מחשבת אבות | פרק ה משנה יג
 
 
אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן, עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים, חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים, רשע.


יש כאן שאלה בסיסית: אדם שאינו רוצה שאחרים יתנו היא מידה גרועה, אך אינה שייכת לכאורה למשנתנו, העוסקת בנתינת צדקה. מדוע שאדם מן הישוב יהיה אכפת לו שאחרים נותנים צדקה? מה עניינו במעשיהם של אחרים לאחרים?


מהר"ל מבאר במשנה זו שישנן שתי תכונות שבגינן אדם נותן ורוצה שיהיה טוב לאחרים: א' כאשר הוא בעל עין טובה ונהנה מזה שלאחרים נעשה טוב. ב' שהוא בעל עין רעה, אבל הוא בעל נדיבות לב שהוא אוהב להיות שותף ולהתחבר למה שקורה אצל אחרים ולכן הוא נותן מלבו ומרגיש בזה כאילו הוא חלק מהעניין.


החילוק ביניהם הוא קוטבי: כאשר האדם הוא בעל עין טובה, הוא שמח לראות טוב אצל זולתו, אפילו כאשר הוא מרוחק מן הסיטואציה ואינו בקיא בה. אם משום מה העין הטובה לא תפעל, הוא לא ייתן צדקה, שכן אין לו את היכולת להיות נדיב לב. לא כן בעל הנדיבות, הוא יכול להכיל בלבו אירועים של אחרים רק כאשר הם קרובים לעיניו וללבו. אדם שכזה יתכן והוא בעל עין רעה, ואילו היה שרוי מרחוק לא היה לו שום רגש לנעשה.


לפי זה מבאר מהר"ל, שגם במשנה זו ישנן שתי תכונות עיקריות בלבד המובילות לנתינה, והן: יתן הוא ולא יתנו אחרים - זהו כנגד התכונה של 'נדיבות לב', שהוא מעוניין לתת רק כאשר הוא עצמו חלק מהעניין, ואינו מעוניין שאז יתנו אחרים, כי זה מרחיק את זיקתו שלו מן האירוע. והיות והוא גם בעל עין רעה אז אינו מעוניין שיתנו אחרים, ובשום מקרה. יתנו אחרים והוא לא יתן - זהו כנגד בעל 'עין-טובה' המעוניין שיהיה לאחרים טוב, אבל היות ואין לו עניין להיות שותף הוא רוצה שאחרים יעשו את הנתינה ולא הוא בעצמו, שהיא לא תבוא על חשבונו. לא כן בעל נדיבות-הלב, המעוניין תמיד לתת דווקא מעצמו, כי רק זה מאפשר לו לחוש שותפות כחלק מן הענין.


יתן ויתנו אחרים חסיד – אדם יכול על ידי עבודה להגיע לדרגה שבה הוא יחוש שותף עם מה שקורה, גם כאשר אינו מעורב בזה ישירות. מי שהוא בעל נדיבות לב ורוצה לתת, כאשר הוא יעבוד על עצמו וירכוש את מידת החסידות, אזי ירצה שגם אחרים יתנו.


לא יתן ולא יתנו אחרים רשע – מידה זו מבוססת על מסקנה של אדם רשע. מרוב אירועים שאינו קשור אליהם, הוא מתחפר בתוך עצמו ומפתח אידיאולוגיה שכל אחד צריך להיות אדון רק לעצמו, ואי אפשר להרגיש שום דבר ממה שקורה אצל אחרים. לפיכך הוא בשיטה עקרונית שלא תהיה קיימת בכלל מידת נתינה וקבלה.