מחשבת אבות | פרק ב משנה ז
 
 
אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

הוא היה אומר: מרבה בשר מרבה רימה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה נשים, מרבה כשפים. מרבה שפחות, מרבה זימה. מרבה עבדים, מרבה גזל. מרבה תורה, מרבה חיים. מרבה ישיבה, מרבה חכמה. מרבה עצה, מרבה תבונה. מרבה צדקה, מרבה שלום. קנה שם טוב, קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא.


במשנה זאת בא הלל ללמדנו את ההפסד הכרוך בריבוי דברים חומריים, וכן להיפך, את המעלה הנוצרת מריבוי דברים רוחניים. ויש לשים לב למשוואות המדויקות שהלל מציב פה בין עניינים שנראים שונים ורחוקים.

מרבה בשר מרבה רימה – הבשר, שיסודו מן העפר, אינו ניתן למאכל על ידי הרימה, כמו שהעפר עצמו לא נאכל על ידם. אולם חוק הוא בין העפר לרימה, שהיא יכולה לאכול את כל ה'מיותר' בין רגבי העפר. זה דינו של ריבוי הבשר. הענין הוא, כי הבשר הוא מלבוש הנפש, ומטרתו לשמר אותה למען האדם, ולהיות לה לכלי ביטוי בעולם הזה. לכן כל עוד הוא ממלא את תפקידו באופן מועיל, יש לנפש הגנה מן הרימה והיא כמו העפר עצמו. אולם כאשר האדם מרבה בבשר ולנפש אין ממנו תועלת, אזי הוא ככל הדברים המיותרים בממלכת העפר העוברים לשליטת הרימה.

מרבה נכסים מרבה דאגה – אדם זקוק לנכסים, כ'כלים' למילוי מטרתו בעולם הזה. אינה דומה כמות הנכסים הנצרכים לאדם בביתו, לכמות הנצרכת לאדם המנהל עסק גדול. אולם הן באלה והן באלה, אמת המידה המודדת את המעבר מן הנצרך למיותר היא התיאור: "מרבה נכסים", ותוצאתה: מרבה דאגה. הלל מציב את הדאגה כתוצר-לוואי של הנכסים, ולא מציין נזקים אחרים (המקבילים לרימה − בבשר) דווקא משום שהיא נזק עקיף. הרימה נוצרת כאמור מתוך החיסרון המהותי שיש בריבוי הבשר, והדאגה – מתוך החסרון המהותי של הריבוי ברכוש. טבעו של עולם, שנכס המשמש למטרה מוגדרת אינו גורם כל דאגה, אך נכס העומד בשיממונו ואינו לשימוש כי אם לראוותנות, מביא לדאגה. לפיכך עצם הדאגה היא העדות לכך שיש כאן הפרזה וריבוי, שיש על האדם להמנע מהם.

מרבה נשים, מרבה כשפים – ב'דרך החיים' מבאר המהר"ל, שאצל נשים כוח המדמה חזק יותר מאשר אצל גברים. יסוד הכשפים הוא גם כן ב'כוח המדמה', ובא הלל ללמדנו שכח זה הוא אכן דבר טוב, אך כאשר יש ריבוי ממנו הופך הדמיון מטוב לרע. דמיון, הוא כמו דבר מתוק, כאשר הוא בא בסוף הסעודה להמתיק הטעם, טעמו מועיל וערב, אך כשעושים ממנו עיקר הוא מאבד את זוהרו. 'כוח המדמה' מביא תועלת רבה כאשר הוא בא כתוספת, המאירה את הדרך בכוח הדמיון שלה, אך ריבוי ממנה עלול להביא לאותו הנזק שגורמים הכשפים. בשונה מאדם המשחק באחיזת עיניים כקוסם, המכשף מעביר על ידי כוחות טומאה את השליטה מידי הטבע והסדר שבבריאה, לידי כוח המדמה, וגורם לריבויו בעולם. גם זו דוגמה לכך שתוצאת הריבוי – שינוי מהות, ובכך חסרונו.

מרבה שפחות, מרבה זימה – נערה ההופכת לשפחה מסירה מעצמה חלק מן העול האנושי והמוסרי המקובל, כדי שתוכל לקבל על עצמה את עול גבירתה. אך כל זמן שניתן עליה עול, נשמר אצלה האיזון והיא שומרת על הכללים המקובלים ככל האדם. אולם ריבוי שפחות מביא לרפיון העול ממנה, ובעצם הימצאותן של שפחות רבות מופר האיזון הבין-אנושי הראוי לשפחות. החלק שהפך לפנוי מעול − מתגבר, ומביא עימו רוח שטות, שעמום, וחיי זימה. נמצא שהחיסרון אינו בהכרח בטבען של הנערות, אלא בעצם זה שהן מחויבות להיות נכונות לעול אחר, ואם הוא אינו בנמצא אין להן מטרה ואין להן למה להתמסר, ומצב זה מדרדר אותן.

מרבה עבדים מרבה גזל – אדם מן הישוב מתרחק בטבעו מן הגזל, כיוון ששמירת חוקי הבעלות והקנין חשובה גם עבורו, ולו מסיבות אנוכיות. אדם יודע שאם לא ישמור על ערכי הבעלות והפרטיות, יחול הדבר גם עליו, ויזיק לו. מי שגדל בצורה תקינה והופך לאדם מן היישוב, טבעו והרגלו מרחיקים אותו מן הגזל ואין לו משיכה לזה, ורק היצר מסיתו לזה מכוחות הרע. לא כן העבד שאין לו קנין פרטי, ומורגל רק לדאוג לבעלותם ולרצונם של אחרים. כתוצאה מכך נפגע החלק העצמי והפרטי בנפשו, והוא עלול ביתר קלות להימשך להפר את הכללים האנושיים האמורים. אלא שכל עת שידיו מלאות בעבודה ותפקידו מוגדר, נוטה הוא להחליף את העצמי שלו בדאגה לאדונו ולמטרותיו. ריבוי עבדים, מסיר ממנו את העול ומותיר לו פנאי, ההופך למסוכן עבורו. כיון שיש עבדים רבים ואין בכדי חלוקה לתת לכל אחד מהם את התחליף הראוי לקנין האנושי, לפיכך מתרבה אצלם פריצת הגבולות הטבעיים, ומתרבה הגזל.

מרבה תורה, מרבה חיים − יסוד חשוב הוא, שהתוצאה של התורה היא: 'חיים', (ולא 'חכמה', השייכת לריבוי ישיבה). התורה מורכבת ממצוות, ומתפיסה מורכבת, שככל שמחלקים אותה לפרטים נפגעת היא בחסרון האנושי. כל מצווה כשלעצמה, יכולה להתפרש כדבר חכמה, או כדבר מוסרי ואנושי, יפה ומועיל לאנשים 'להתבשם' ממנו במהלך חייהם. במקרים אלו נתפסת התורה רק כמקור לפסיקה ולפתרון בעיות, אך לא כמעניקת חיים! ה'חיים' שהתורה בוראת אצל האדם, הוא על ידי הריבוי בה. אזי נהפכים הדברים מפרטים ומרעיונות − לתפיסה כוללת ושלמה. מהות התורה נמצאת בעיקר 'בין השורות', וככל שיש יותר 'שורות' אפשר לקרוא יותר, ולהבין את הנאמר שם. לכן רק הריבוי בתורה מביא לריבוי חיים.
מרבה ישיבה, מרבה חכמה – ערכן של רוב חכמות הטבע נמדד בהישגיות ובערכה של התוצאה, לא בעצם הישיבה והלימוד. לא כן בחכמת הרוח, שעיקרה אינו הגילוי כי אם הבנה עמוקה של הדברים לשורשם, גם אם הדברים על פניהם ידועים. המפתח לחכמה טמון בישיבה עצמה, לא בהתקדמות.

מרבה עצה מרבה תבונה – בנוהג שבעולם אדם אינו מרבה לבקש עצה, ומבקש לסמוך על שכלו. כאשר אדם זקוק לעצות רבות, אות הוא שעליו ללמוד בעצמו את הנושא ואז יפתור בעצמו את שאלותיו. כלומר, חיפוש עצה בעקביות מלמד על מחסור בסיסי בתחום אותו הוא מבקש. לא כן בתורה, הצורך בעצה מעיד ומוביל למהות. אדם המרבה לבקש את עצת התורה, סימן הוא שהחיים מראים לו פנים, הוא מתעמק בהם ומזהה מקומות רבים הדורשים את עצת התורה. גם החכם שבחכמים, אין בקשת התורה נעשית אצלו על ידי לימוד רגיל, כי אם על ידי בקשת עצות. החכם פונה אל החיים, והם עצמם מראים לו דברים חדשים, המובילים אותו להיכנס לעומקה של תורה. התורה בנויה ומיוסדת על 'קריאת החיים', שאינה חכמה הקשורה רק בקשר מקבילי לחיים, כי אם בחיים עצמם. לכן בריבוי העצה טמון היסוד להבנת התורה: "מרבה עצה מרבה תבונה". חכמת התורה הזו נקראת 'בינה', שהיא הבנת דבר מתוך דבר, (כמבואר בספר 'שעורי דעת' של הרב בלוך, שתבונה היא העומק של החכמה). ברובד העמוק נמצאים האחדות והקשר בין ענינים, הנראים בתחילה כנושאים נפרדים ללא מכנה משותף.

מרבה צדקה, מרבה שלום – מימרה זו שונה לכאורה מכל קודמותיה. כל המימרות הקודמות הכילו סיבה ותוצאה, שריבוי האחד הוביל לריבוי אצל האחר, ואילו כאן הריבוי ההדדי הוא לכאורה פשוט, כיוון ששניהם אינם אלא שני פנים של אותה הפעולה. אדם המוכן לתת מעצמו לזולתו, בוודאי נכון הוא להרבות שלום, לוותר ולא לריב עם אחרים, מה בא אפוא הלל ללמדנו?
מהר"ל מבאר שה'צדקה' כאן אין כוונתה רק נתינת מעות לעני, אלא לכל ההנהגה של 'לפנים משורת הדין'. אדם המרבה בנתינת צדקה הוא בדרך כלל אדם שלא יהיו לו שונאים, אולם עדיין אין הוא מרבה שלום בעולם. בהנהגה של 'לפנים משורת הדין' טמונה, מלבד יסוד הוותרנות החברתית, גם ההבנה שיש פנים רבות לכל דבר. גם אם במקרה זה הצדק איתי, ההסתכלות הרחבה מחייבת אותי שלא לחשוב על עצמי בלבד כי אם על המכלול. היכולת להציב את ראיית המכלול מעל ל'עצמי', במהות התפיסה, ולא רק בעשייה עצמה (של הוותרנות), היא זו המרבה שלום. זהו המבט הנכון לאדם לבנות עליו את עצמיותו, ומי שנוקט בדרך זו מלמד גם את זולתו את חשיבות ראיית המכלול, העומדת מעל ראיית ה'עצמי'. הנהגה חד-פעמית של 'לפנים משורת הדין' אינה אלא וותרנות, ואינה מעידה על תפיסת המכלול. לשם השגת מעלת ראיית המכלול, יש על האדם להיות 'מרבה צדקה', להרבות בהתבוננות על החיים במבט של 'לפנים משורת הדין', ולהרבות שלום ומקום לכולם.

בשתי המימרות הבאות, הלל אינו מדבר על מידת הריבוי, כי אם על היתרון המיוחד שיש במידות הנראות כהישגים נקודתיים לכאורה בחיי האדם.

קנה שם טוב, קנה לעצמו – אדם עלול לחשוב ש'שם טוב' זוהי מעלה יחסית, הנובעת מן המציאות החברתית שלנו, ויתרונה הוא שאנשים ישנו את יחסם אליו בזכות שמו הטוב. בא הלל ואומר: 'שם טוב' הוא קנין עצמי באדם. בניגוד למימרה דלהלן העוסקת ב'עולם הבא', מימרה זו עוסקת בקנין הנוגע ל'עולם הזה', לטובתו של אדם. המושג 'שם טוב' הוא שם כולל לקנין כל המידות הטובות יחד. בשונה מהנהגות חד-פעמיות, כוחן של המידות הטובות שמנה הלל לפני כן טמון בריבוי. על ידי הריבוי הופכות המדות למהות ולטבע שני, ושמו נקרא בשמן. אדם המצליח לקבל שם טוב בזכות מדותיו הטובות, אין מדובר רק ב'נקודות זכות' בשוק האנושי, כי אם במהות עצמית המביאה לשלמות.

קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא – כבר לימדנו הלל שתורה היא 'חיים'. אדם עלול לחשוב ש'חיים' אלה מקומם בעולם הזה, שכן התורה מתארת את ההישגים במונחים גשמיים הנוגעים לעולם הזה. היאך, אם כן, ירכוש האדם על ידם מעלות והשגות לעולם הבא, המנותק מכל הנושאים הכתובים בתורה? על כך בא הלל ואומר, כי קניין דברי תורה כולל קניין חיי עולם הבא. הכוח נמצא בקניין עצמו אותו רכש האדם, והקניין הוא היכולת להפוך דבר פחות − לדבר שבמעלה, ודבר חומרי − לדבר שבקדושה. או אז מעניק לו הקניין חיי עולם הבא. כאשר רוכש האדם את יכולת ההעמקה לשורשי העניינים, והעלאת החומריות למהותה הרוחנית, אזי יוכל גם בעולם הבא לעלות ולהתעלות. ללא מידה זו של קניית 'חיים' בעולם הזה, האדם יקבל אמנם שכר על מעשיו, אולם לא יוכל לקנות עוד רמות של 'חיים' חדשים בעולם הבא. רק בעל ה'קניין' יוכל להמשיך ולקנות עוד ועוד מעלות, אף בעולם הנצח.