רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקימוה בידך. ואל בינתך אל תשען.

משנה זו קשה מכמה פנים: "הוי גולה למקום תורה" – מפשטות הדברים משתמע כי יש חיוב כללי לילך ו'לגלות' למקום אחר כדי ללמוד. מדוע נכתבה המשנה בלשון זו ללא הדגשה כי מדובר במי שמתגורר בעיר שאין בה אפשרות ללמוד? "ואל תאמר שהיא תבוא אחריך" – וכי יש לו לתלמיד הווא-אמינא לחשוב שרבו יבוא אליו? והרי פשוט שדבר לא יקרה אם אדם לא ישתדל בעבורו. למה אם כן צריך להזהיר על זה ? "ואל בינתך אל תשען" – לכאורה, הייתה צריכה מימרה זו להכתב ברישא, שראשית יש לומר לאדם: אל לך להישען על בינתך האישית, ואתה זקוק לרב. רק אחר כך יש להדריכו ללכת למקום בו יש רב.


ב'אבן שלמה' פירש שהמשנה עוסקת כאן בדוגמא מסוימת מאוד: תלמיד חכם, שלמד ושנה מרבו, ובבית המדרש, ועם חברים, אלא שאירע לידו ונולד לו ספק וקושי בלימודו ואינו מצליח להיחלץ מספקנותו. על כך מייעץ לו התנא כפי שמייעצים לרוצח בשגגה: אם הגעת למצב בו חושיך החברתיים 'נרדמו', ובחוסר שימת לב יצאה שגגה גדולה תחת ידך – סימן הוא שעליך ללכת לגלות, להתחיל פרק חדש ולגלות למקום אחר. כעין זה מייעץ התנא למי שתלמודו נשאר בקביעות במצב של 'תיקו': מוטל עליו להתחיל ולברר מחדש את השורשים והיסודות של לימודו, ואת זה יעשה במקום ובתחום חדש. רק על ידי בירור שורשי של היסודות יוכל לגלות את מקור הבעיה, ולהוציא את עצמו ממעגל הספקות.


הוי גולה למקום תורה – אם תלמיד הגיע למצב דומה ל'רוצח בשגגה', כלומר שהספקנות והשגגה השתלטו על עולמו, ומול עיניו אין דברים ודאיים וברורים, מוטלת עליו 'חובת גלות' – עליו להתחיל ולבנות את עולמו מחדש, במקום אחר.


ואל תאמר שהיא תבוא אחריך – במחוזות החדשים, אליהם שמת את פניך, עליך להתחיל מתחילה ולא להסתמך על ידיעותיך הקודמות. אל תחשוב, אומר התנא, שתורתך שלמדת ויסודותיך הישנים יביאו עמם חזרה לעולם ה'ודאי', אלא מוכרח אתה לעמול ולהעמיק במקומות חדשים כדי לצאת מן הספק.


שחבריך יקימוה בידך – הרב, מסמל את התקופה בה לומד האדם את לימודי הבסיס, את עיקרי ויסודות חייו, והחברים – מסמלים את השלב בו אדם מוסיף ומרחיב את הבסיס של ידיעותיו והשקפתו. אדם הנשלח אל דרך חדשה, אין לו תועלת בחברים הישנים, שכן ראוי לו שיבצע את הבירור והנטיעה הראשונית בכוחות עצמו, ולא ישען על אחרים.


ואל בינתך אל תשען – 'בינה' היא הבנת דבר מתוך דבר. כאשר אדם עוזב את בית המדרש הישן ונשאר עם עצמו, הוא נוטה לבחון ולבסס את הדברים החדשים שלפניו בעזרת המבט והתובנות שהביא עמו מן התקופה הקודמת. כלומר נשען על 'בינתו', ומקיש על החדש מתוך הישן. על כך מזהיר התנא, שכאשר יש חולשה בחיבור ליסודות, אין אפשרות להשען על הבינה עצמה. נכון שהבינה סייעה בעבר להבנת הסוגיה, אך כעת, כאשר רופף הקשר ליסודות הלימוד, גם על בינה אין להישען.<