אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

שמואל והכרוב הרפואי

מסכת נדרים דף נ'

הרב מרדכי הוכמן





במשנה במסכת נדרים נאמר, שמי שנדר ואסר על עצמו אכילת דבר מבושל - מותר לו לאכול ביצת טרמיטא; בתלמוד (נדרים דף נ, ב) מובאים דבריו של האמורא שמואל שמבאר שזו ביצה נדירה ביותר, ושמואל היה בודק את עצמו באמצעות קלח (של כרוב) וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:

"אמר שמואל: עבד שיודע כיצד להכין אותה שווה אֶלֶף דינרים. ומכניס אותה אֶלֶף פעמים למים חמים, ואֶלֶף פעמים למים קרים, עד שהיא נהיית קטנה כך שאפשר לבולעה. ואם יש פצע במעיים הוא נסרך על הביצה, וכאשר הביצה יוצאת הרופא מתבונן במה שנדבק בה, ויודע איזה סם מרפא את הפצע וכיצד יתרפא החולה. שמואל היה בודק את עצמו על ידי בליעת קלח של כרוב1, ..."

כאשר הרמב"ם פוסק את המשנה הוא מתעלם מדברי שמואל שזו ביצה נדירה, וכותב שזו ביצה "רכה" שהתחממה ולא בושלה. במאמר הקודם "שמואל ובֵּיצַת הָאֶלֶף" התבאר שהרמב"ם סבור שדברי שמואל אינם כפשוטם. שמואל אינו מסתפק בתיאור הכנת הביצה - שמכניסים אותה "אֶלֶף" פעמים למים חמים ו"אֶלֶף" פעמים למים קרים - והוא מספר שצריך להכין אותה גם על ידי עבד ששווה "אֶלֶף". מדוע?! האם עבד ששווה יותר או פחות מ"אֶלֶף" לא יצליח להכין אותה?! גם המעשה ששמואל בדק עצמו על ידי קלח של כרוב לא יתכן כפשוטו. קלח של כרוב אינו גוף קשה כמו עצם, ולאחר שהוא נבלע ועבר תהליך של עיכול, הוא יאבד את צורתו הראשונית ולא יהיה ניכר בו דבר2. ומכוח הקושיות האלו - הרמב"ם הבין את דברי שמואל כמאמר באגדה ולא כמאמר בהלכה.

ביארנו, ש"בֵּיצַת הָאֶלֶף" נועדה לפתור את בעיות העיכול של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' - החיה הפלאית שקשורה לפרשיות בריאת העולם. בפרשייה הראשונה של בריאת העולם מרומז שהאדם אוכל את מאכלו תוך הבחנה בין חלקי הצומח, והוא מזהה "פירות" ו"זרעים"; והוא מבין שהצומח מתרבה באמצעות זריעה. היכולת השכלית של האדם עשויה להביא אותו - לטרוח ולסייע להתרבות הצמחים שבעולם על ידי זריעתם. בפרשיה השניה של בריאת העולם מרומז שהאדם מחפש ב"כיכר הלחם" שהוא מפיק מעשבי התבואה - תחליף ל"טוב" הרוחני. החיפוש של האדם אחר התחליף הזה עשוי להביא אותו - להשתלטות על החיות כדי שיסייעו לו לייצר את ה"לחם". בפרק ק"ד בתהילים מרומז שה"לחם" הזה לא ירגיע את האדם, ולאחר מכן האדם ינסה להשתלט על כל העולם כדי להשקיט אצלו את תחושת המחסור ב"טוב". היכולות השכליות והרגשיות של האדם יצרו חיית פלאים שמכונה בפרק נ' בתהילים בשם 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. החיה הזו היא חית-ענק שבנויה גם מגורמים אנושיים והיא עסוקה באכילה והאכלה; והיא כוללת בתוכה גם את כל הצומח שהאדם זורע וגם את כל החיות שהאדם מאכיל.

הסעודה של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'

בפסיקתא רבתי3 נאמר: "בְּהֵמָה אחת מסרתי לך - ולא היית יכול לעמוד בה!! ואיזה בהמה? 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'." חז"ל מלמדים אותנו, שלמרות מאמצי האדם להאכיל את ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' (כלומר, להשתלט על כל העולם) האדם לא מצליח בכך. והחיות נחלקות לשתי קבוצות. בקבוצה האחת נמצאות החיות שהאדם הצליח ליטול אחריות למזונם, והם כבר חלק מן המכלול הענק שנקרא 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. ובקבוצה השנייה נמצאות החיות שהקב"ה ממשיך לזון ולפרנס אותם מאז בריאת העולם.

אולם ספר תהילים מלמד אותנו שהחלוקה לשתי הקבוצות האלו היא פרי הדמיון האנושי (תהלים נ, ט-י):

"לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:"

האדם סבור שהוא מעניק לקב"ה כמתנה וכקרבן את ה"פָּר" ואת ה"עַתּוּדִים", שהאדם מכלכל ומפרנס אותם בביתו ובמכלאותיו. אולם הקב"ה מודיע לו שכשם שהוא זה שזן ומפרנס את "חַיְתוֹ יָעַר", כך הוא זה שממשיך לזון ולפרנס גם את את ה"פָּר" ואת ה"עַתּוּדִים" שבמכלאות של האדם. הקב"ה זן ומפרנס גם את ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' - את הבהמות שנמצאות בשליטת האדם - והוא אינו זקוק לעזרה של האדם בניהול העולם. אלא שהאדם לכוד בדמיון - שהוא עוזר לקב"ה לנהל את העולם.

השמיטה וה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'

במאמר הקודם "ר' עקיבא והמלחמה בלחם" התבאר שלשיטת רבי עקיבא, מצוות השמיטה נועדו לתקן את הטעויות האנושיות שמרומזות בפרשיות בריאת העולם. בפרשיה הראשונה מרומז שהחשיבה האנושית עשויה להביא את בני האדם לזרוע את הצמחים כדי שהצמחים לא יכלו מן העולם; אולם בחשיבה הזו - יש צד של חוסר אמונה בכוחו של בורא העולם להמשיך ולזון ולכלכל את עולמו. התורה נלחמת בטעות זו באמצעות מצוות השמיטה. היא אסרה במפורש את מלאכת ה"זריעה". והתורה רוצה להראות לעם ישראל כיצד הקב"ה ימשיך לזון את עולמו - למרות שבני האדם לא יזרעו את האדמה!!

התורה נלחמת גם בטעות האנושית שרואה יתרון בהאכלת האנשים והחיות באמצעות המכלול הענק שמכונה 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. לפיכך, התורה ציוותה שאם סוג צמח מסוים כלה לחיות הבר מן השדה - אסור לאדם ולבהמות שברשותו לאכול מאותו צמח ששמור אצלם בבית4. התורה רוצה לרפא את אמונתו של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף', והיא רוצה שגם הוא יבטח בקב"ה. 'חַיְתוֹ יָעַר' בוטחות כל השנים בקב"ה - ואם כלה מזון מסוים מן השדה הקב"ה זן אותם באמצעות מין אחר. כך בשנת השמיטה ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' צריך לבטוח בקב"ה. כאשר כלה סוג צמח מסוים מן השדה – אסור לאדם ולבהמותיו לאכול מהמין הזה אף אם הם אגרו אותו בבית. הקב"ה ימצא דרך לזון אותם באמצעות מזון אחר. בשנת השמיטה הקב"ה יזון גם את ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'!! - כלומר את האדם ואת בעלי החיים שבחסותו.

בשנת השמיטה מתברר שהמכלול הענק של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' הוא למעשה מכלול ענק של "שור הבר"!! והקב"ה מפרנס אותו כמו שהוא מפרנס את "חיתו יער", שהן "חיות הבר" שאינן נמצאות בשליטת האדם. אלא שבעקבות טעות-אנוש בני האדם הפרידו בין המכלול הענק של "שור הבר" הזה - לבין "חיות הבר". בני האדם החליטו שהמכלול הענק של "שור הבר" הוא בן-תרבות, והם קוראים לו 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'; והם מכלים את זמנם ב"הררי אלף" במציאת פתרונות כיצד להכין סעודה עבורו5!!

אמנם לא כל בני המין האנושי מסוגלים לחזור לרמת האמונה הזו, אולם עם ישראל מסוגל לכך. התורה מצווה על עם ישראל שאחת לשבע שנים יחזור לחיות ברמת האמונה הזו וינסה לחזור ולאכול "ירק עשב"6. כלומר, לחפש צמחים שבשנים רגילות הוא מתייחס אליהם כאל מאכל בהמה; אך בשעת הדחק הם נאכלים על ידי האדם7.

שמואל מרמז שאם היה נמצא "עבד פלאי", עבד של "אלף", שהיה מחליף את בני האדם שעמלים במציאת מזור לבעיות העיכול של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' – היתה מגיעה רפואה לבני האדם. והסוגיה מספרת לנו ששמואל היה פותר את בעיות העיכול שלו - באמצעות אכילת "קלח של כרוב". הסוגיה מרמזת ששמואל סבור, שרבי עקיבא רואה בכרוב "ירק מועדף", ירק שיכול לרפא את האמונה של בני האדם בבורא העולם, אמונה שנפגעה מאכילת "עשב התבואה".

הירק המועדף בשיטת רבי עקיבא

במסכת שבת מבואר שמי שהוציא דבר מסוים מרשות היחיד לרשות הרבים עבר על איסור התורה – רק אם הוא הוציא כמות חשובה. במשנה (שבת ח, ה) מובאת מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים ביחס לכמות של הוצאת זבל וחול הדק:

"זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים - כדי לזבל כרישא"

רבי עקיבא סבור שכמות זבל שאפשר לזבל בה קלח של כרוב היא כמות חשובה, ואילו חכמים סבורים שהכמות החשובה היא כמות שאפשר לזבל בה כרישא (כרתי=חציר=קפלוט). לדעת חכמים ה"כרישא" הוא הירק החשוב ולכן מי שמוציא זבל בכמות שראויה לזבל כרישא הוציא כמות חשובה. ואילו לדעת רבי עקיבא כרוב הוא הירק החשוב – מי שהוציא כמות שאפשר לזבל בה כרוב הוציא כמות חשובה.

לפי הבנתו של שמואל, רבי עקיבא מחשיב את הכרוב מפני האנשים מגדלים את הכרוב כדי לאכול הן את העלים שלו והן את הקלח שלו – כמו החיות - בלא להבדיל בין חלקיו השונים. כמו כן הכרוב נאכל בלא צורך בבישול או באפיה; ובנוסף לכך לעלי הכרוב יש מידה של קשיחות, והם מספקים תחושה של שָׂבָע; ובמיוחד החלק המעובה שלהם שנקרא "קלח". ה"קלח של כרוב" יכול להוות תחליף משמעותי לתחושת השָּׂבָע שמספקת אכילת לחם. בגלל כל הסיבות האלו - רבי עקיבא ראה בו ירק מועדף. גם שמואל שלא רצה להיבלע בתוך המכלול הענק של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' - העדיף להרבות באכילת "קלח של כרוב" ולהמעיט באכילת "עשב התבואה".

רבי עקיבא והמאבק ב"עשב התבואה"

לפי הבנתו של שמואל בשיטתו של רבי עקיבא - קיימות כמה מדרגות במאבק של "מחשבת התורה" ב"עשב התבואה". במדרגה הראשונית "מחשבת התורה" מתנגדת לעשיית "לחם" מ"ספיחי התבואה" שצמחו בשמיטה. ובמדרגה הגבוהה יותר - "מחשבת התורה" שואפת שלא נאכל בכלל את "ספיחי התבואה" הללו. ויש לכך סיוע בדברי רבי עקיבא שמובאים בספרא (בהר פרשה ג, פרק ד, ה):

" 'וְכִי תֹאמְרוּ'8 - עתידים אתם לומר - 'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ', אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים?! אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית...".

רבי עקיבא מדייק מן הכתוב שחכמי ישראל עתידים לפסוק את המדרגה העליונה של "מחשבת התורה" הלכה-למעשה, והם עתידים לאסור את אכילת "ספיחי התבואה". לאחר פסיקתם - ישראל עתידים לתמוה ולומר – "'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת", שהרי התרגלנו לאכול כל השנים את "עשב התבואה"; והקב"ה מבטיח להם את ברכתו ל"עשב התבואה" של השנה השישית. ואמנם רבי עקיבא אינו מזכיר במילים מפורשות שדבריו מתייחסים ל"עשב התבואה", אולם מתבקש כך מתוך הכרת "מחשבת התורה" של רבי עקיבא שהתבארה במאמר הקודם "ר' עקיבא והמלחמה בלחם". ובנוסף לכך, הדרשה של רבי עקיבא סומכת עצמה על הכתוב "וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" שמזכיר את ה"תבואה" במפורש; והרמב"ם כבר כתב (הלכות תרומות ב, ו) ש"הירקות אינן בכלל התבואה". ומכאן שהירקות אינם כלולים באיסור הספיחים שר' עקיבא מדייק מן הכתוב.

בסוגיה במסכת פסחים (דף נא, ב) יש סיוע להבנה שאיסור הספיחים שרבי עקיבא מדייק מן הכתוב – מתייחס ל"עשב התבואה". בסוגיה מובאת מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים:

"רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים".

בסוגיה מבואר, שכולם מודים שרבי עקיבא סבור שיש מקום להתיר את אכילת ספיחי הכרוב בשנת השמיטה. אלא שחכמים סבורים שרבי עקיבא הכריע, שצריך לאסור את אכילת כל הספיחים - ואפילו את ספיחי הכרוב - גזירה משום אכילת הספיחים הרגילים. ואילו רבי שמעון סבור שרבי עקיבא התיר בסופו של דבר את ספיחי הכרוב.

לפי מה שהתבאר, רבי עקיבא סבור ש"מחשבת התורה" מתנגדת לאכילת "עשב התבואה", והוא גם רואה ב"כרוב" תחליף מומלץ ל"עשב התבואה". רבי שמעון וחכמים שחלקו עליו - נחלקו בהשפעת העקרונות האלו על שיטת רבי עקיבא בהיתר אכילת ספיחי הכרוב בשנת השמיטה.

רבי שמעון סבור שרבי עקיבא הכריע והתיר את ספיחי הכרוב בשנת השמיטה. לשיטתו, כאשר חז"ל רצו לחזק את "מחשבת התורה" שמתנגדת לאכילת "ספיחי התבואה" הם חיזקו את האיסור הזה ואסרו אגב כך גם את שאר הספיחים; אולם הם התירו את אכילת ספיחי הכרוב. חז"ל לא התעלמו מכך, שהכרוב מהווה תחליף טוב לתחושת השבע שמעניק ה"לחם", ושאכילת הכרוב - כמו הבהמות בלא להבדיל בין חלקיו השונים - מחזקת את האמונה בבורא העולם. ולפיכך - הם התירו את אכילת ספיחי הכרוב שצמחו בשמיטה. רבי שמעון הודיע שמי שרוצה להיות מתלמידיו של רבי עקיבא - צריך להתיר את ספיחי הכרוב9!!

אולם חכמים חלקו על רבי שמעון, ולשיטתם רבי עקיבא הכריע שחז"ל חיזקו את גזירתם ואסרו את כל הספיחים - ואפילו את הכרוב!! – למרות המעלות הטובות שלו!!

בסוגיית התלמוד שם מבואר שרבי שמעון עבר על דברי חבריו - ואכל את ספיחי הכרוב; וגם רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא, מחותנו, עבר על דברי חכמים - ואכל את ספיחי הכרוב. אכן, מחותנו אכל את הכרוב בצורה שדומה ביותר לאכילת החיות - "ונכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל"; אך הוא לא התיר לאחרים לסמוך על רבי שמעון. ההלכה נקבעה כחכמים שאסרו את ספיחי הכרוב.

ברם, חכמים חלקו על רבי שמעון רק לגבי היתר אכילת ספיחי-הכרוב של שנת השמיטה. אך גם הם מודים שרבי עקיבא רואה ב"כרוב" תחליף מועדף ללחם, ושהוא רואה בו "תרופת אמונה". ולפיכך שמואל היה מרבה באכילת "קלח של כרוב" – כדי לרפא את אמונתו בבורא העולם; וכדי שלא להיבלע בתוך המכלול הענק של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'.

שיטתו של שמואל במציאת תחליפים ללחם

לפי דרכנו למדנו, שממרוצת הסוגיה במסכת נדרים נראה שדברי שמואל על "ביצת האלף" נועדו להסביר את המשנה שם, ונראה כאלו שמואל היה עורך לעצמו בדיקה רפואית מוזרה באמצעות "קלח של כרוב". אולם הרמב"ם סבור שאי אפשר להבין את דברי שמואל כפשוטם!!

שמואל מתכוון לשיטתם הידועה של רבי עקיבא ושל רשב"י10, שאכילת "עשב התבואה" "שיגעה" את בני האדם, ויצרה את החיה הדמיונית 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'; - ושהתרופה לחיזוק האמונה בבורא-העולם היא אכילת "ירק עשב" כמו החיות. שמואל רמז לשיטה הזו כאשר הוא אמר שדניאל הלך להשיג "אספסת" עבור נבוכדנצר (וכפי שהתבאר במאמר "דניאל והעשב לחיזוק האמונה"). שמואל רומז לכך גם בדבריו על "ביצת האלף" ובדבריו על ה"כרוב הרפואי". שמואל מגלה בדברים המופלאים שלו – שהכרוב הוא התחליף המומלץ לאכילת לחם.

הרמב"ם הכריע שלמרות שדברי שמואל נראים כהיגד הלכתי הם אינם אלא היגד בהשקפת עולם; והרמב"ם אינו מביא אותם בהלכותיו – מפני שאי אפשר להבין אותם כפשטותם; (וכפי שהוא דוחה דברים נוספים שקשורים לשיטה הזו ואי אפשר להבינם כפשוטם, כמבואר בהערת השוליים11).

אולם למרות ששיטת רבי שמעון בהיתר ספיחי הכרוב בשמיטה עצמה12 – לא התקבלה הלכה למעשה, היא לא נדחתה מכל וכל. ועדיפותם של "ירקות העלים" על פני שאר הירקות מתגלית בהיתר של ספיחי השביעית שיצאו לשנה השמינית13. ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.



__________________________________________________________



[1] מהרש"א חידושי הלכות, שם; לפי הערוך.

2 כמבואר בסוגיה במנחות (דף סט, ב) "וטיהרו את הבשר"; וברמב"ם (טומאת מת כ, ד).

3 פסיקתא רבתי, איש שלום, פיסקא טז - קרבני לחמי; והדרשה מובאת גם בילקוט שמעוני תורה רמז תשעו.

4 "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:" (ויקרא כה, ז). וכתב שם רש"י: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה - אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן - שמזונותיה עליך!! מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה; כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית".

5 כמה ממדרשי חז"ל מרמזים, שיתכן שלעתיד לבוא יתברר - שהמאמצים שהאדם השקיע בהאכלת "שור הבר" הזה - לא היו לריק; והאדם יקבל שכר וייהנה ו"יסעד" גם מהמאמצים האלו, והוא "יאכל" גם מ"שור הבר". והרעיון שגלום במדרשים האלו מתבאר במאמר "ניקנור והלוויתן שבלע את שעריו".

6 והאפשרות ללמוד הנהגות חיים מפרשיות בריאת העולם מבוארת ב"עין איה" (שבת פרק ב, טו): "... ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק 'ירק עשב' היה לו ולהם לאכלה. ...כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה עליונה עד שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו...".

7 כמבואר בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ד): "הנודר מן הירק בשביעית - אסור אף בירקות שדה". וכמבואר באיכה רבה (פתיחתא יז): "אלו אומות העולם שהן... יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי... ומכניסין את הגמל לטראיטות שלהם והחלוקים שלו עליו והן אומרין אלו לאלו על מה זה מתאבל, והן אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם".

8 ויקרא כה, כ

9 רבי שמעון היה אומר לתלמידיו (גיטין דף סז, א): "בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא".

10 שיטתו של רשב"י מרומזת גם במכילתא שלו ומופיעה בדברי האגדה שמובאים בשמו, והיא התבארה במאמר "רבי נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית".

11 והרמב"ם נהג באופן דומה ביחס לדברי שמואל לגבי "דלעת הרמוצה". במשנה (נדרים דף מט, א) נאמר: "הנודר מן המבושל - מותר בצלי ובשלוק. ... ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה". שמואל ביאר שם בסוגיה ש"ביצה טורמוטא" היא "ביצת האלף הפלאית" - שעניינה התבאר כבר במאמר הקודם. ובענין "דלעת הרמוצה" מובאת מחלוקת בסוגיה (נדרים דף נא, א): "מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ". הסוגיה דוחה שם את דברי רב אשי ב"תיובתא" ומשאירה רק את תרוצו של שמואל שמדובר ב'קרא קרקוזאי' שהיא דלעת שנאכלת כמו שהיא בלא חימום ובישול. אך הרמב"ם מתעלם מדברי שמואל, ופוסק את דברי רב אשי למרות שנדחו ב"תיובתא". הרמב"ם סבור שדברי שמואל הם מאמר אגדתי שנועד להלל ולשבח צמחים שהאדם יכול לאוכלם בלא לטרוח ולבשלם, ולכן הוא מזכיר את ה'קרא קרקוזאי'. ומאידך, תרוצו של רב אשי מוכרח מתוך פשטות המשנה, וכן מבואר גם בירושלמי. ובעל הסוגיה דחה את דברי רב אשי ב"תיובתא" כדי לחזק את המאמר האגדתי של שמואל; אך היה ברור לבעל הסוגיה, שנבין שגם ה"תיובתא" שלו היא סמלית ואינה כפשטותה; ונקבל את דברי רב אשי - שהם מוכרחים מצד עצמם.

כמו כן בסוגיה בפסחים (דף לט, ב) מובא "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה - מרחיבין לו בית רובע". רבי יוסי ברבי חנינא מחדש שיש להתייחס לכרוב שהבשיל – כמו לתבואה. ולמרות שאין צריך להרחיק הרבה מן הכרוב בשעה שזורעים אותו, בשעה שהכרוב מגיע לשלב ההבשלה צריך להרחיק ממנו - כפי שמרחיקים מן התבואה. הרמב"ם סבור שלא יתכן להבין דברים אלו כפשוטם, מפני שחז"ל לא היו מתירים לגרום תקלה!! חז"ל לא היו מתירים לזרוע את הכרוב בלא להרחיק ממנו – אם צריך להרחיק ממנו לאחר שהוא הבשיל. הרמב"ם סבור, שדברי רבי יוסי ברבי חנינא נועדו להמשיך את שיטת רבי שמעון, והם נועדו להלל את הכרוב - ולומר שיש להחשיב אותו כמו תבואה. ולמרות שדברי רבי יוסי ברבי חנינא נראים כמאמר הלכתי - הם מאמר אגדתי; והם מצטרפים למאמרים של שמואל ביחס ל"ביצת האלף" וביחס ל"דלעת הרמוצה". מדובר במאמרים שנראים כהלכתיים אך לשיטת הרמב"ם הם מאמרים אגדתיים, ולכן הרמב"ם משמיט גם את דברי רבי יוסי ברבי חנינא ביחס ל"קלח של כרוב שהוקשה" מהלכותיו. (ובעזהשי"ת נדון במאמרים הבאים בסיבה לאופי ההלכתי של המאמרים האלו).

12 התוספות במסכת בכורות (דף כב, ב ד"ה 'תירום ותירקב') אמרו שיש מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי מהי הגרסה בדעת רבי שמעון בענין ספיחי הכרוב. ורבנו חננאל בפירושו למסכת פסחים (דף נא, ב) כבר רמז למחלוקת הגרסאות הזו. ולפי מה שמתבאר במאמר הנוכחי, גרסת הבבלי ולפיה רבי שמעון מתיר את אכילת ספיחי הכרוב - היא לפי שיטת שמואל – שרואה בכרוב "תרופת אמונה"!!

13 וכפי שהתבאר במאמר "הלוויה הפלאית של רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים"
where can i get a std test garysaggu.com free std test
i cheated on my husband with my ex trailblz.com how could my husband cheated on me
will my boyfriend cheat go my boyfriend cheated on me with my best friend
how to cheat tolobel.com husband cheated
wife affair developerstalk.com boyfriend cheated on me

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.