אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

ארבע מדות בהולכי בית המדרש. הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע.


במשנה זו יש כמה נקודות שיש לעמוד עליהם: א' − מדוע מכונה הלימוד בבית המדרש כעשיה ולא כלימוד. ב' − מהו החסרון במי שלומד בביתו ואינו נצרך ללכת. ג' − למה דווקא בהולך לבית המדרש אמרו שיש מושג של 'שכר הליכה', מדוע לא נאמר עקרון זה על כל המצוות. ד' − רש"י פירש "הולך ואינו עושה" שאינו לומד כלום אלא שומע, וצריך ביאור מדוע שמיעה של תורה אינה נחשבת ללימוד, אינה מכונה 'עשיה' ואין עליה שכר עשיה?


נראה לפרש שאין כוונת המימרה לשכר על הליכה פיזית לבית המדרש, אלא מדובר כאן על שני חלקים ושני סוגים של לימוד תורה. כבר כתבנו במקומות רבים במסכת זו, שמהות התורה היא ללמד את הדרך לשילוב העולם הרוחני עם העולם הגשמי, ולהראות דרך פרטי המצוות, שכל דבר חומרי ביסודו הוא דבר רוחני.


הליכה לבית המדרש היא כנגד הצעד הראשוני הדרסטי שעושה האדם הניגש ללימוד. הוא עוקר את עצמו מן החיים שמחוץ לבית המדרש, וכשהוא מגיע לבית המרדש הוא מתנתק מכל מה שקורה בחוץ. אולם בשלב זה עדיין קיים חסרון שהוא לומד רק בבחינת "שומע", שכן חסר לו את העשייה ויצירה של תורה, שהיא כאמור שילוב בין החיים לבין החלק הרוחני שבתורה. לכן אדם כזה מקבל שכר רק על הצעד הראשוני, על כך שהוא מחפש ושואף לרוחניות, אבל בפועל הוא אינו מקדם את מטרות התורה ולכן אין לו שכר על הלימוד, שהלימוד אצלו אינו מוגדר כעשייה.


עושה ואינו הולך, זהו כנגד אדם שהשכיל כבר לשלב בין החיים לבין התורה, אולם טרם ביצע את הנתק הראוי שבין החוץ לבין הפנים. אין לו שאיפה לדברים גבוהים, המחייבים מתחילתם נתק זה. אדם שכזה יש לו שכר על עשייה, כיוון שהתורה מקדמת ומרוממת במשהו את חייו, אבל היות וכל זה נעשה בלי להבין את רוממות התורה – שכרו מוגבל.


שני טיפוסים אלה הוצבו בתחילת המימרה, ללמדנו, שבטבע האדם הוא להיות או כזה או כזה אבל לא את שניהם גם יחד. אנו גם רואים בחוש, שמי שהוא פילוסוף ותיאורטיקן בטבעו, אף בעת לימודו הוא עורך הפרדה בין תיאוריה למעשה, ואינו מבקש בלימודו את הפרקטיקה ואת התועלת לחיים. אדר שכזה גם החיים המעשיים שלו יישארו חיוורים, על אף כל חכמתו. לא כן אלה שמטבע ברייתם הם מעשיים ופרקטיים, התרים אחר ההלכות המעשיות שבתורה בכדי לשפר את מעשיהם. אנשים אלה שואפים לרוממות הנפש החבויה בתוך התורה, ולכן גם הם נמצאים חסרים את העיקר. היות ורוב האנושות מתחלקת לשני סוגים אלו, אין כמעט בנמצא מי שבטבעו יקיים גם הליכה וגם עשייה, ללא עמל תורה כראוי.


הולך ועושה חסיד – שלב אידיאלי זה בנוי על מה שלמדנו כבר לעיל במסכת זו, שתכונת החסיד היא מי שיכול לבנות את כל חייו בפועל על דברים דקים, ולכן מסוגל גם לבצע עקירה מן החיים הגסים שבחוץ, וגם להגיע לכלל 'עשייה'. הדקויות אליהן הגיע, מסייעות בידו להגיע לכלל חידוש בתורה, כסגנון חדש לחיים מעשיים.


לא הולך ולא עושה רשע – אדם שאינו שואף לרוממות, וגם הולך אחר שרירות לבו שאינו נוהג בפועל כמו שכתוב בתורה, סופו שיגיע אל עברי פי פחת, ואין מלה אחרת להגדירו כי אם 'רשע'.