מסכת נדרים, עוסקת בשפה, במשמעויות מילים ובהשתמעות המעשית שלהם. הסיפור שלפנינו חותם את הפרק התשיעי במסכת, כחלק ממחרוזת של כמה סיפורים קצרים שעניינם דומה. הסיפור הזה דווקא אינו עוסק במפורש בנדרים, אך בודאי במילים ומשמעותן. הוא מובא להלן בתרגום חלקי בלבד לעברית, כדי לשמר את משחק המילים הארמי.

אחד בן בבל שעלה לארץ ישראל
נשא אשה,
אמר לה: בשלי לי תרי טלפי (שני עדשים. לפי גרסאות אחרות: "טלופחי" = מעט עדשים)
בשלה לו תרי טלפי (שני עדשים)
רתח עליה.
למחר אמר לה: בשלי לי גריוא (סאה, כמות גדולה)
בשלה לו גריוא (כמות גדולה, הרבה יותר מסעודת אדם אחד).
אמר לה: לכי הביאי לי תרי בוציני (אבטיחים, או דלעות קטנות או קישואים - בארמית בבלית)
הלכה והביאה לו שני נרות (בוצינא - בארמית ארצישראלית - גם: נר).
אמר לה (בכעס): לכי שברי אותם על רישא דבבא (ראש השער)
- היה יושב בבא בן בוטא בשער (במקור: "אבבא") והיה דן דין -
הלכה ושברה אותם על ראשו.
אמר לה: מה זה שעשית?
אמרה לו: כך ציוני בעלי.
אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא
[נדרים, סו ב].

מה מצחיק? מה שמצחיק הוא אי-ההתאמה, קובעים החוקרים. ההתנגשות בין הצפוי לבין המתרחש בפועל יוצרת הלם תודעתי קטן, המיתרגם לגירוי הנקרא 'צחוק'. הטקסט שלפנינו הוא בדיחה, או מערכון קומי. הבדיחה נבנית על קיטוב, עימות או התנגשות ערכים. הסרת קליפת ההומור תחשוף פעמים רבות את המתחים החבויים ברובד הסמוי של הבדיחה.

כדי להרוס את הבדיחה - נסביר אותה. האפקט הקומי בסיפור נעוץ בקומדיית הטעויות שמספק התרגום המילולי: האשה עושה אמנם כדברי בעלה, אך באופן מילולי מדי, שאינו קשוב לביטויים, ניבים ומוסכמות לשוניות. הבעל הטרי מבקש שתבשל עבורו "שני עדשים" - מעט - והיא מבשלת לו סעודה בת שני עדשים בדיוק. הכעס והאכזבה, שאליהם מתלווים קרקורי קיבה, הופכים לזעם גדול ("רתח עליה"). למחרת, כדי שלא ליפול שוב למלכודת הרעב, הוא נוקט בלשון גוזמא ("גריוא", מעין: בשלי לי 'טון' עדשים), אך שוב טועה להשתמש בביטויים הנתונים להשתמעות מילולית, ומוצא בביתו כמות עצומה של עדשים מבושלות. בפעם השלישית ביקש ממנה להביא לו שני אבטיחים אך קיבל שני נרות. הפעם כבר ברור שהמתח הוא לא רק בין ביטויים למשמעותם המילולית, אלא זה שבין בבל לארץ ישראל, הרמוז כבר בפתיחה, והמתבטא בשינויי משמעות בין הניבים השונים. בכעסו כי רב שולח אותה הבעל לשבר את שני הנרות על ראש השער (= בבא).

איתרע מזלו של גדול הדור אותו היום פעמיים: גם ישב באותה שעה לדון בשער, וגם ודאי בירך בלבו את הוריו שבחרו עבורו דווקא בשם 'בבא'. הנרות נשברים על ראש 'בבא' האיש במקום על 'בבא' הדלת. כאן, בשיא, מסתיימת הבדיחה ומתחיל מוסר ההשכל. תשובת האשה לשאלתו "מה עשית" דווקא מניחה את דעתו והוא מוחל על כבודו. ראוי לסבול עבור אשה העושה רצון בעלה; הנרות, שתכליתם לכתחילה להרבות שלום בית, ראויים להישבר אם תמורתם נשמרת שלמות הבית. כנגד אותם שני נרות הוא מברך אותה בברכה האולטימטיבית, ברכת פרי הבטן, בשני בנים תלמידי חכמים כמותו.
הטכניקה ההומוריסטית היא אם כן קומדיית הטעויות המילולית. אך מה מסתתר מאחורי מארג הטעויות הללו? נגענו לעיל במתח התרבותי שבין בבל לארץ ישראל, שבודאי אינו זר לתלמוד. אותו "בן בבל" מדבר ארמית בניב בבלי, ורעייתו ה'צברית' דוברת ארמית ארצישראלית. בהומור הישראלי שטרם עידן הפוליטיקלי-קורקט, שלטו במשך שנים הבדיחות הבין-עדתיות. אלו נתלו בעיקר במבטאים השונים ובמאפיינים סטריאוטיפיים. לכאורה, אם כן, זוהי בדיחה בבלית על חשבונם של בני ארץ ישראל, ובתוכם האשה הפשוטה, שלא לומר טפשה, שהפרובינציאליות שלה מוליכה אותה לרצף הטעויות הנגמר בצורה מביכה.

מזוהה כאן אם כן מתח נוסף. לא פחות משזו בדיחה על הניגוד שבין בבל לארץ ישראל, זוהי סאטירה על המתח הקבוע שבין איש לאשה. צאו ובדקו, עד עצם היום הזה בדיחת המחץ העממית היא זו המשלבת את הסטריאוטיפ העדתי עם זה הנשי. בראייה ראשונה זו בדיחה אנטי-נשית, המשתלבת בשרשרת ארוכה וחוצת-תרבויות של בדיחות שוביניסטיות ואנטי-נשיות בעליל. האשה היא רפת-שכל באורח כמעט נשגב. הרמות יוצאות הדופן של טיפשותה מעוררות בודאי צחוק רם בקרב השומעים, הגברים, בין כוס שיכר אחת לשניה, הנדים בראשם ברחמים כלפי הבעל המסכן. הזכות היחידה שניתן ללמד עליה היא עשיית רצון בעלה, ועל כך היא זוכה לברכתו של הצדיק. ברובד הפולקלוריסטי, העממי, אין ספק שזו הפונקציה שממלאה התשתית ההומוריסטית בסיפור.

אל מול רוב הפרשנים, הסוברים כך, ניצב פירוש מעניין של בעל ה"עין יעקב", הטוען שהפער בין בבל לא"י, מעמיד דווקא את הבבלי במצב נחות. לשיטתו, עלה זה לארץ ישראל כדי לשאת "אשה חשובה" - אשה ישראלית. זו לא היתה מוכנה לפגוע במעמדה ולהפוך לסוכנת בית בשלנית, ובלשונו "אחזה במדת הגאווה ולא היתה רוצה לשמשו כשפחה כראוי", ולכן נקטה בתכסיס מילוי רצונו המילולי של הבעל, כדי שיתייאש ויניח לה. אלא שבבלי זה, קשה ההבנה, לא נרמז והמשיך בשלו. לדעתו האישית של הפרשן, הלקח המוסרי הנלמד מכאן לאדם הוא לשאת אשה נחותה מדרגתו ולא להדר ולחפש אחר אשה "חשובה מארץ ישראל דווקא", שלא תרצה לשמשו.
מיהו בבא בן בוטא ומה התפקיד שהוא ממלא בסיפור זה? שמו הפרטי היה בודאי בעל ערך למספר הסיפור, שטרח לזווג מילים דו-משמעיות. אך גם תכונותיו הן רבות משמעות. בבא בן בוטא הוא מחכמי ודייני ירושלים בדור שלפני חורבן הבית, מתלמידיו של שמאי הזקן. אין כל תורה המובאת משמו, אך מהמסופר עליו עולות בבירור תכונותיו התרומיות: חסיד, חכם, צדיק וענו. עוד מסופר, שכאשר הרג הורדוס את החכמים, השאיר את בבא בן בוטא כיועץ, אך ניקר את עיניו ועשאו עיוור.

בבא בן בוטא מופיע בסיפור כעניו וכפייסן. הוא מוחל על כבודו למען שלום בית. כך נהג רבן שמעון בן גמליאל מספר שורות למעלה, כשאשה ירקה על לבושו במצוות בעלה. מעבר למופת הענווה, תפקידו המסורתי של החכם בכל סיפור מעשה הוא ללמד את הנורמה הראויה, במקרה ספציפי זה - מופת הציות העיוור להוראות הבעל. אפשר לומר שהאשה השוטה וקיצוניות הסיפור מדגישים את ערך הציות המבוטא בו, ואת קיומו בכל מחיר. אלא שבחינה ספרותית ובלשנית תעלה חוסר נחת מהאפשרות הפשוטה הזאת.

הערך מוצג בדרך של מעין בדיחה עממית. מדוע? אפשר, שההומור מסתיר דווקא ביקורת על ערך הציות העיוור עצמו. הבאת הסיטואציה לקיצוניות שכזאת והנקיטה בשפת המערכון מבקשת להראות מה עלולות להיות תוצאות הציות העיוור לבעל כאשר הוא מבוצע על-ידי רעיה שאיננה מועמדת לפרס נובל. יתר על כן, בל נשכח שבשעה שבבא בן בוטא משבח את האשה על עשיית רצון בעלה (ומבחינתו, רצון הבעל הוא לשבור נר על ראשו), השארנו את הבעל בביתו, מריר בציפייה לפלח אבטיח ורותח מזעם על טפשותה של אשתו. עקרון אי-ההתאמה, המשמש לבניית ממד ההומור בסיפור, פועל גם במישור המסר הערכי: אי-ההתאמה שבין הערך המצוין לשבח בסוף הסיפור ("עשית רצון בעלך") לבין רצון בעלה האמיתי, מעלה חשד לגבי מידת ההשלמה של מספר הסיפור עם נורמת הצייתנות.
בשתי האפשרויות שהוצגו לעיל, האשה בסיפור נתפסת כשוטה. כדי להעמיד אפשרות שלישית שתהפוך את הסיפור על-פיו לחלוטין, ותראה בו דווקא אמירה פמיניסטית נוקבת, נגייס את הפרשנות שהובאה קודם בשם ה"עין יעקב". בפרשנות זאת טמונה אופציה חתרנית. הפרשן, בניגוד לקהילה הפרשנית שסביבו, רואה באשה את הדמות המתוחכמת בסיפור, המשחקת את משחקי הלשון לשם השגת מטרה. אם נמשיך בדרכו, אם כי בניגוד מוחלט לרוחו, נוכל לפרש שהאשה בסיפור מגלה אמנם תחכום רב, אך לא בשל רצונה הנלוז להשתמט מעבודות הבית, אלא כדי ללמד לקח הפוך לחלוטין מהמסר הגלוי המובא בסוף הסיפור.

בן בבל אחד עלה לארץ, נשא אשה, וכבר למחרת הכלולות הוא נובח פקודותיו: בשלי לי כך, בשלי לי אחרת, לכי והביאי לי שני אבטיחים. חרדה מאורח החיים הצפוי לה, בוחרת האשה בדרך המילולית המתוחכמת כדי לגדוע עניין זה בעודו באיבו. נדמה שהסיפור מדייק בלשונו כשהוא מציין ש"היה יושב בבא בן בוטא 'אבבא'" - כלומר, בשער. לכאורה זו תוספת מיותרת. כדי לחגוג את הטעות הלשונית מספיק היה לומר שבחוסר דעת החליפה את המשמעות המקורית, את ראש השער, בראשו של בבא. אך האשה מבינה היטב את משמעות המילה 'בבא', והיא אכן יוצאת אל שער העיר, שם גם יושב בבא הדיין. שתי האפשרויות עדיין מונחות לפניה - בבא השער או בבא האיש - והיא בוחרת במודע באפשרות השנייה, הקיצונית והאבסורדית.

תפקידו של בבא בסיפור הוא אכן להשכין שלום בית, אך לא באמצעות הבניית האשה לדרך הציות, אלא באופן שבו הבעל המאוכזב והכועס, בעיקר כתוצאה ממערכת הציפיות המנחה אותו, יראה ולו נקודת אור אחת באשתו הטרייה. נקודת אור שעליה נמצאה ראויה לברכת הבנים, ולא סתם בנים. שכרה של האשה החכמה, אולי כבן בוטא עצמו, המשימה עצמה שוטה ומוחלת על כבודה, הוא בנים היוצאים ממנה, השונים מאד מבעלה התובעני, הרתחן, והמלא כבוד עצמו, ודומים דווקא לבבא בן בוטא, הוותרן, הענו והמוחל על כבודו.

הסבר כזה אמנם עלול למחוק באחת את צחוקם של הגברים השותים שהוזכרו. אך לעתים גם תפקיד משבית-שמחות זה נכלל במשימה החינוכית של חכמים, המשתמשים בכלי המעשייה העממית כדי להעלות ממנה ניצוצות של חכמה, צדק ומוסר.