אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר



 

 

 

 

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות; ואלו הן: פי הארץ; ופי הבאר; ופי האתון; והקשת; והמן; והמטה; והשמיר; והכתב והמכתב; והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה.


צריך להבין, מה יחודם של דברים אלו שנבראו דווקא בבין השמשות, ולא סתם בין השמשות שבין יום ללילה, אלא דווקא בין השמשות שבין חול לקודש? ועוד יש לשאול, אנו מצווים לשמור שבת מזמן השקיעה כדי שלא להיכנס לחשש חילול שבת. והלא השבת שלנו היא מכוח זה שהקב"ה שבת ביום השביעי, ולפי משנה זו, בה מתואר שה' ברא דברים בבין השמשות, ולא שבת, היה מקום להתיר לעשות מעשה בבין השמשות?
ונראה לומר, ש'בין השמשות' לא בא לציין זמן שבו נבראו עשרת הדברים המפורטים, אלא הוא בא לבטא מהות משותפת לכולם, ונראה מהי:

שיטה אחת סוברת, שמדובר בזמן שאינו יום או לילה, אלא שילוב של שניהם. וכדי להבין מה משמעות השילוב הזה, נבין קודם את עניינם של שני הזמנים האלו. היום והלילה אינם רק זמן טכני, אלא מגלמים שתי מהויות שונות, שלכל אחת כוחות משלה. היום הוא זמן הפעילות, הבנייה והיצירה, ולעומת זאת הלילה הוא זמן העיבוד, ההפנמה והקליטה של התהליכים שקרו ביום. אם כן, בין הערביים, שהוא שילוב של שניהם, מכיל בתוכו את שני העניינים כאחד, והזמן הזה הוא זמן שדורש שילוב נכון של כוחות היום והלילה, ורק אז ניתן להגיע ליצירה מושלמת.

השיטה השניה סוברת, ש'בין השמשות' הוא זמן של כהרף עין, של מעבר מפרק זמן אחד למשנהו, ואין לו אורך משל עצמו. אף לפרק זמן זה יש מהות מיוחדת ומשמעות פנימית.
רוב הנבראים, נבראו בתהליך. הם מכילים בתוכם שלבי התפתחות, ומבשילים בתהליך שדורש פרק זמן מסוים.העולם בנוי מתהליכים ומהדרגתיות, ואי אפשר להגיע מיד לתוצאה, בלי שתקדם לה דרך וסיבות. אם כן, הדברים שנבראו בבין השמשות מבטאים מהות אחרת, שהרי הם לא דרשו בבריאתם אפילו לא שבריר רגע, כי הם נבראו בזמן של מעבר מפרק זמן אחד לשני – מיום ללילה, מקודש לחול, בלי שנדרש ליצירתם זמן לתהליך והבשלה. לפי שיטה זו נאמר, שהדברים שנבראו בזמן 'שאינו זמן', הם דברים שמבטאים מעבר חד בין מצב אחד למשנהו, בשונה מרוב הנבראים, שיצירתם דורשת מהלך והדרגתיות.

רשימת הדברים האלו, שמנו חז"ל, באו ללמד על מהות הקיימת בעולם ובאדם. אמנם העולם בטבעו פועל לפי חוקים וכללים מוגדרים, והמקרים והמאורעות בו – הם תוצאה של תהליכים והתפתחות, אך יש גם כוחות בעולם שאינם פועלים לפי הכללים האלו, אלא משלבים בתוכם ניגודים, וקורים ללא תהליך.
וכך גם באדם. מטבעו, פועל האדם לפי כללים וחוקים שטבע בו הבורא, במסלול קבוע וברור. יש אנשים של 'יום', של מעשיות ויצירה, ולעומתם יש אנשי 'לילה', שמתמקדים בקליטה ועיבוד. יש אנשים שהם בבחינת 'ששת ימי המעשה', שפועלים במתכונת מעשית ופעילה, ויש אנשים שמהותם היא 'שבת', והם עוסקים ברוח, ובאידאות מופשטות.
אך ישנם גם אנשים שאינם רק 'ששת ימי בראשית' – מעשיים, ואינם רק 'שבת' – רוחניים, אלא אנשים שאצלם הנשמה נמצאת בתוך החולין, והעומק שלהם בא לידי ביטוי במעשים ובכל מהלך חייהם, ולא נשאר רק כתיאוריה. אנשים כאלו, שאותם מסמל הזמן של 'בין השמשות', מכילים בתוכם תכונות וכוחות נפש מגוונים, שעליהם למצוא את האיזון הנכון ביניהם כדי להביע בצורה נכונה ומדויקת את עצמם.

שלושת הראשונים: פי הארץ פי האתון ופי הבאר, מבטאים שלושה גורמים שנראים לכאורה ארציים ומעשיים, וקשורים אך ורק לששת ימי המעשה. אך באה המשנה ללמד, שגם בדברים האלו יש מקום לדינמיות ולשינויים, ואף הם מורכבים, ולא פשוטים כפי שנראה, ונפרט:

פי הארץ - הארץ מסמלת את היציבות שאדם יכול לבטוח בה. את העשייה הקבועה, הבטוחה והברורה, שאין בה ספקות, סיכונים או זעזועים. אך בבין השמשות התחדשה מציאות של 'פי הארץ', גם בדבר היציב ביותר לכאורה, יכול להיפתח פה ופתח לזעזוע ולחוסר יציבות. קורח, שעירב בצורה לא נכונה בין רוח למעשה, בין ששת ימי המעשה לשבת – גרם לכך שגם היציבות הקבועה והרגילה – תתערער.

פי האתון - האתון שהאדם רוכב עליה מסמלת את שליטתו המלאה של האדם על הבהמה, שליטה המשלבת שימוש והנאה מהבהמה. ההסתכלות הרגילה מביטה על גוף ועל בהמיות – כעל 'משרת' נחות, שהוא רק כלי בידי הנשמה ואין לו זכות ביטוי משל עצמו. אך בבין השמשות, התחדש המושג של 'פי האתון' – פה מסמל את הנפש, ("ויפח באפיו נשמת חיים", תורגם כ"רוח ממללא"). והיכולת של האתון, של החלק הבהמי להתבטא, מורה על שילוב בין גובה רוחני לבין מעשי הגוף, ונותן גם לגוף – אפשרות לעומק ולביטוי.

פי הבאר - הוצאת מים מסלע מסמלת יצירה מתוך הפכים. הסלע הקשה והיבש מוציא מים, דבר שקורה במצבים מיוחדים של שליטת הפכים באותה היצירה. מציאות הבאר מניחה עוד שלב בבריאה של 'בין השמשות'. הבאר חידשה מציאות שמתוך הסלע הקשה והיבש, המסמל קיבעון וסתירה לשינויים, יוצאים מים המסמלים שינוי וזרימה. והחידוש כאן הוא שבשונה מפי הארץ והאתון, בהם רק ניתנה אפשרות לפתוח פתח כדי למצוא את העומק והשילוב, בבאר הופך הסלע עצמו – למים.

ונעבור לשלושת האמצעיים: הקשת המן והמטה, שהמשותף להם היא רבגוניות ומגוון: בבריאת הקשת על רבגוניות צבעיה, במן על רבגוניות טעמיו, ובמטה – ברבגוניות מופעיו החזותיים, בתור דומם, חי וצומח, והם באים לבטא את מגוון התכונות והדיעות שיש באדם המורכב, ואת היכולת שלו להשפיע עליהם ולאזן ביניהם.

הקשת – בפרשת נח, מבאר הרש"ר הירש שצבעי הקשת מסמלים את המגוון הקיים של ריבוי טבעים וריבוי דעות בעולם. לפיכך הקשת היא אות הברית שלא יבוא שנית מבול, כלומר, הקב"ה מבטיח שגם אם ימתחו את גבולות הריבוי והמגוון לקצוות קיצוניים – לא יחרב העולם, כי הוא מותאם למגוון הזה של דיעות ותכונות. העניין הוא, שבין אם הקצוות טובים או רעים, יש חשיבות בעצם קיומם של כל הסוגים והגוונים. יסוד זה נובע מהזמן של בין השמשות, שממנו נובעת קיצוניות זו המולידה ומייצרת רבגוניות בעולם ובאדם.

צנצנת המן – המן שאכלו אבותינו מסמל את מגוון הטעמים הבלתי מוגבל שיש במזון. הטעם הוא כידוע לא נתון אובייקטיבי, אלא תלוי בנתונים סובייקטיביים של הטועם, ובעצם מסמל את יחידותו של הנברא הטועם. במן הרגיש כל אחד את הטעם בו חפץ, ועובדה זו סמלה את הנתונים הסובייקטיביים של האדם, רצונותיו והרגשותיו, והשפעתם על הטעם. גם ענין זה של שליטה ושינוי בממלכת הטעם, נובע מכוחות שניתנו בבין השמשות, לגוון את העולם ולהשליט את הרצון האישי ובחירת האדם - על הטבע הפשוט.

המטה - המטה של משה פעל פעולות בניגוד לטבע, נהפך לנחש, נהפך לעץ שהוציא שקדים ופרחים וכדומה. כלומר היה בו כוח להכניס כוחות של חי וצומח – בדומם. גם זה בכלל השינויים המתאפשרים רק בזכות זמן הביניים של בין השמשות. שלושת אלו, הקשת המן והמטה, עניין אחד להם: "שליטה ושינויים בטבע".

השמיר, הכתב, המכתב, הלוחות − ארבעת אלו הם כנגד מלאכת כתיבה והבעה יחודיים, והם מלמדים על חשיבות יכולת הביטוי לנפש האדם על סוגיו השונים. כתיבה אינה רק רישום מילים על גבי נייר, אלא היא מבטאת את יכולתו של האדם להפוך רעיונות מופשטים ואידאות – למהלך שיש לו אחיזה בעולם המעשה. בכתיבה, מסביר האדם את השקפתו ורעיונותיו כך שיהיו מובנים וסדורים, בלי להשאיר נקודות מעורפלות ובלתי ברורות, מה שיכול לקרות כשהרעיונות נשארים במחשבה בלבד. הכתיבה חשובה במיוחד לחלק של 'בין השמשות' שבאדם, כי הוא מכיל בתוכו ניגודים ותכונות סותרות, שאם האדם לא יבטא אותם, הם עלולים להישאר עמומים, ולא להגיע לאיזון הרצוי.

השמיר – בתחילה היו מסמלים על אבני החושן את האותיות בכתב, אחר כך העבירו את תולעת השמיר על הכתב והיא הייתה חורטת את הכתיבה בתוך האבנים בשלמות. השמיר מסמל אפוא חריטה של כתב אל תוך החומר, והמשמעות היא יציקת הרוח והמילים אל תוך העולם החומרי.

הכתב והמכתב – בריאת הכתב היא בעצם בריאת האותיות, ובריאת ה'מכתב' היא בריאת התיבות והמילים. האותיות מסמלות את בריאת כלי הביטוי לאדם, והמילים מאפשרות לשמר לאורך זמן את רעיונותיו של האדם. ברור שאין הכוונה כאן לחלק הטכני של האותיות והמילים, אלא לכוחות הנפש באדם וכוחות החיים בעולם המאפשרים לאדם לבטא את עצמו ולהשאיר מדבריו זיכרון עלי ספר.

הלוחות – בלוחות הברית עמדו האותיות בנס. זה מסמל דרגת ביטוי עליונה שבה המשמעות והביטוי הם אלו המחזיקים את צורת האותיות ולא להיפך.

אש פרד וצבת, מסמלים את הכלים והגבולות ליכולותיו של אדם לשנות ולהוסיף בטבע, כאשר הכח היוצר והמניע מתפתח ונוצר בעיקר בזמנים של 'בין השמשות' שבחייו.
האור הפרד והצבת - שלושת אלה הם כלים המשמשים למלאכה ולחולל שינוי בחומר, ומביאים באמצעות מלאכת הרכבה של כמה מינים שונים – לתוצר חדש. בששת ימי המעשה, לכל דבר היה מקום בפני עצמו, והייתה חלוקה ברורה בין חומר לרוח, בין יסוד למשנהו, ולא הייתה יכולת לערב וליצור שילובים. ב'בין השמשות' התחדשה היכולת הזו, להרכיב ולהזיז דברים ממקומם ומהגדרתם, וליצור שילובים ותיקונים בטבע.
האור מגיע מהרכבה של חום חומר ורוח. פרד מגיע מהרכבה בין שני סוגים שונים של בעלי חיים. הצבת לפי פירוש המהר"ל הוא סמל לכל מלאכת הצורפות, שהיא מלאכתו של האדם הרוצה לחולל תיקונים והשלמות בטבע לפי צרכיו. כל זה נעשה על ידי צבת פשוטה, אך בכדי שתתקיים אפשרות שכזו, יש צורך בצבת הראשונה שנבראה בין השמשות.