מחשבת אבות | פרק ה משנה ד
 
 
אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשר על הים. עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר. שנאמר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי.


עשר המכות:


דם
– המכה, הפיכת המים – לדם, והמתת הדגה.


במכה זו שתי קושיות עיקריות: א' מדוע נהפכו המים לדם דווקא? מדוע לא הספיק להבאיש את מימיהם, ולהופכם לבלתי ראויים לשתייה? ב' − בפסוקים המתארים את המכה מוזכרת מיתת הדגה כסבל ראשוני, עוד לפני שמוזכר המחסור במים לשתיה, והדבר תמוה, שהרי מחסור במים הוא עונש מיידי, בעוד מיתת הדגה היא סבל משני?


נראה להסביר, באמצעות הבנת תפקיד המים בעולם: מים נחשבים לחומר עדין לא 'עפרורי', ולמוצקים פחות מן האדמה (כפי שהזכרנו כבר בתחילת הפרק). ביום הראשון לבריאה, נחלקו המים למים עליונים ולמים תחתונים. הארץ מקבלת כוח להצמיח רק לאחר שמקבלת את תזונתה מן המים העליונים. מציאות זו מורה שאין חיות וכוח צמיחה לחומר ללא קבלת שפע מן החומר הרוחני שלמעלה, המסומל כאן על ידי 'מים עליונים'.


פרעה בדברי התרברבותו "לי יאורי ואני עשיתיני", טוען את טענת ה'עבודה זרה': כדי להחיות את העולם אין לנו צורך ברוחניות שבעליונים, רוחניות המנותקת מהתגשמות. פרעה טען שהוא, כמלך, שולט על כוח הצמיחה בעולם ומסוגל לספק את כל הנדרש להחיות את החומר. זהו עניינה של עבודה זרה, המצהירה כי כל הכוחות הנדרשים נמצאים בעצם כאן, איתנו, ואין כל צורך בעליונים.


מהו הדם? "הדם הוא הנפש", וכפי שהנפש מחברת בין הנשמה לגוף, כך הדם. תפקידו הייחודי של הדם הוא להוליך חמצן וחיות לכל האברים בגוף. והנה היה מקום לתמוה: מדוע מים, הנכנסים לגוף יש בכוחם לתת 'חומר' לדם, ולהחיות את הכול, ואילו השותה דם – אינו מקבל את הנוזלים הנדרשים לקיומו? והלא דברים קל וחומר, אם שתיית מים מועילה, כל שכן שתיית דם? אלא, שבעובדה זו בא הקב"ה לסמל את ביטול ה'עבודה זרה', ואת צורך החיים, והאדם, במזון המגיע דווקא מן המים העליונים, מים רוחניים שלא עברו התגשמות.


הפיכת המים לדם במצרים, באה ללמד עיקר זה. השליטה על המחייה ועל ההזנה של אדם, המשולב מרוח ומגשם, נמצאת ברוחניות שלמעלה. כשהמים בארץ 'מתנתקים' ואינם ניזונים מן המים שבשמים, הם נהפכים למים 'חומריים' (כמו דם) ואין בכוחם להזין את האדם אף שהוא עצמו מורכב רובו מדם. בהופכו את המים לדם מוכיח הקב"ה לפרעה: אם אמת בדבריך, ומזון האדם יכול לבוא מהנמצא בעולם הזה, אין סיבה שהאדם יצטרך דווקא לשתות מים זכים, אדרבא ישתה דם שהוא סמיך וחומרי יותר.


דגים, החיים במים, רוחניים יותר מכל בעלי החיים, (וכמש"כ רש"י שזה הטעם שאינם צריכים שחיטה). העובדה שהדגים מתו מן הדם מסמלת שהעולם החי, שאינו רק חומר, זקוק למזון רוחני טהור. לכן, למרות ש"הדם הוא הנפש", אין בכוחו להעניק חיים, והדגים שהם רוחניים יותר, יסבלו ראשונים וימותו, ואחריהם ימות גם האדם.


צפרדע – הצפרדעים עזבו את מסתורם ונכנסו לכל מקום. למה נבחרו דווקא הצפרדעים משאר השרצים? הצפרדע שונה מכל בעל חי אחר, בכך שמשנה את צורתה במהלך חייה. הצפרדע בלידתה דומה לדג (רושן), ובהמשך הופכת לחיה המתקיימת וחיה גם ביבשה. כפי שהזכרנו לעיל, הדג הוא בעל חי שאינו זקוק לשחיטה כיוון שנחשב חומרי פחות מבעלי החיים על היבשה. מכך נובעים גם הבדלי ההתנהגות של הדגים: אינם מתקיימים ללא מים, ובדרך כלל אינם מרעישים: "שותק כמו דג". הצפרדע, אף שהפכה לבעל חיים יבשתי ואינה זקוקה למים למחייתה (כמו דג), היא שומרת בכל אופן על תכונות ה'דג', מתרחקת מהמולה ומבני אדם, ומרבה לשתוק.


חטא המצרים היה בכך שהתכחשו לחלק הרוחני שבאדם, ולכן עונשם בא דווקא מן הצפרדע. והנה יש מקום לבני אדם לטעון, שהדגים אינם תוכחה לאדם, שכן הם פחות חומריים כאמור. מבעלי החיים היבשתיים – גם אין מקום ללמוד כיוון שהתנהגותם היא 'בהמית' בהתאם לחומריות ממנה נבראו. לפיכך נבחרה הצפרדע, הקרובה ביותר למורכבותו של האדם: היא חוותה את שתי התקופות (דג ובע"ח), ועל בשלב הבהמי שלה היא שומרת על תכונות חיוביות כשל הדג. אנו למדים כי במצרים 'הסירה' הצפרדע מעליה את מעלת השתיקה, נכנסה לתוך בתים וגרמה לרעש רב. הקב"ה בא להראות למצרים, שהטבע עצמו מוכיח שאדם צריך לשמר את הרוחניות שבו. ואם לא יעשה כך, גם המקומות בטבע יהרסו בהתאם, ומכת 'צפרדע' תהיה בלתי נמנעת, כי אין מה שיעצור אותם מלהפוך לבעל-חי יבשתי לכל דבר.


כינים – בעל חיים קטן מאוד שחי על גופו של האדם וניזון ממנו. מקובל בטבע, שכל בעל חי אוכל וניזון ממין נחות וחלש ממנו. אף לאדם, בחיר החי, הותר לאכול בעלי חיים מסוימים. בעלי החיים נחותים בדרגתם מן האדם, ולכן ניזון הוא מהם, ולא להיפך. בעל-החי היחיד, שניזון תקופה ארוכה מן האדם הוא הכינה, והטפילים הנצמדים לגופו של האדם ומוצצים את דמו. והדבר תמוה: במה זכו הם להיות ניזונים מן האדם, מה שלא מצינו אצל בעלי חיים אחרים, והאם אכן יש כאן מעלה?


הנה גוף האדם מחולק ל'אזורים'. ידוע כי השערות צומחות דווקא באזורים הבהמיים שבאדם. העובדה שהכינים נמצאות רק במקומות אלו מלמדת שבחלק הבהמי, אין לאדם יתרון על בעלי חיים אחרים. במכת כינים ניתנה רשות לכינים להתפרש על כל חלקי גופו של האדם, כעונש על כך שהמצרים הפכו את האדם כולו לדבר חומרי, בכך שניתקו אותו מן 'המים העליונים' ומן הרוחניות. גם במכה זו בא הקב"ה ללמד דרך צורת המכה שההוכחה לחיוניות החיים הרוחניים נמצאת בטבע עצמו, ואי שמירה עליהם − תביא גם לפירוק ולשינוי בהתנהגות של דברים הנראים כטבע קבוע.


ערוב – לאחר שלא הספיקה למצרים ההוכחה מהכינים, הסיר מהם הקב"ה, במכת ערוב, את כל עליונותם על בעלי החיים ונתן אותם למאכל, כמו כל בהמה אחרת.


דבר – בזכות הברכה "רדו בדגת הים", יכול האדם להשתמש בעולם החי לתועלתו. המצרים הורידו את האדם מגדולתו, ולפיכך איבדו את ההיתר לרדות בחיות ולהשתמש בהן. לכן, במכה זו, כל הבהמות שהיו ברשותם מתו בלא יכולת ליהנות מהם.


שחין – 'פצעי שחין' נובעים מזיהום, הגורם לריקבון ולמוות של תאים באזור מסוים. מכה זו באה להם כעונש על אותה הנקודה: בלעדי הרוחניות הופך כל האדם לרקב, כי הרוח מחייה ומזינה, ובאובדה – ירקיב האדם.


ברד המים נמצאים בעולם בשתי צורות: נוזל, ומוצק - קרח. התכונות המייצגות את המימד הרוחני שבמים − מצויים רק במצבו הנוזלי. כשהמים הופכים לקרח הם מאבדים את הייחודיות שלהם, והופכים לחומר קשה ובלתי גמיש. המצרים הסירו מעצמם את המיוחד שבאדם והפכו את עצמם לחומריים, ועשו בכך מעשה הדומה להפיכת מים לקרח. מכת הברד באה ללמד את מצרים שללא שמירה על הייחודיות הרוחנית, יהפוך החומר מדבר מועיל לדבר בעל כוח הרסני, המסוגל להשחית את החי והצומח על פני האדמה.


ארבה – הארבה הוא העוף הזעיר ביותר, המסוגל להתרבות כמו הדגים. הארבה מסמל את בעל החי הקל ביותר והכי פחות עפרורי, ויש המתירים לאוכלו אפילו ללא שחיטה. מכת ארבה באה כדי להעניש את המצרים וללמדם שבהאבידם את הרוח מעצמם – יאבדו אפילו את האפשרות להיות ניזונים מן הצומח, ואפשרות זו תועבר לבעל החי הרוחני ביותר מקרב בעלי החיים.


חושך – מציאות של 'אור' מאפשרת לאדם לפעול בעולם. כאשר אדם מאבד את זכויותיו בעולם, נעלם ממנו גם האור, והוא משתקע במקומו בחוסר מעש. במכה זו הוכיח הקב"ה למצרים כי מטרת ותכלית העשיה בעולם היא רק בשילוב של רוח וגשם, ולא בהשתקעות והתעסקות בדברים חומרים בלבד. כשלב לאחר איבוד 'הראיה הרוחנית', אבדו המצרים אף את היכולת לראות ראייה פיסית.


בכורות – המתת הבכורים מרכזת בתוכה את המכות כולן. הבכור מסמל את העליון והראשון שבאדם. במכה זו איבד היצור האנושי את 'בכורו' ואת 'ראשו', והפך כאחד מבעלי החיים, ללא כל אפשרות תקומה. בשלב זה נסתיימו כל כוחות המצרים עד שאיבדו כל. רק אז שיחררו את הרוח היהודית לחופשי, לילך למדבר ולעבוד את השם.


למדנו, אם כן, שישנם תשעה ניתוקים בין הרוח לחומר, ונחלקים הם לשלוש קבוצות: דצ"ך עד"ש באח"ב.


דם – האדם מנתק עצמו ממזון רוחני טהור.


צפרדע – האדם שוכח את החלק הרוחני שבו ומתנהג כאילו הוא חומרי.


כינים – האדם נהפך כולו לבהמי.


ערוב – האדם נהיה דומה לבהמה, ומאבד שליטה על הכוחות הבהמיים ההרסניים.


דבר – האדם מאבד את יתרונו, ובעקבות כך את היכולת ליהנות מבעלי החיים.


שחין – החלק החומרי שבו מרקיב, אחר שלא נותר בו מן הרוח המחייה.


ברד – הרוח בעולם הופכת לחומר, המשחית את העולם.


ארבה – החלק הרוחני שבבעלי החיים מכלה את מזון האדם, ותופס את מקומו.


חושך – הטבע נהפך לחושך, אחר שאבד ממנו כל אור רוחני.


בכורות – איבוד יתרון האדם וראשיתו, בצורה של מוות סופי.


שלש הקבוצות – דצ"ך עד"ש באח"ב, מכילות את כליון האדם מכל הצדדים: הרחקת הרוח, שלטון הבהמיות, ואיבוד כל זכר של רוח בעולם כולו. לאחר שלושת השלבים הללו מגיעים חיי האדם בעולם הזה לקיצם.


'עשר המכות' הללו, מצויות בכל המכות והעונשים ששולח הבורא על ברואיו, ללמדם את העיקרון אותו שכחו, ובהתאמה מדוייקת לסוג החטא שחטאו.


עשרה נסים על הים


"רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים והתחתונים היו מנערים את המצריים, שנאמר "וינער ה' את המצרים בתוך הים". (אבות דרבי נתן, לג)


עשר המכות החלו בהכאת המים, כיוון שהשחתת המים מסמלת את שורש טומאת מצרים והעבודה-זרה. זו הסיבה שסיום 'פרשת המצרים', אירעה אף היא על הים. המים נבחרו משום הסמליות בהם, לאבד את החיים שבאדם המצרי. כבר הזכרנו, שהמים קלים יותר מרוב החומר בטבע, ולמרות זאת יכול החומר שבהם לחנוק את האדם, קרי להפריד את רוחו ממנו, ואת הנשמה מן החומר. יש כאן מדה כנגד מדה: האדם שנברא משילוב של גוף ורוח, הרס את החלק הרוחני שבתוכו ונהפך לחומרי. יבוא החומר האחר בטבע, המסמל את אותו השילוב − ויאבד את חייו ממנו.


עשרה נסים על הים – עשרה הניסים שהתרחשו על הים, לפי 'אבות דר' נתן', הם עשרה שלבים בשינוי טבע המים ממצב נוזלי ועד מצב מוצק, עד שנעשו מי ים סוף שבילים וחומות. מבואר שם, ששינויים אלו נעשו על פי בקשת בני ישראל, שלא הסכימו לעבור "בתוך הים ביבשה" עד שלא יתרחשו שינויים אלה: "בשעה שעמדו אבותינו על הים אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים וכו' עד שביקשו שיעשו לפנינו נודות" (אבות דרבי נתן שם). והעניין צריך ביאור: ישראל הרי פחדו מהמצרים שרדפו אחריהם, מדוע אם כן לא עברו כבר בשלב הראשון, כשהמים כבר הפכו לנד ונמנעה טביעתם?


נראה לומר, שהאומה היהודית שיצאה ממצרים הייתה שקועה במ"ט שערי טומאה, והיה צורך לרוממה ולהעלותה לרמה רוחנית גבוהה, בה יהיו ראוים למתן תורה. בדרך ה'עלייה' היו צריכים לעבור עשרה שלבי התעלות מעל החומר הרוחני ביותר − המים, כאשר כל אחד מהשלבים שעברו מוצא ביטוי בשינוי טבעם הנוזלי של המים. בכך, הם ביטאו את היתרון שיש ברוחניות האדם על כל החומר שבעולם.


ביאור עשרת השלבים בעז"ה במהדורה הבאה.