רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

רבו הפירושים למשנה זו, ובכולם חוזרת האמירה ששלוש מידות רעות אלו, הם שורש כל החטאים: קנאה – היא שורש החטאים מצד הנפש, תאווה – כנגד חטאי הגוף, וכבוד הוא השורש לחטאי השכל. דווקא בשלוש מידות אלו בולט השינוי השלילי שעשה האדם החוטא בכוחותיו העיקריים, ונבאר:
תאווה – כנגד תאוות גופניות: זהו אדם שיש לו רצונות ויצרים חזקים, ואין לו דברים אחרים לפעול בהם מעבר לתאווה גופנית.
קנאה – כנגד קנאה שבנפש: זהו אדם שאין לו 'מצפן פנימי', עד שאפילו בדברים הנפשיים המדד שלו הוא 'אחרים' ולא הוא עצמו. זהו אדם חסר 'חוט שדרה' אפילו בדברים אישיים ופרטיים כמו הנפש.
כבוד – כנגד שכל שמונע באמצעות כבוד. השכל בטבעו הוא 'נבדל' ואינו מחפש חיזוקים מדברים אחרים. מרדף אחר הכבוד הוא סימן לחכמה מעוותת, ובהמשך יתבאר חסרונו.

נראה לומר שהתנא סידר את הנפש ראשונה, ללמדנו שדווקא בסדר זה, מוציאות מידות אלו את האדם מן העולם. זאת משום שלנפש יש ייחודיות שאינה נמצאת בגוף ובשכל. כשנפשו של האדם שלמה, ופנימיותו בריאה ועצמאית – הוא מסוגל באמצעות הנפש למנוע את הקלקול של הגוף והשכל, אך כשהנפש פגומה – אין לאדם דרך להינצל מחטאי הגוף והשכל, והם מובילים אותו לאבדון. ונבאר:

אדם החוטא מתוך תאווה, כל זמן שמקור הבעיה הוא חוסר איזון בגופו, עדיין יש לו תקנה, כי הוא יכול להתעלות מעל הגוף וכך לא יפגע מעודף רתיחת גופו. אך אם פגומה נפשו ויש בו מידת הקנאה, אזי ריבוי של תאווה יוביל אותו לשקיעה בתוך התאווה בלא יכולת לצאת ממנה. רגע של תאווה הפוגע באדם, נזקו אינו בהכרח לאורך זמן, כיוון שלאחר שהתאווה חולפת, חוזר האדם ליכולותיו ויכול לטפל בתוצאות מעשיו. לא כן במקרה שהוא בעל קנאה, הנפש אינה מסוגלת לעצור ולתפוס את עצמה. מילוי תאווה, אף שהוא חטא וכילוי זמן, כל זמן שהנפש מתמלאת מעצמה, ואינה חפצה להיות מה שאין בטבעה, יש לה עוד כוח ולא תאבד בתוך התאווה. אך עבור בעל הקנאה, שהיא ההיפך ממהותה של הנפש (כי הנפש בטבעה חושבת על מילוי בצורה כנה ופנימית, ובעל הקנאה חושבת נפשו רק על מילוי בשביל סיבות שמחוצה לה) ירידה לתאווה אינה רק חטא זמני, כי אם הידרדרות לאבדון, כי כמעט ואין לו נפש לחזור אליה.

כן הוא באדם הדורש כבוד. מי שמכובד בעיני עצמו, המוביל את עצמו בדרך שהתווה הוא, ואין לו קנאה ותאווה, דרישתו לכבוד מאחרים יכולה לנבוע ממקור טוב, שמרגיש את גדלות הנפש. לא כן מי שנפשו זרה לו, והוא מכור ל'אחרים' ולתאוות, אז תביאהו דרישת הכבוד להיטרד מן העולם. בכך שהוא דורש כבוד מאחרים בזמן שפנימיותו הרוסה, יש בעצם בקשה לפיצוי כוחני על התדמית העצמית האבודה שלו. מרדף אחר תדמית מסוכן מאוד לאדם, כאשר הוא במצב שאינו מאמין בעצמו. מרדף זה מביאו אל סוף קשה ומר, ובזה נטרד הוא מן העולם.