כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

כהמשך ליסוד שלמדנו במשנה הקודמת, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים - כל חלוקה והבחנה הנובעים מעצם השוני במהות החיים ובאופי שבין אנשים, סופה להתקיים. כלומר סופה לאפשר לאנשים אלה לחיות את חייהם בצורה הנכונה, ודווקא היא שתביא לריבוי חיים לעולם. העולם כולו מתקיים על השלום, כפי שראינו בפרק ראשון, ו'שלום' אין פירושו שוויון בין אלה שאינם שווים. אלא אדרבא, שמירה על גבולות, על הבדלים וחילוקים בין אנשים, היא קיום העולם ואינה סותרת לשלום.


מחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. עניינם של קורח ועדתו, שהם לא חלקו על משה רק בדעות, כי אם הוציאו את מחלוקתם אל הפועל, לתחום ולכמת אותו לתוך נקודה ספציפית מעשית, זו מחלוקת שאינה לשם שמים, שאינה נובעת מפנימיותם. אילו היה ביניהם הבדל מהותי, הוא עצמו היה יכול לספק את הסיבה להפרדה ולחלוקה. העובדה שהם נדרשו לתביעות מעשיות, סימן הוא שמחלוקתם לא באה להרבות חיים ולהוסיף דקויות לחיים, כי אם מחלוקת לשמה. מחלוקת זו סופה להתבטל, ולא עוד אלא ליטול עמה גם את חייהם של המעורבים בה. נמצא אפוא, כי הפכה של אהבה אמיתית אינה שנאה, כי אם מחלוקת שאינה במקומה, המפרידה בין מה שאינו ראוי להפרדה.