מחשבת אבות | פרק ב משנה ד
 
 
אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.


מימרה זו קשה להבינה כפשוטה. ראשית לא ברור על אלו רצונות מדובר כאן. אם אלו רצונותיו של הקב"ה הכתובים בתורה, אז מהו התנאי ש'נעשה רצונו כרצוננו'? הרי חיוב פשוט מוטל על האדם לקיים את המצוות ברצון. ועוד, מהו ש'יעשה רצונך כרצונו' המוזכר בהמשך המשנה? אם הכוונה ש'יעזור לך בצרכיך', מדוע משתמש התנא בלשון גבוהה 'שיהפוך את רצונך כרצונו', מדוע לא נכתב בפשטות: הקב"ה ייתן לך שכר, וברכה במעשה ידיך ?
וביותר, אם המשנה מכוונת לעשיית מצוות בחשק וברצון, הסיפא שלה מיותר לכאורה: "בטל רצונך מפני רצונו", שכן זהו חזרה על אותו רעיון, שעל האדם למלא את רצון השם. וכן הרעיון הבסיסי של משנתנו תמוה: בקריאה פשוטה נראה שיש כאן משא ומתן, שמעמיד את רצונות האדם מול רצונות ה'. ואיך אפשר להעמיד רצון אנושי בשורה אחת עם רצון אלוקי?

בטרם נבאר את דברי המשנה, נעמוד על שורש המושג 'רצון' בעולמנו. מה הם שני הרצונות העיקריים המנוגדים שיש בעולם, ומהו התהליך ממנו נובע ההבדל ביניהם. הרצון הראשון, כביכול של הקב"ה נקרא בשם 'הרצון השלם'. רצון זה מעוניין שכל החלקים הנמצאים בעולם משלמותו הכוללת, יתאחדו וימצאו את המאחד ביניהם, ויצליחו להתגבר על המפריע והשונה ביניהם. המקשה על האיחוד הזה, הוא החומר שמכסה על כל, וגורם למה שבאמת דומה ומתאים, להיראות או להרגיש כאינו מתאים. הרצון השני הוא רצון האדם. רצון זה, אף שיש בו חלק אלוק ממעל אין מקורו בנשמה עצמה. למרות שהנשמה היא המקום האמיתי ביותר באדם, היא איננה האדם עצמו, כי האדם עצמו הוא הנפש (כמבואר בספר אור השם לר' חסדאי קרשקש וכן בספרי המהר"ל), המורכבת משני העולמות: רוחני וגופני. ולכן כוח הרצון כשלעצמו אין בו שאיפה לרוחני הטהור, כי אם לאתגרים משולבים מרוח וחומר.

לפי חילוק זה, קיימת סתירה בין שני הרצונות בשתי רמות. האחת: בפער שבין הרצונות. הרצון העליון שואף רק לנקודה הנשמתית העמוקה, ואילו הרצון הנפשי חפץ בדברים המשולבים. השנייה, הקשה אף יותר: ההפרעה של הרצון הנפשי לרצון האלוקי. בנוסף על כך שנפש האדם שואפת אל מקומות אחרים, היא גם מרחיקה ומקשה על הרצון העליון את המימוש. כאשר הרצון האנושי מצליח ומוציא אל הפועל את השילובים, פעולה זו כמוה כמעטה נוסף המרחיק את האדם מלראות את הנקודה הטהורה, שהיא שאיפתו של הרצון העליון. כל שילוב נוסף, גורם לכאורה להסתרה נוספת המכסה על הנקודה הפנימית במצבה הראשוני, אליה שואף כביכול הרצון העליון.

אל נקודת-סתירה זו מכוונים דברי רבן גמליאל. לאחר שלימד אותנו במשניות הקודמות על הדרך למימוש נפשו ורצונותיו של אדם, עד המקום הגבוה ביותר האפשרי בשבילו. (על ידי שילוב התורה עם דרך ארץ ומלאכה) ולאחר שלימד אותנו להתרחק מרגשות ומרצונות של אנשי רשות הממוקדים בדרך כלל במימוש רצונותיהם החומריים, מוסיף הוא נדבך נוסף. כדי שרצון האדם לא יסתיר ולא יקשה על הרצון העליון, על האדם לדעת שמלבד עצם ההפרעה לרצון העליון, הוא עצמו עתיד להינזק מזה. זאת משום קיום כל העולמות הוא הרצון העליון ולא רצון האדם, וכל דבר הסותר במהותו את הרצון העליון − אין לו קיום. כדי שדבר זה לא יקרה, מלמדנו רבן גמליאל במשנה זו שעל האדם לדעת שאין בעצם שני רצונות נפרדים, המפריעים זה לזה, אלא גם רצון האדם הוא חלק מרצון השם. הרצון העליון רצה שיהיה עולם חומרי, ורצה גם שרצון האדם יהיה בנפש, ולא בנשמה. כיוון שכך, יש כאן רצון חדש והוא: רצון 'על רצוני', כלומר רצון המוליד רצונות מנוגדים לכאורה.

יסוד העניין הוא שהנשמה היא חלק מן הרצון העליון, והוא שקבע כי היא תרד דווקא לעולם שכולו ניגודים ולא לעולם רוחני טהור. הסיבה לכך היא שהאחדות בין הדומים חזקה הרבה יותר לאחר שהופרדו לזמן מה, וחזרו להיות יחד. זמן הפירוד מעשיר ומגלה דווקא את החלקים הדומים שבין הנפרדים. מסיבה זו, הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, הוכנסה לתוך הגוף בכדי שהחומר יסתירנה, והיא בכוחה ובשאיפתה תחפש ותגלה את שורשה ואת המשותף בינה לבין חלקי הרוח שבעולם הזה. אף ששיא הגילוי בעולם הזה רחוק עדיין מן הרמה הרוחנית של מעלה, במה שהוא כן זוכה לגלות − חיבורו חזק יותר. זוהי מטרתו של הרצון העליון, בכדי שאחר כך בעולם הבא יתקשרו מחדש החלקים שהופרדו, וחיבורם יהיה חזק לאין ערוך מכפי שהיה בתחילה. הבנת תהליך זה תאפשר לאחד ולהשוות בין הרצונות המנוגדים תוך כדי עשייה בעולם הזה.

עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו – הפוך את השוני ואת הסתירה בין רצונותיכם לתהליך זמני, שתכליתו להביא לחיזוק ולקיום הרצון העליון. פעולה זו תאפשר לרצון העליון, שהוא קיומו של עולם, להעניק חיים וקיום לרצון האדם, למרות שהוא כאמור מנוגד לכאורה וסותר לרצון העליון.

כבר הצבענו על כך שהמקור לשוני נובע דווקא מן האחדות. אנו מוצאים בעולם, שכאשר אנשים יודעים ומבינים שהפירוד החלקי ביניהם ושמירת הפרטיות והייחודיות של כל אחד, ייתן כוח לאחד ביניהם שוב – ידיעה זו נותנת להם את הכוח להיפרד מתוך כבוד ומתוך תחושת חיבור. זוהי גם הדרך לאחד בין אנשים גדולים. מצינו עניין זה גם בתלמידי חכמים, שמצד אחד שונאים הם זה לזה בלימודם, ומצד שני נאמר ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", הכיצד? ההסבר הוא שכאשר מטרת השנאה וההתנצחות היא לשמר ולבנות את החלק הייחודי והפנימי ביותר, השונה בכל אחד מהם, אין מדובר כאן על פירוד אלא על חיבור. רק כאשר המשתתפים בהתנצחות מבינים באמת את ייחודו ומעלתו של כל אחד, ואת מקומו של ה'אחר', אזי יכול כל אחד להתפתח גם בעצמו. הוי אומר: התפתחותו של האחר חשובה לבנייתך העצמית, ורק היא שתאפשר לשניכם להתאחד בהמשך וללמוד זה מזה.

החדירה לשורש הרצון, וההגעה להבנה שהרצון העליון רצה בעצם במציאותו של רצון המנוגד לשלו, מאפשר את החיבור בין שני הרצונות. כל זה קיים בין הרצון הנפשי (שהוא תולדה) לבין רצון האב − הרצון העליון. במאמר השני בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, עובר התנא לדבר על חיבור בין שני רצונות אנושיים, שהפעולה הנזכרת אינה שייכת אצלם. נשאלת אם כן השאלה: כיצד אפשרי חיבור אמיתי ביניהם? כיצד יתכן שכל אחד יעשה את רצון זולתו, כאשר מדובר על רצונות המגיעים מנפשות שונות? כיצד יוכל האחד לחיות את מה שנובע מנפש אחרת?

אלא, מסביר התנא, שעל האדם להגיע להבנה שכפי שהחיות של רצונו נובעת מן הרצון העליון (שרצה בקיומו של רצון עם חיים סותרים לרצונו), כך רצה הרצון העליון גם בקיומם של רצונות רבים אחרים, הסותרים זה את זה. שאיפתו של הרצון העליון לברוא חיים ולמצוא את השלמות הכוללת, דורשת שכל אחד יהיה בנוי ממקור אחר ועם תכונה אחרת, בכדי שכל החלקים יעברו את החיים בעולם הזה, (כמו שנאמר בגמרא 'אין משיח בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' – יבמות סב, א). מסיבה זו שונים תולדותיהם של בני האדם, וכל איש רואה בחברו גורם מפריע. משום שהשילובים שבורא חברו מוסיפים להגברת החומר בעולם, ומפריעים ליכולתו למצוא את נקודות הרוחניות שלו.

על כך מסביר רבן גמליאל, שעל כל אחד להבין שכפי שרצונו הפרטי הוא חלק מהרצון האלוקי, כך רצונות האחר אף הם חלק מהרצון האלוקי הכללי, וכולם יחד מגיעים לתכלית רצונו של הבורא. ורק מי שמכבד ונותן מקום לרצונות האחרים, ומבין שהם חלק מהתוכנית האלוקית, נותן בעצם זכות קיום לרצונותיו הוא.

לסיכום הדברים: על האדם לדעת שכל הרצונות הפנימיים שבעולם נובעים בעצם מרצון אחד אלוקי מרכזי. הכרה ב'מערכת הרצונות' המניעה את העולם, מאפשרת לאדם לרצות מה שנראה בתחילה כרצונות סותרים וכרצונות מבטלים, ולמצוא בתוך עצמו גם את הרצונות הללו. הבנה זו תראה לו כיצד זה בעצם טוב גם בשבילו. חברים קרובים יודעים, שכאשר הם הצליחו, בפתיחות ובהתפתחות, למצוא נקודה שונה זה מזה (נקודה שהיא מחויבת המציאות בעצם), אין לראות בה גורם לפירוד לבבות, משום שאין חיות ללא ייחודיות. רק הבנה עמוקה של תהליך זה תאפשר להם לאהוב ולרצות את השוני, ולראות כיצד דווקא השוני הוא זה שמחייה את שניהם כחברים.


הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.


כל מה שלמדנו בפרק זה מתחילתו כלול כאן בדברי הלל, המוסיף בהם גם היבט חדש.
למדנו, שעל האדם לבחור בדרך, רק אם היא אינה ייחודית מדי עד כדי שהציבור לא יוכל להבינה וליהנות ממנה. זהו: אל תפרוש מן הצבור. כהמשך לזה מוסיף הלל ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. כן מצינו ביוחנן כהן גדול, שנעשה צדוקי לאחר שמונים שנות כהונה גדולה. הטעם לזה הוא שהפנימיות של האדם לבדה, אינה דבר שניתן לסמוך עליו. היא עמוקה ונוטה לשקוע ולגדל מחסומים וריחוקים, המסוגלים להרחיק ולהטביע אף את האדם עצמו. השלב והמקום שבו יש לפנימיותו של אדם נקודת מפגש עם העולם החיצון, זהו המקום שבו ראוי לאדם להיות ולהתפתח.
בהמשך הפרק למדנו, שאין אפשרות שלשני אנשים יהיו בדיוק אותם הרגשות ומטרות בחייהם. הבנת העובדה שכל אחד ואחד בא לתקן חלק אחר במכלול, היא המביאה לידי אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. שכן אין לאדם את הכלים לפרש את מעשי חברו ולדון את כוונותיו, עד שיגיע למקומו.

רבנו עובדיה מברטנורא מסביר את המאמר הרביעי שבמשנה : אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע: אל תאמר דבר עמום ומסופק, שהשומע לא יכול להבינו בשמיעה ראשונית, שכן לא ניתן לסמוך על כך שהוא יעיין ויבין נכון. לעניות דעתי נראה שמימרה זו היא המשך לשתי המימרות שקדמו לה. הלל אומר שני כללים חשובים הכוללים שני צדדים מנוגדים. מצד אחד, על האדם להתמקד באזור שבו העומק שלו אינו ייחודי מדי, ואינו רחוק מדעת הבריות. מאידך, יש על האדם לשמור על פרטיותו ויחודו, ולדעת שלא ניתן להתקיים ללא ייחודיות נבדלת בזמנים ובשלבים מסוימים. האדם עלול לחשוב אפוא, שמצב זה מתיר לו לומר דברים שבתחילתם אינם מובנים, ולסמוך על כך שהשומעים יבינו מדעתם. כך לכאורה ייצא ידי חובת שני הכללים: מצד אחד יביע את מחשבותיו וייחודו, ומצד שני הוא פטור מלפרשם, שכן חוסר הבנתם הוא תוצאה של שוני מובנה בין אנשים, שאינו באשמתו. על כך בא הלל ואומר שדיבור לאחרים אינו בגדר מלאכת 'הוצאה', אלא יש בה גם 'הכנסה'. אם אינך יכול להסביר בעצמך לאחרים אין כאן 'דיבור', אלא סתם מילים. רק אם השומע מבין היטב את דבריך, נוצר קשר נכון בינך לבינו ואז יש לנו כאן דיבור וקשר חיובי.

ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה − כלל נוסף ואחרון לגדרי השילוב בין אירוע, הבנה, והסבר. הלל אומר שהלימוד וההבנה צריכים להיעשות תוך כדי מעשה, ולא אחרי שאתה מסיים ומתפנה ממעשה. לכן משתמש כאן הלל בלשון של 'כשאפנה אשנה', ולא במילים פשוטות יותר כמו: כשאפנה − אלמד. המילה 'אשנה', מלשון שניות וחזרה, כלומר ללמוד בשעה שאפנה, את מה שכבר למדתי בטרם התפניתי ממעשה, קרי בשעת מעשה. הלל אומר שלימוד לקח והבנת האירועים בחיים אינם ברי-תועלת לאחר סיום המעשה, 'לכשאפנה' ממעשה. גם אם יחזור האדם במחשבתו למקום בו היה לפני כן, כבר יפוג טעמו של מעשה ותפוג כוונתו. או אז החזרה לעבר לא תהיה בגדר שינון וחזרה על שהיה, אלא בגדר עשייה חדשה.