רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני.

בפשטות נראה כי יסוד המשנה הוא העיקרון של 'מידה כנגד מדה'. אך עדיין תמוה הקשר שיש בין הלימוד לבין מצבו הכלכלי של אדם. בשלמא במקרה של 'קיום התורה', ניתן להבין שאדם שלמד גם בשעת דחק, יזכה ללמוד ברווח ומתוך מנוחת הנפש, ובכך ייצא הלימוד עצמו נשכר. אולם במקרה של 'ביטול תורה', קשה לראות את הקשר. הפגם של ביטול תורה הוא בעצם גרימת חסר או מחסור בתורה, ואת זאת לא ניתן להשיב באמצעות 'ביטול תורה מעוני'?


ונראה לומר על פי מה שלמדנו במשניות רבות במסכת זו, שלימוד התורה צריך להיות חלק מחיי האדם, ובצורת חייו של האדם רואים חז"ל את המבחן לצורת לימודו. התורה אינה חפצה בהבנות ובדעות תיאורטיות, אלא בהבנה ובלימוד המשולבים ברגשות ובנסיון חיים. לאדם עשיר, יש צורת לימוד אחרת מאשר אדם עני. העני חי חיים קיומיים בלבד. שגרת חייו אינה ממלאה לו את הצמאון הטבעי שיש באדם, לדברים שמעבר לכלכלה בסיסית. זוהי הסיבה שלימוד התורה של העני הוא כסיפוק צמאון הנפש, והשקטת צמאונותיו האחרים. נראה שמטבע הדברים מתמקד העני או בחלק המעשי שבתורה, או בחלק החזון, התיאורטי והמופשט, שבו מצויות התשובות לשאלות החיים הקשות. פחות מכך הוא מתעניין ב'תחום האפור' שביניהם, קרי הפרקטיקה ההלכתית או ההגות הבאה כתוצאה מנסיון חיים. תחום זה אינו ניתן ללימוד למי שלא חווה וחש את כל החוויות והאפשרויות שמעניקה המציאות.


לא כן אדם עשיר, שהרוגע והשפע של חייו מאפשרים לו גם לעסוק בעניני הנפש. עיונו בתורה נועד להעניק לו מבט נוסף על אירועי החיים, ומתוך כך הוא מבין מדוע אין בעולם החומר היכולת למלא את הנפש. מאידך גיסא, יחסרו לו הצמאון והחסך שמהם יוצאים בדרך כלל החידושים הגדולים, כמו שאמרו שהתורה יוצאת מבני עניים. באופן טבעי מתמקד העשיר ב'חלק האפור' שבתורה, כלומר ממעיט בחיפוש אחר תשובות לשאלות קיומיות או חוויה רוחנית, שהם בדרך כלל תוצאה של הרגשת חסר וצמאון. (כמו שמצינו בחכמת המדע, שעיקר המצאותיה הם מהתחום השלישי. שכן בשביל להמציא דברים בסיסיים יש צורך במוטיבציה ובחזון האופייניים לבני עניים, ולכן הגיעו רוב הממציאים מילדות עניה).


אומר לנו התנא, שאדם המקיים את התורה מתוך עניות ולומד את 'תורת העניות', סופו שיזכה לקיימה גם מעושר, שאז יזכה להבין גם את התחומים המזוהים כ'תורת העשירות'. (ואפשר לומר, שלאדם שלמד מתוך עניות, העשירות היא תקופת מימוש מה ששאף והתנסה בו, בזמן שהיו כוחותיו מוגבלים).


'מבטל התורה' ממשיך אף הוא את אותו קו: מי שמנתק את התורה מחייו בזמן עשירותו, ואינו הופך את מצבו הכלכלי לכלי להעשרת חייו מבחינה רוחנית, סופו שיאבד עושרו, ואפילו את העושר והמילוי הפנימי שמעניקה 'תורת העניות' לא יזכה לחוש. זאת משום שהוא הוכיח שאין לו צורך בתורה, והעשירות החומרית לבדה ממלאת את כל חסרונו. לפיכך גם בזמנים בהם תהיה העשירות רחוקה ממנו, וירגיש חסר בחייו, לא יזכה להשלים חסר זה באמצעות התורה ולהתענג על החכמה. כי כדי להבין את התורה, צריך שיהיה לאדם צורך לרוחניות ולא רק צורך ל'מילוי' החיים.