אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה, ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה; ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה.


במשנה זו כמה תמיהות לשוניות: מדוע משתמש בן עזאי בלשון של 'ריצה' ו'בריחה', ולא בלשון 'הקפדה' על מצוה קלה, ו'הישמרות' מעבירה? וכן, מהו עניין 'גרירה' לכאן, מדוע לא השתמש בלשון 'מצוה מביאה מצוה'? גם הסיפא של המשנה "ששכר מצוה מצוה", אינו שייך לכאורה לעיקר המשנה. שהרי גם אם שכר מצוה − מצוה, עדיין יש מקום לחלק ולהפריד בין מצוות קלות לחמורות.


נראה לומר, שבן עזאי מחדש כאן חלוקה חדשה בסוגי מצוות: מצוות שהן חלק ממהלך החיים הקבוע, ומצוות התלויות באירועים ובזמנים חד-פעמיים שאינם חלק משגרת חייו של אדם. בקבוצת המצוות הראשונה נתקל אדם 'דרך הילוכו', ואילו המצוות האחרונות אינן מונחות על דרך חייו, אלא יש עליו לצאת ממהלך החיים הרגיל ולרדוף אחר מצוות אלה.


הליכה בנתיב חיים קבוע ומסודר, חשובה לאדם לצורך בנייתו בצורה מאוזנת ויציבה. מסיבה זו שייכות מרבית המצוות לשגרת החיים, שאם ינהל אותה כראוי, היא מסוגלת להעשירו ולבנותו. אולם, קיימים גם יסודות ומושגים גבוהים או ייחודיים, שחשוב שאדם ישיג במהלך חייו, ולצורך השגתם יש 'לצאת' מן התפיסה השגרתית. מצוות בלתי שגרתיות אלה ילמדו את האדם רעיונות מיוחדים.


'שילוח הקן' משמש בגמרא דוגמא ל'מצוה קלה'. הטעם לכך: 'כיוון שאין בה חסרון כיס', כלומר: אדם אינו צריך להקריב מעצמו דבר בעבור המצוה, ואינו צריך לקבוע את דרכו בחיים על פיה. כל שעליו לעשות הוא לקיימה, וללמוד ממנה את היסודות בדרך של אירוע נכון, אך חד פעמי. בגלל העובדה שהמצוה אינה חלק ממסלול החיים הקבוע, לא ניתן להגיע אליה כי אם על ידי 'ריצה', קרי סטייה ממהלך החיים הרגיל שנקרא 'הליכה'. לפרק זמן קצר, עובר האדם למקום שונה ולפעולה של 'ריצה'. אי לכך, מכונה מצוה זו כ'קלה', כיוון שהיא שורה מעל לנתיב החיים, הכבד והיציב. נתיב זה מכיל את המאפיינים הראשיים של האדם: יחסו לאנשים, לאמונות, לדעות וכדומה, אך כל דבר שאינו במהלך החיים, הרי הוא כדבר קל. (רמז לכך, בתחילת פרשת בראשית, שכל עוד לא הוכשרה הארץ כראוי, היתה "רוח אלוהים" מרחפת על המים, כך גם מצוות אלו הם מרחפות מעל נתיב החיים).


לפי זה נמצא בידינו אמצעי להגדרת החילוק בין המצוות. לא גובה השכר, כי אם ה'סוג': אם כבדות הן, או קלות. הקלות − הן מחוץ לשגרת החיים, והכבדות − הן הן מהלך החיים. אי לכך, אף שבעניין השכר כתוב בפרק ב': 'אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות', בכל זאת אמצעי מדידה אחד יש בידינו, והוא החלוקה בין קל וכבד.


הוי רץ למצוה קלה – צא ממסגרת החיים הרגילה, ותפוס מצוות הנמצאות שם. ובורח מן העבירה – אם בתוך נתיב חייך הרגילים אתה נתקל ב'דבר עבירה', ברח ממנה, וממילא גם מן הנתיב שהובילך אליה, ובחר לך נתיב-חיים אחר. לפי זה, הבריחה איננה רק מעבירה, שזה הרי מחויב וברור, אלא גם ממהלך החיים שהביא אליה. 'ריצה' מסמלת יציאה לכיוון מעלה, מעל מהלך החיים הקבוע והשגרתי, ו'בריחה' מסמלת עזיבת דרך החיים הרגילה והקבועה כשהסתאבה והביאה לעבירה.


לאחר שביאר התנא את החילוק בין סוגי המצוות בצורה חדשה, הוא עובר להסביר ממה נובעת החשיבות המיוחדת שבמצוות הקלות.


שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה – 'גרירה' על פי פשוטה, מבטאת מצב שבו כלי בעל יכולת הנעה חזקה, גורר אחריו כלי אחר שאין לו יכולת הנעה. אין חשיבות לעובדה מי מהם חשוב יותר, ובדרך כלל דווקא הכלי הנגרר יתכן והוא החשוב יותר, למרות שחסר לו כוח ההנעה, לפחות באופן זמני. לפי זה יש לומר שבן עזאי מביא טיעון משכנע לקיום מצוות קלות: על אף שפחותות הן באיכותן, דווקא הן המוסיפות לאדם כוח הנעה. כוח זה באדם הוא 'כוח הרצון'. מצוות קלות, דווקא, הן המחזקות את כוח ההנעה והרצון של האדם, כיוון שהן מגיעות לידיו באמצעות 'ריצה'. הן אינן נעות באיטיות ובנחת על מסלול חייו בשגרת יומו, אלא עליו לרוץ ולהתאמץ בכדי להשיגן. בן עזאי בא לומר לנו במשנה זו, שכדי שתהיה לאדם יכולת להגיע למצוות הגדולות והחשובות, עליו לשפר את 'יכולת הריצה וההנעה' שלו. לולי כוחות אלה, לא יעלה בידו להשיג את המצות הגדולות, הקשות יותר להשגה. יכולת ההנעה מתקבלת ומשתפרת באמצעות המצוות הקלות. כיצד יחזק אדם כוח 'ריצה' זה?


בפרשת 'כי תצא' מתארת התורה דוגמא למצוות נגררות, ולעברות נגררות. גרירה בעבירות מתחילה בפרשת 'יפת תואר', שנאמר בה 'ולקחת לך לאישה', ופירש"י: 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו'.


גרירה במצוות: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי ייפול הנפל ממנו, לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". (דברים כב, ז-ט). ופרש"י: 'כי תבנה בית חדש – אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ולקיים מצות מעקה. שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם, ולשדה, ולבגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו'.


הדוגמא ל'גרירה של עבירה' באשת 'יפת תואר', בה מתיר אדם לעצמו לישא אישה נוספת בגלל יופייה, למרות שהיא נכריה. האדם רואה ב'יפת תואר' מעשה שמחוץ לחייו הרגילים (עת מלחמה). הוא חושב ששם הותר הרסן באופן זמני, ופעולה שכזו לא תפגום במהלך חייו הרגיל. באה התורה ואומרת: אף שעבירה זו מחוץ לשגרת החיים היא, תוצאותיה ישפיעו על נתיב החיים כולו! מאחורי כל מעשה ישנה סיבה וכוח המניעים אותו, והשימוש ב'כוח ההנעה' שהוא הרצון ולב האדם, המושכים אותו לישא יפת תואר, ישפיעו על כל מהלך החיים בהווה ובעתיד. לפיכך, אף שהמעשה עצמו הוא מחוץ לנתיב החיים הרגיל, השפעתו מכרעת על הנתיב, והאדם ייגרר ל'בן סורר ומורה' בתוך ביתו, כיוון שיש פגיעה ברצון ובכוח ההנעה שלו.


גם בצד החיובי כך הוא: 'שילוח הקן' היא מצוה נדירה ואירוע חד פעמי ("כי יקרה לפניך"). אם אדם 'ירוץ' ויקיימה, יביא הדבר לשינוי בתוכו, והוא יגרר אחר מצוות נוספות. בשונה ממצוות הקבועות בתוך נתיבו, ושגרת חייו, לשם קיום מצוות מיוחדות יש על האדם לעצור ולצאת מן התבנית הקבועה שלו. פעולה זו מפעילה בהכרח מחשבה ורצונות חדשים. חיזוק של שני דברים אלו, יגרור את 'עגלת המצוות' קדימה, ויוסיף לתוכה כוחות חדשים וכהנה וכהנה מצוות.


נמצא אפוא, כי חשיבותן של מצוות ועבירות קלות, היא בכך שהן מניעות את 'כוח הריצה' ו'כוח הבריחה' של האדם. האדם בדרך כלל אינו מפעיל כוחות אלו במהלך חייו הרגיל. רק ביציאה מן השגרה הוא מחדש ו'מרענן' אותם. 'כוח הריצה' – הוא כוח הרצון והלב, הניזון הרבה ממצוות חדשות ורחוקות אלה. מעתה נבין כי שכר מצוה מצוה פירושו, שכל מצוה קלה שעושה האדם, 'מחדשת' את הכוח הטמון בו לשם קיום המצוות השגרתיות דווקא! ולהיפך − בעבירות. מלבד השכר המיוחד הנועד לו על מצוה חדשה, עצם החיזוק לכוח הרצון וללב − זהו שכרו האמיתי! הרצון, מצד אחד, עוזר בקיום המצוות, ובמקביל, התורה והמצוות מחזקות ומוסיפות חיות לכוח הרצון, וזהו שכר יקר בפני עצמו.