רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין.

משנה זו מכילה יסוד שהוא הקדמה ראשונית לכל המצוות, שהרי הרעיון שאדם בעולם הזה הוא במצב הכנה לעולם הבא −מפורש בכל דברי חז"ל. מה, אם כן, חידש כאן התנא עד שהוצרך להמשיל משל לביאור העניין? ועוד יש לעיין לכאורה, 'פרוזדור' אינו מקום למלאכה, כי אם מקום מעבר בין מקום המלאכה לטרקלין. בכדי להביע את הרעיון שהעולם הזה מיועד לעבודה ולעמל, היה צריך התנא להמשיל אותו למקום מלאכה ולא למקום מעבר.
נראה שהתנא בא ללמדנו שעבודת האדם בעולם אינה מוגדרת כמלאכה, אלא רק כמעבר. חידוש זה מבוסס על הרעיון שכבר עם היוולדו של אדם, ניטעו בו כוחות ותכונות גבוהות שביכולתם להביאו לחיי עולם הבא. משימת האדם בעולם הזה אינה לשהות ב'בית מלאכה', לבנות ולתקן דברים, כי מעצם ברייתו נולד הוא כבר כמעט 'בנוי'. משימתו בעולם היא לכאורה קטנה: להצליח לעבור, עם כל הנתונים שקיבל, דרך פרוזדור שאינו תואם את תכונותיה של נשמתו. אדם אחראי, שתפקידו להעביר יהלום יקר בדרכים מסוכנות, יחביא את היהלום תחת כיסויים רבים, כדי שלא יינזק מסכנות הדרך. התנא במשנה זו מדריכנו כי תפקיד האדם לנהוג עם נשמתו בצורה הפוכה: אסור לו להחביאה, עליו להוציאה לעין כל, ולעבור עימה בצורה גלויה את כל מסעות החיים, לטוב ולרע. הנשמה תינזק, תשתנה, אך עליה לעבור את המסע כמות שהוא, וכמות שהיא. המסע בפרוזדור החיים −היא עבודת האדם בעולם! הנשמה נתקלת בקשיים בעת המעבר, ומשימתו של אדם היא ליצור איזונים ושילובים בין קשיי המסע לבין טהרת נשמתו, שמה שעובר עליו יהיה מותאם לנפש ולא יזיק לה. כאשר הוא מגיע לסוף הדרך, הוא נשפט לפי 'מצב' נשמתו: נשמה שנשמרה כחדשה, שלא התפתחה ולא עברה שינויים במהלך החיים, מלמדת שלא עמד במשימת חייו. כמו כן נשמה שתבוא פגומה מנזקים, מעידה שלא צלח את המעבר בצורה נכונה. רק נשמה המגיעה 'עייפה' אך שלמה, ראויה לחיי העולם הבא ולהיכנס בטרקלין.
לאחר הקדמה זו, שמשימתו של אדם היא להעביר בשלום את הנשמה בפרוזדור החיים, מוסיף התנא שצורת המלאכה אינה תיקון ותוספות על הנשמה, כי אם 'סידורה' והתקנתה, כלומר התאמתה למציאות המסע. וזהו "התקן עצמך בפרוזדור" 'התקן' מלשון התאם (adjustment), לא מלשון 'תיקון' (fix). על האדם לדאוג לכך שנשמתו תותאם לסדר חייו, אין צורך להוסיף או לשנות, כי רק מה שקיבל בלידתו זה מה שבאמת יש לו.