אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע.


כאשר התנא משתמש בלשון של 'יצא שכרו בהפסדו' הוא מורה לנו שזה תלוי בזה, ובאופן מהותי. במקרה הראשון, לא רק שהוא מפסיד את ששמע, אלא שבשמיעה עצמה טמון כבר החסרון. מי ששומע הכול, ללא סלקציה והבנה, עלול לאבד הכול. דברים עיוניים דורשים שמיעה סלקטיבית, מבקרת. פתיחות לקבל ולקלוט הכול, אינה בהכרח מעלה, אלא לעתים סימן שהאדם אינו בעל שמיעה פנימית. ממילא כל מה שהוא שומע לא חודר לעומק רוחו, וממילא לא נשמר אצלו. מנגד, מי שהוא קשה לשמוע וקשה לאבד, מוכיח שכל מה שהוא שומע עושה עליו רושם גדול ולא מתפוגג במהרה.


לשניהם יש מעלה וחסרון בו-זמנית, והתנא בא ללמדנו שיש אפשרות תיקון לשניהם. האדם מסוגל להתעלות ולחיות בכמה רמות, אלא שבשביל כך דרושה לו חכמה רבה. החכם − הוא בעל שמיעה סלקטיבית, פירוש הדבר שבכוחו לסווג דברים, ולהגדיר כל עניין שהוא שומע על פי רמת עניינו בו. לשם כך מוכרח שתהיה לו, הכירות עם המבנה האישי שלו, יכולת הבחנה והגדרה, ולחלק כל נושא למקומו המתאים, על פי הקשרו. דבר עיוני לחוד, ודבר רגשי לחוד. לדוגמה: דבר לא חכם אך בעל פוטנציאל – הוא יטה אוזן דווקא למה ש'בין השורות' ויזהה את הכוונה שמאחורי הדברים. כללו של דבר, החכם בעל יכולות הבחנה כאלה, שכלל את כוח שמיעתו, וסיגל לעצמו כוח ספיגה לכל דבר, בלא שזה יכביד או יערער את עולמו הפנימי.