שמואל הקטן אומר: בנפול אויביך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.

במפרשים התקשו: מימרה זו אינה אלא ציטוט מספר משלי, ואין לה אח ורע במסכת זו. מה חידש אפוא שמואל הקטן? עוד התקשו בביאור הפסוק: מדובר כאן על נפילתו של אדם חוטא, אויב השם, וסופו יוכיח שנאמר עליו: "והשיב מעליו אפו". אם כן, מדוע אין לשמוח בנפילתו של חוטא? פירוש 'תפארת ישראל' ביאר: "שכיוון שאתה שונא לו, השנאה מקלקלת את השורה ואינך יכול לדונו". אבל עדיין קשה הסיפא של המשנה: "והשיב מעליו אפו", מדוע שמחתי על נפילת חברי, היא סיבה שהקב"ה יסלח לחוטא זה?



ונראה לפרש שהמשנה דנה באיבה מיוחדת, באיבה כנגד "מנהיג", והנפילה והכישלון הם בדרך שאותה הוא מנסה להוביל. אלא שאיבה ואידיאולוגיה משמשים בערבוביה. כאשר אדם מוביל דרך של שינוי, תמיד מתעוררת עליו התנגדות והתקפה. יש, שההתנגדות מוצדקת, ובאה מצד אנשים שמבינים כי הוא טועה ועלול להחטיא ולקלקל, אך לעיתים ההתנגדות אינה אמיתית, אלא באה מצד אנשים שעצם השינוי והחידוש שמביא האדם – מפריעים להם, והתנגדותם היא בעצם תיעוב אישי כנגד האדם ולא כנגד האידיאולוגיה, שאותה כלל לא בדקו. במשנה זו בא התנא להזהיר אותנו מאיבה אישית כנגד אדם שמוביל שינוי, אפילו אם הוא טועה, וההסתייגות ממנו מוצדקת, שכן אם לא ידע האדם להפריד בין שנאה אישית לבין התנגדות אידיאולוגית – יעניק הקב"ה יתרון מסוים למחולל השינוי, אפילו כשהוא טועה.

בנפול אויבך אל תשמח – 'נפילה' היא מצב בו אדם מנסה לקדם עניין מסוים, או לקחת את מושכות ההנהגה בשם אידיאולוגיה מסוימת, וקמים נגדו אנשים האומרים שאין בדבר אידאולוגיה, והמניע הוא ללכת נגד התורה ולהתיר איסורים. התנא משתמש במושג: 'שמחה', והיא שונה מ'גילה', בכך שהיא קבועה, ודווקא היא נאסרה במקרה זה. ה'נפילה' כוללת שני מרכיבים: נפילת הדרך, ונפילת המנהיג. במקום שיש עצירה לחלוטין של הדרך, יש לשמוח על כך שאויב ה' נפל, אך רק בצורה מינימלית של 'גילה', זמנית ולא קבועה. אם אדם שמח שמחה 'שלימה' בנפול אויבו − סימן הוא שמעורב כאן גם פן אישי, וזה אסור.


ובהכשלו אל יגל לבך – אם 'נפילה' מביאה להפסקת הדרך השגויה, 'הכשלה' מבטאת מעצור וקושי זמני, שאחריו יכולה הדרך להתחדש ולהמשיך. במקרה כזה אסורה אף שמחה בצורה של 'גילה' – "אל יגל לבך", כיוון שהיא שווה לכשלון, ומוכיחה שמעורב בכך גם עניין אישי.


פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו – אם נדייק בלשון הפסוק נראה שנאמר שהקב"ה 'ישיב מעליו את חרון אפו', ולא ש'יסלח לו'. כלומר: יסיר ממנו את חרפת הנפילה והכישלון, אך בבוא היום עתיד הוא לקבל את עונשו כמו כל חוטא. הסיבה שהשם מסיר ממנו את המכשול שבדרכו, מלמדת אותנו יסוד חדש: אנשים באופן טבעי חשים ריחוק ולפעמים אפילו שנאה מכל אדם המנסה 'להוביל דרך', ולו בגלל עצם זה שהוא מנסה. מדובר בסלידה פשוטה מכל מי שמתנשא, מתוך קנאה ומתוך חשש להפרעת שגרת חייהם. העובדה שלחיים השטחיים נכנסות 'בועות' של עשייה, מוציאה לאדם את החשק להיות שגרתי. מחדש כאן התנא, שאף שיש אנשים המובילים דרך רעה, בכל זאת אין לנו בכל מצב להפריע מהלך טבעי זה של 'הובלת דרך'. אם אתה חש איבה אישית לאדם, משמע שמעבר להתנגדות לסוג הדרך, אתה מתקומם גם נגד המושג 'דרך' בכלל. רק ל'אנשים של דרך', אלה שבעצמם השקיעו בהובלת דרך, מותר וחובה להתנגד לדרכים ואידיאות לא טובות. לכן אם ישנה איבה אישית, וסביבת המנהיג אינה סביבה של 'אנשים עם דרך', יסיר הקב"ה מדרכו את הנפילה והכשלון, ויתן לו להמשיך בדרכו זו.