפקידים הפולחניים של הקרבת קורבנות, ברכת כוהנים, וכדומה, הופקד בידי הכוהנים התפקיד ללמוד וללמד תורה. הם מילאו את התפקיד הזה להלכה ולמעשה עד אמצע תקופת בית שני.
אבל אי שם במשך תקופה זו - ולא אחרי החורבן כמו שמקובל לחשוב, כי הרי הלל הזקן ושמאי הזקן חיו בזמן הבית - הופקע מונופול זה מן הכוהנים, וישראל הפכו לשותפים מלאים. אמנם יש בין חז"ל כוהנים, אך לא בתוקף היותם "כוהנים" הם נמנים על חז"ל, אלא בתוקף היותם "חכמים", ובית הנשיא מתייחס על בית דוד ולא על זרע אהרן.

עד כמה שניתן ללמוד מן המקורות, התפתחות זו לא אירעה בתוקף החלטה ופסיקה מפורשות בזמן נתון, אלא בתגובה למציאות ההיסטורית שהכתיבה אותה. היא הייתה מלווה מאבקים ומתיחות בין "בעלי ההוראה" הכוהנים ו"בעלי ההוראה" החכמים, שהדיהם נשמעים במקורות חז"ל.

המהפך לא נתלווה בביטול מעמדם המיוחד והנבדל של "שבט הכוהנים". לכוהנים, לבד ממעמדם החברתי העודף, נותרו פריבילגיות וחובות הקשורות בעיקר לייצוג העם לפני ה', שניתן לכנותם באופן כולל כמונופול על ה"דברים שבקדושה", כמו הקרבת הקורבנות, נשיאת כפיים ועוד. גם הזכות לקבלת תרומות ומעשרות שנבעה ממעמדם המיוחד, לא הופקעה מהם אפילו עם חורבן הבית, אלא רק הושעתה עד שייבנה המקדש במהרה בימינו.

בדורות האחרונים עובר תהליך מקביל על היחס גברים-נשים. למשל: על אף שחובת החינוך על פי התורה חלה בפירוש על הגבר, אין ספק שהיום העוסק העיקרי בהוראת המצוות והקנייתן לילדים הוא האישה, ומדובר בהרבה יותר מהיסודות המוקנים עד גיל 6. במסגרות החינוך הפורמליות, לפחות עד גיל תיכון, ובמידה הולכת וגוברת גם לאחר מכן, נשים תופסות מקום חשוב בהוראת מקצועות היהדות בבתי הספר הן לבנים והן לבנות. יש גם גברים, אבל לא משום שהם גברים, אלא משום שהכשירו את עצמם להוראה; הדרך הולכת ונסללת גם בדרגות הגבוהות של ההשכלה התורנית.

בלי להיכנס לפרטים, נתעכב לרגע קט על התפתחות מאוד מעניינת. במשך שנים רבות המצב החברתי של נשים בעת החדשה הביא לכך שנשים שהיו עורכות דין, טענו בבתי הדין ליד עמיתיהן הגברים, ודבר זה פילס את הדרך לכך שנשים, בתוקף השכלתן התורנית הפורמלית משמשות גם כ"טוענות בית דין".

נאשר נצרף לזה את העובדה שכבר בימי הביניים נזכרת ליד החכם מורה ההלכה, גם "האישה הראויה להורות", התהליך בכל מה שנוגע לנשים והוראה ללא ספק יצא לדרך. בספר החינוך, פרשת שמיני:

"שלא להיכנס שתויי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי",

כתוב:

...אסור לכל אדם בין כוהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי... ומותר לשיכור לקרות בתורה, ואפילו הלכות ומדרשות, והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא.. ..ונוהג איסור ביאת מקדש בשכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות, ומניעת ההוריה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באישה חכמה הראויה להורות¹⁴.

עם זה, נראה לי, גם כן כמקביל לכוהנים, כמו שלכוהנים נשמר מעמדם המיוחס, תמיד יישאר לגברים מגוון של דברים כפררוגטיבה וכמונופול; ובעיקר, מונופול על "דברים שבקדושה" - האחריות על הצד הפולחני - כגון הקשר הנוצר ע"י הרכבת מניין של גברים, בין הגוף של "כנסת ישראל" והקב"ה. והדבר הזה מהווה מעין תחליף לקשר הבלתי אמצעי עם הבורא שזוכה לו האישה בעת הלידה.

בסיכום הדברים:
על אף שברור שלא יכולה להיות זהות בכל פרטי ההקבלה, דומני שקיימת מידה לא מבוטלת של דמיון בין יחסי הגומלין הקבועים והמשתנים בין "שבט הכוהנים" לבין ישראל מחד גיסא, לבין יחסי הגומלין הקבועים והמשתנים גם הם, בין גברים ונשים מאידך גיסא.

לביסוס התזה אביא מבחר מקורות להדגמה:
אנו קוראים בספר דברים (בהשמטות):

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. ..ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... (יז, ח-יב).

ישנן ציטטות גם מירמיהו, מיחזקאל, מצפניה, ומחגי, אך נעיין במלאכי, שהוא ה-!Loecu classicus - המקום שמצוטט גם על ידי חז"ל וגם על ידי מפרשי ימי הביניים הקלאסיים בסוגיה זו. כתוב במלאכי:

כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (ב, ז).

אין ספק שכך באמת הייתה המציאות בימי בית ראשון, ויש להוסיף שבראשית ימי הבית השני הגיעו הכוהנים לשיא מעמדם, השפעתם וסמכותם, גם התורנית. עזרא קיפל יחד סמכות כוהנית-תורנית עם מינוי וסמכויות מטעם השלטון הפרסי. אנו קוראים בספר עזרא (בהשמטות):

ואחר הדברים האלה במלכות ארתחשסתא מלך פרס עזרא בן שריה בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן... בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הראש: הוא עזרא עלה מבבל והוא ספר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל ויתן לו המלך כיד ה' אלהיו עליו כל בקשתו (ז, א-ו).

והדברים אינם פחות ברורים במה שכתוב בספר נחמיה:

ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי (ח, ב).

כדי להוציא ספק מן הלב, אביא עכשיו מבחר קטן מדבריהם של המפרשים הקלאסיים של ימי הביניים כדי להראות שהפרשנות המסורתית הבינה את הממצא בדרך זו. גם רש"י וגם אבן-עזרא מצטטים את מלאכי (ב, ז) שכינינו אותו ה-locus classicus כל אחד אגב פירושו של פסוק אחר.

רש"י ליחזקאל ז, כו (ד"ה ותורה תאבד מכהן):

הרגילים בהוראה כמו שנאמר ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי, ב, ז).

אבן-עזרא להושע ד, ו (ד"ה נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי...):

כי לכהן ניתנה התורה, ועוד כי הם השופטים, כי שפתי כוהן ישמרו דעת (מלאכי ב, ז).

ולא זו אף זו: אע"פ שאין אזכור מפורש לכך בחומש, בפירושו לדברים, מזכיר אבן-עזרא את התפקיד הזה של הכוהנים:

אבן-עזרא לדברים יח, א (ד"ה לא יהיה לכהנים הלוים):

כאשר הזכיר משפטי המלך שהוא השופט, הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה...

היות והמציאות הזאת של "תורה לכוהן" דווקא, בימי הבית הראשון וראשית ימי הבית השני מפורשת במקורות, יש לייחס משנה חשיבות לדרך התייחסותם של מקורות חז"ל לסוגיה זו, כי לית מאן דפליג שאי שם בימי הבית השני הלימוד וההוראה של התורה, עברו גם לידי החכמים, וכאמור אפילו הנשיא - ראש החכמים, לא התייחס על זרע אהרן אלא על בית דוד.

במקורות חז"ל נדרש הפסוק מספר מלאכי פעמיים. במקום אחד, שבו הוא נדרש על הכוהן, מהדהד הד חזק ביותר של ביקורת קשה. בספרי כתוב:

...כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז), בזמן שהתורה יוצאה מפיו הרי הוא כמלאכי השרת ואם לאו הרי הוא כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה.'¹⁵

לעומת זאת, כאשר נדרש פסוק זה על "הרב", המסר הוא אמנם זהה, אבל הנימה הרבה פחות בוטה, וגם מטבע הדברים, קיימת התעלמות טוטלית מן הרישא של הפסוק:

הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב) "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"; אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו.'¹⁶

ובמקום אחר התלמוד מרחיק לכת בהפקעת המונופול של ההוראה אפילו מישראל, בהביאו את דברי רבי מאיר שאפילו נוכרי העוסק בתורה שהוא ככוהן גדול. אני מביאה את המובאה הזאת על אף שנשים אינן נזכרות בברייתא, כי הן במשמע. הרי גם הן בגדר ה"אדם" הנזכר בברייתא זו, כפי שכתוב בפירוש בבראשית (א, כז), שציטטנו בראשית דברינו, ומכל מקום בוודאי שהן אינן גרועות מנכרים, שיש להם שכר על תלמוד תורה, אמנם לא כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה:

והתניא, ר"מ אומר:
מניין שאפילו נוכרי ועוסק בתורה שהוא ככוהן גדול?
ת"ל: (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כוהנים ולוויים וישראלים.
לא נאמר אלא אדם, הא למדת, שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככוהן גדול! אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה.¹⁷

5. דרכי פעולה מעשיות

נקודת הזינוק של האישה הצעירה נמצאת היום במרחק שנות אור מנקודת הזינוק שהייתה כשאני הייתי צעירה. היום מוצעות אפשרויות מגוונות ל"כולם". בגדול, החברה צעדה קדימה, אם כי, כמו בכמעט כל דבר, היא אינה צועדת יחד בסך; בכל זאת עובדה היא שהאפשרויות העומדות לפני הנשים בכל תחום ותחום גדולות יותר מאלה שעמדו לפני אימותיהן - וזה נכון בחוגים של חרדים, של דתיים לאומיים, של קיבוצי השמאל שבעניין זה היו בין השמרנים, ושל סתם "עמך". הרחבת האופקים הפכה לנחלת הכלל. הנשים בעולם ובישראל התקדמו כברת דרך רצינית, ואין לשכוח שכל הישג והישג הושג בעמל, בהתמדה ובעמידה איתנה. אעיר בדרך אגב, שמה שאותי מרשים במיוחד, אולי יותר מכל דבר אחר, הוא כיצד נשים קמות לדבר בציבור בביטחון עצמי, וגם באמירת דבר תורה.

א) יעד ראשון: כן לסימטרייה לא לזהות

ככל שאנו הנשים התקדמנו, היעד מתרחק, ולעתים נדמה שהוא נסוג מעבר לאופק, כי מתברר שעם כל חשיבותם של הדברים שמניתי, אנו נמצאות רק בראשית הדרך.
לדעתי, אין האישה הדתית הפמיניסטית בארץ, ובעצם גם אין האישה הפמיניסטית מהזרם המרכזי, שואפת להיות זהה לגבר. היא מודעת היטב למלכוד שעליו הצביעה ד"ר לויד בדברי הסיכום שלה בסוף ספרה, שאין זה מספיק

"לקבוע שהנשים הן שותפות מלאות במאגר התכונות הרציונליות, ושלהן זכות מלאה לפעילות בתחום הציבורי"

כי

"משתמע מכך שמעלות האופי האנושיות היחידות הראויות להתייחס אליהן ברצינות, הן אלה המגיעות לביטוי בתחומי הפעילויות והעיסוקים הנחשבים לגבריים "¹⁸.

מה שהאישה הדתית הצעירה רוצה, ואת זה היא רוצה מעומק הלב, זו הזדמנות מקבילה לאחיה ולבעלה - לא זהה, אלא סימטרית - שסדרי החיים יאפשרו גם לה את אותה זכות יסודית, אלמנטרית, שמובן מאליו שיש לכל גבר, לממש את מהותו הבסיסית האנושית, כולל נישואין והורות, בלי להידרש בתמורה לוותר על מרב הפוטנציאל שלו, האינטלקטואלי, הארגוני, העסקי, הציבורי, האמנותי, ומה לא.

בעבור החתן, נישואים ואבהות בעתיד אינם אמורים לעמוד בסתירה או למכשול בפני מימוש הפוטנציאל שלו, אלא להפך. היותו של הצעיר נשוי באושר עם משפחה ברוכת ילדים אמורה להגביר את ביטחונו העצמי, ולדרבן את האמביציה שלו בתחומי האתגר שמחוץ לביתו. בעבור הכלה, גם היום, טבעת הנישואין מעבירה מסר שונה - מסר של אילוץ שלא ידעה כשהייתה פנויה, של צורך בבחירה כואבת בין מימוש מלא של יעודה ומהותה כאישה, שהיא רוצה בו בכל מאודה, לבין קידום במסלול של קריירה, שגם אותו היא רוצה, כמו בן זוגה.

אבהיר כי דיברתי על קריירה במובחן מ"עבודה" סתם, כי לעבודה היא יוצאת בכל מקרה בגלל אילוצי התקציב המשפחתי - הרי מישהו צריך לשלם את המשכנתא - וחוץ מזה היום צריכים שתי משכורות כדי לחיות באותה רמת חיים שלפני שני דורות הספיקה לה משכורת אחת.

כמה מאתנו ומבנותינו לא נאנחו בשלבים שונים של החיים בגלל המלכוד שבו מצאנו את עצמנו בסוגיה זו! מה רבות הפעמים שנשים מוכשרות מאוד נקרעות בין מחויבויותיהן כרעיות וכאימהות, לבין תפקידן בעבודה המציב אתגרים ושדות יצירה ותובע את מרב הכוחות והזמן. מה גם שכל החלטה המתקבלת בכל מקרה נתון, מלווה בהרגשה לא טובה. כמה שלא תתאמץ לנווט בין הצוקים והתהום, תישאר האישה מתוסכלת.

איני יכולה בשום אופן לקרוא לזה שוויון הזדמנויות, כאשר הצורך הקיומי של חמישים אחוז של המין האנושי - אבל חמישים אחוז בלבד - נתבע לשלם מחיר כל כך כבד על יצירת תא משפחתי, על לידת ילדיו וגידולם, ואילו הרוב המכריע של חמישים האחוז האחר אינו נתבע לשלם באותו מטבע.

כדי למנוע אי הבנות, אקדים ואומר שאינני חותרת עכשיו לשיתוף מלא ממש בין נשים וגברים בבית ובילדים - לא מפני שזה איננו צודק, אלא משום שזה איננו נראה לי ריאלי. מה שלדעתי כן ניתן לעשות הוא לעדכן את חוקי המגרש בזירה שמחוץ לבית, שיותאמו גם למחזור החיים של נשים, שהוא שונה ממחזור החיים של הגברים שהקדימו להתמודד במגרש.

המטרה שהייתי מעמידה בראש סולם העדיפויות שלי היא להביא לשינוי התקנון שאף על פי שאינו כתוב במפורש, חרות בו כבעט ברזל, שאת עיקר ההתמודדות עם הקריירה - ואני מדגישה שוב, אין זה דומה לעבודה, גם כאשר העבודה מעניינת ומספקת מבחינה רוחנית וחומרית - חייבים לעשות בדיוק באותן השנים שאישה עסוקה בהקמת התא המשפחתי וגידול הילדים. גיל החסימה לרוב המלגות הוא בערך 30, אין כניסה לתפקידים רבים אחרי גיל 40, וכן הלאה.

היום יש סיכוי לחולל את השינוי הזה, משום שקיים תקדים לכך, באפשרויות המיוחדות שהעמידו לרשותם של קציני צבא הקבע עם שחרורם.
- מדוע לא תוכלנה גם נשים להתחיל את המרוץ לקריירה "אזרחית" באמצע החיים כמוהם?
יש לתבוע את אותה פתיחות וגמישות בחוקים ובנהלים האדמיניסטרטיביים, ולהילחם על כך כדי להקל על נשים לפתוח בקריירה לקראת סוף התקופה של גידול הילדים.

יש להחדיר למודעות החברתית שלא זו בלבד שזו זכותה של האישה פרט, אלא שיש בכך גם יתרונות לחברה כולה. לדוגמה: הנשים המוכשרות שתגענה לעמדות ניהול לא תהיינה בנות גילם של הגברים שהן נוחתות עליהם, אלא כ- 20-10 שנה מבוגרות יותר - ואישה מנהלת מעל גיל 40 היא וודאי הרבה פחות מאיימת על האגו הגברי מאשר עמיתה בת 30. בכלל, מרקם היחסים בין גברים ונשים במקומות העבודה יקבל מפנה חיובי אם ההסדר המוצע יהפוך לנורמה. לא אזכיר את כל המעלות האחרות, אלא רק את זו שבראשן, רווחה לתא המשפחתי -
שהוא התא היסודי של האומה.

ב) יעד שני: האישה ובית הדין

מאז שאני פעילה בשיפור מעמד האישה, אני משוכנעת שבכל הנוגע לחיזוק ידן של נשים בהתדיינות בבית הדין ובמכלול הבעיות הקשורות בכך, תבוא פריצת הדרך כשיקום פורום של נשים דתיות, שיאגד בתוכו נשים בעלות מעמד עצמאי בתוקף הישגיהן, יכולת ביצוע, וידע תורני וכללי. נשים אלה לא רק תכרנה את גבולות האפשר, אלא - מה שלא פחות חשוב, הן תדענה כיצד יש לפנות לרבנים, וכיצד לעבוד בתוך המערכת, ואין כאן מקום להאריך בזה. והנה יום זה הגיע.

ג) דברי סיום

אנו נמצאים בתקופה של שינויים רדיקלים במעמד האישה. אנו נמצאים בעיצומה של סופת הוריקן חברתית טראומטית, והיותנו בלבה של הסופה, מקשה עלינו להבחין בין תהפוכות הרגע לשינויים ארוכי טווח. אין ספק שישנו סחף בעולם המערבי במה ששייך לערכים הנשיים המסורתיים, אבל כאשר לוקחים קצת פרספקטיבה, מתברר שעם זה, מוסד הנישואין, הכמיהה לאימהות ולטיפוח קן משפחתי חם, לא איבדו מערכם הסגולי בעיני הרוב המכריע של הנשים, בארץ בוודאי, ולא רק בין הדתיות, ואפילו בארה"ב. בסך הכל, למעט מעוזי ה-avant garde במרכזים האורבניים הגדולים, נשים גם היום מעמידות את הנישואין ואת המשפחה בראש סולם עדיפויותיהן.

אני יודעת שזה יישמע יומרני מאוד, אבל ניסיוני מלמד שגם לקבוצות קטנות מאוד שיודעות מה הן רוצות, יש כוח סגולי רב עצמה. אולי יוכל פורום המאגד בתוכו נשים מוכשרות מאוד ובעלות יזמה ומרץ, להציע כיוונים חדשים, ולהביא לפריצה מחודשת בנושאים הבוערים שבהם עסקנו.
אם נרצה אין זו אגדה, אבל זה עניין של יחסי ציבור חכמים.

הערות חלקיות:

1. ראה גם: "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם. בדמות אלקים עשה אתו. זכר ונקבה בראם, ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, א-ב).
3. רמב"ם, משנה תורה הלכות אישות, יג, יא. רבי משה כן מימון נולד בקורדובה שבספרד בשנת 1138 ונפטר בשנת 1204
4. מחזור ויטרי, סימן רמה, הלכות פורים. מחזור ויטרי הוא חיבור על מחזור תפילות השנה, פרי עטו של ר' שמחה מויטרי מתלמידיו של רש"י, הוא רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה כן יצחק, נולד בטרויש, צרפת, בשנת 1040 ונפטר בשנת 1105 בוורמיזה). הסיפור: מצא גם בספר הפרדס לרש"י ובסידור רש"י.
5. הפסק: "אע"פ שאין זה תענית קבוע... אלא שנהגו העם כן... מכל מקום אסור לו לאדם להיות פורש מן הציבור. כדאמרינן בפ"ק דיבמות. לא תתגודדו..." כנראה שסיבת הציטוט של הפסק פה בסיפא שלו, ש"אסור לו לאדם להיות פורש מן הציבור", דבר שרש"י מחמיר בו מאד, כפי שמשתקף מלשונו החריפה: נגד פורשים אפילו מתוך מניעים של הקפדה יתרה.
6. ר' אליעזר בן נתן, חי באשכנז בערך משנת 1090 ועד בערך 1170, והיה בן דורם של הרשב"ם ושל רבנו תם.
7. ראה בבא קמא פז, ע"א במשנה שם: "העבד והאישה פגיעתן רעה...", ורש"י על המקום: שאין להם מה לשלם.
8. ספר הראב"ן, מהדורת שלום אלבעק, ורשה תרס"ה, סימן קטו.
9. נולד בשנת 1215(?) בוורמיזא שבגרמניה, ונפטר במבצר אינשהיים שבגרמניה בשנת 1293. היה מבעלי התוספות החשובים; המנהיג והפוסק של דורו באשכנז, וסמכות הפסיקה של כל הדורות הבאים.
10. רבי מאיר מרוטנברג, שו"ת מהר"ם, דפוס לבוב, סימן נ"ז.
11. משנה, סוטה ג, ד; בבל', שם כ, ע"א.
12. ראה אבודרהם השלם, הוצאת ורטהיימר, ירושלים תשכ"ג, עמ' מח (שורה 14).
14. ספר החינוך, מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ד, עמ' רכה-רכט.
15. ספרי במדבר, פסקה קיט, ד"ה אני חלקך. אעיר כאן כי העובדה שמסורת מובאת ביצירה מדרשית זו או אחרת אין בה כדי להעיד על הכרונולוגיה של המסורת המדרשית עצמה, הארכתי בזה במקום המתאים לכך, בספרי על פילון האלכסנדרוני. Philo Judeaeus: His Universe of Discourse, Frnkfurt 1995, p. 37-51 שם עסקתי בהוכחת הדברים.
16. מועד קטן יז, א; ובמקבילות. ומכאן דברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ד, א: "וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לא אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל 'בקשו תורה מפיהו".
17. בבא קמא לח, ע"א ובמקבילות.

---