אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

קבע ההיפך מתחנונים - מצוות אנשים מלומדה

מסכת ברכות דף כט'

הרב מינצברג





מצוות אנשים מלומדה (א)

אחד מן המפריעים הגדולים לאדם בעבודת ה', הוא החולשה של 'מלומדה', דהיינו עשיית פעולות שאינם נובעים מכח רצון לבו והכרעת דעתו של האדם, אלא נעשים מכח השיגרה וההרגל, עשיה בלא לב ובלי קשר נפשי לפעולה. ועל מכשול זה כבר מתאונן הנביא – 'ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה' (ישעיה כט,יג). תכונה זו השפעתה רבה על הנהגת האדם, ואדם מסגל לעצמו הנהגות רבות שכעבור זמן הוא מתרגל אליהם ועושה אותם כמו מאליו.
וזה אבן נגף גדול בדרכי העבודה, אשר גם מי שכבר השקיע כוחות והכניס עצמו לעבודת ה' מתוך הכרה בהירה, עלול הוא אחר זמן לשקוע בהרגל וקביעות בעל אופי של 'מלומדה' ולאבד את חיותו ורגשותיו בקיום המצוות. והרוצה שתהא עבודתו בעלת ערך, צריך תמיד לעקוב ולעמוד על המשמר ולא להניח לחולשה זו להשתלט עליו, בחינת 'צדיקים אין להם מנוחה', ועל זה אנו מתפללים 'וטהר לבנו לעבדך באמת'.

והנה ישנם כמה סוגים של 'מלומדה', אולם המשותף לכולם הוא העצלות והנטיה להניח ולהזניח הכל כפי שהוא. וכשם שהאדם מתעצל בפעולות, כך העצלות מונעת ממנו לבחון דרכיו ולהעמיק בהנהגתו, ולהעמידם בכל עת במאזני המשפט. ומעדיף להכניס הכל למסגרת קבועה של סדר והרגל, עד שיעשה מאליו, ויחסוך מלהתאמץ ולטרוח תמיד לבחון את מעשיו ומנהגיו.

[ואמנם יש בזה גם תועלת וריווח, שמשום החשש שמא יגיע לידי התרשלות, טוב שהוא דבוק וקשור בהנהגה הראויה עד שהיא נעשית מתוך הרגל בדרך ממילא. ובפרט בעניינים של סור מרע, שבוודאי ראוי שלא יבוא לידי נסיון ויהיה מורגל בדרך הטוב. אולם כאשר משתמשים רק בזה, אזי מאבדת העשיה את ערכה וחשיבותה. וגם בסור מרע, צריך שנוסף על ההרגל גם יכיר בערך הזהירות ויגביר בקרבו יראת חטא, באופן שגם מצד ההכרה לבד היה נמנע מן החטא, גם בלי ההרגל.]

והנה סוג ה'מלומדה' הגרועה ביותר הוא כשעושה מבלי דעת כלל, וכל מעשיו יסודם משום שהורגל כן מנעוריו בחינת 'תינוק שנשבה', וה'מלומדה' מקיף את כל תורתו ומצוותיו. כל היהדות שלו מבוססת רק על 'מנהג אבותיו בידו', והולך במסלול שנקבע עבורו מילדותו - תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל אברכים, וכל מהלך חייו מניח על התבנית הקבועה, ואינו מתבונן משום מה ולשם מה, ומה משמעות המעשים והתפילות.

ובעצם אדם שכל סגנון חייו מבוסס על הדרך שהעמיד את עצמו בשחר נערותו, ומאז נמשכת כל התנהלותו ומהלך חייו על פי אותה קביעה, נמצא שיש כאן אדם מבוגר שמתנהל ומובל על ידי נער קטן. וכדי בזיון וקצף.

וצריך זהירות יתירה להינצל מזה, ובפרט בדורינו שהכל מוכן ומזומן, כגון מאכלים כשרים בהשגחה מהודרת ותשמישי קדושה מהודרים, וכל סדרי החיים כבר קבועים באופן הנוח לשומרי המצוות, ויכול לחיות ימים ושנים ולקיים רבבות מצוות בלי שום מחשבה והתבוננות, בדומה לבעלי חיים הפועלים מתוך דחפים טבעיים, וכמעט שאין משמעות וערך למעשיו, וכבר הזהיר על כך דוד המלך ע"ה – אל תהיו כסוס כפרד אין הבין (תהילים לב,ט).

ועל כגון זה אמרו בגמרא - העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים - שאין יכול לחדש בה דבר. וברש"י - לשון קבע, כיום כן אתמול כן מחר (ברכות כט:).

ויש מי שמתחזק יותר ומדי פעם מתעורר לחשוב על כלל חובת האדם בעולמו, ומה יעודו ומגמתו של יהודי בחייו. אולם בפועל, כיון שהם דברים הנעשים דרך שיגרה יום יום באופן קבוע, נגרר בשעת מעשה לעשות פעולת המצוות והעבודה כחלק מזרימת שטף החיים, ואינו נותן על לבו במה הוא עוסק, ולפני מי הוא עומד, ומשום מה ולשם מה עושה כל זאת. והיא תכונת חולשה שהיא גנאי לאדם, שהוא מסוגל לפעול ולעשות דברים כמו מכונה אוטומטית בלי שום קשר לבבי ורגשי למעשים.

וישנו בעל 'מלומדה', שחי את סגנון חייו ועושה את כל פעולותיו מחמת הסביבה והחברה והמשפחה, ואין מחשבתו נתונה כלל לדעת מהו רצונו העצמי, אלא מתבונן מסביבו לעשות מה שמקובל, והסביבה קובעת עבורו מה חביב ומה נאה מה כדאי ומה נכון. וכל כך טשטש את דעתו העצמית, שאפילו מה ראוי וחשוב ומה ישר וטוב נקבע אצלו לפי החברה, ולפי זה רואה את יעודו ותקוותו בחיים. ומידה זו היא שפלות גדולה לאדם שמאבד את כל זהותו וצלם האלוקים הפרטי שלו, והרי הוא כבהמה השייכת לעדר ונגררת אחרי כל העדר. בלי להתבונן כלל מה היא עושה.

ואמנם יש בזה גם מעלה ותקווה לאנשים שדעתם מועטת והם חלשי אופי ונעדרי רמה, שעל ידי שנמצאים בסביבה חשובה של יראת שמים והנהגות טובות, ניצולים אף הם ונגררים אחרי כולם למעשים טובים והנהגה ראויה. אולם לאדם בעל מעלה וחשיבות עצמית, הרי זה פחיתות וגנאי שתהא הנהגתו מבוססת על הזולת ועל החברה שמסביבו. אלא ינער חצנו ויראה שכל פעולותיו וקביעת הנהגתו יהיו נובעים מתוך דחיפה עצמאית פרי קביעת דעתו ולא כשה מן העדר. ואדרבה, יראה לרומם גם את סביבתו בהתחזקות בהנהגה מתוך התבוננות ומחשבה.

ומוטל על האדם להתנער בכל עת משיגרת ההרגל, ואלו מהדברים שצריכים חיזוק בכל יום, כי נגע ה'מלומדה' כובש כל חלקה טובה. ויתבונן תמיד כמה בזוי הדבר שאדם מבוגר בעל צלם אלוקים יחיה ויפעל כבהמה ללא מחשבה מתוך זרימת השיגרה, כיצד יתכן שיהיה 'מובל כצאן' על ידי מקרי החיים, במקום להיות מוביל ולהנהיג את עצמו, עד שירגיש בושה וחרפה לחיות באופן כזה.

והנה יש סוג 'מלומדה' שבזה נכשלים רבים וטובים, והוא מלומדה במחשבה, כלומר שלמרות שמבקש לעבוד את ה' ולקיים את המצוות עם 'כוונה', אבל אין הוא פועל נכונה לחשוב באמת ולחוש בלבו את משמעות המעשים בהרגשים חיים ואמיתיים, אלא מעביר במחשבתו 'מילים' וביטויים שגורים ששמע מאחרים או קרא בספרים, וזה נקרא אצלו 'כוונה'.

ויש מי שכבר חשב בעצמו אי פעם, והרגיש והבין את הרגשות, [וקבע לעצמו באיזה כינוי ושם], אלא שכעבור זמן פגה לה הרגשה זו מקרבו, רק מסתמך עליה על סמך העבר, ומדמה לעצמו שזכרון המצב ההוא [או העברת הכינוי ההוא במחשבתו] נחשב ככוונה, אבל באמת אין הדבר כך, והוא רחוק מהרגשה חיה וכוונה אמיתית.

ואמרו חז"ל – 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם' (פסיקתא זוטרתא ואתחנן ו,ו, רש"י דברים כו,טז). והיינו שיתאר לעצמו כאילו זה עתה עמד במעמד הר סיני בקבלת התורה מאת ה', שאז הרי וודאי שהיה עושה ומקיים הכל בהתלהבות והתרגשות עצומה, ואמרו חז"ל שהקיום הנכון הוא שבכל יום יקיים אותם מתוך שהוא מחדש בעצמו הרגשות אלו.

ובדומה לזה ישנה אצל האדם חולשה נוספת, שלפעמים מסתפק במועט בענייני דעת, דהיינו בהבנה קלושה ורדודה, שיודע לומר כמה דברי הסבר שטחיים, או שמבליח אצלו איזה ברק ונצנוץ ודי לו בזה, ומפתה עצמו שכבר הבין. [וזה מכשול גדול גם בלימוד התורה.] ודבר זה הוא הרס נורא לכל עבודת ה', ולכללות חיי האדם.

ויש שהאדם יוצר לעצמו מערכת מחשבה נפרדת ומיוחדת לצורך עבודת ה', שונה מצורת החשיבה הרגילה שלו, וכשבא לחשוב מחשבות בענייני עבודת ה' נכנס לסוג מסויים של קו מחשבה אשר מנותק מהמציאות. ועוד מדמה שזה חשיבות ומעלה לעבודת ה', שיש לו סגנון מחשבה מיוחד עבור המצוות והעבודה. ובאמת אין זה אלא מערכת של ביטויים וחיקויים שקלט פה ושם, ונאחז בהם להלהיב עצמו בכח הדמיון אשר מתפעל מביטויים בלתי מובנים העושים רושם של גבוהה גבוהה.

ויש רבים שנשתבשו בזה, ומדמים שלהגיע להתרגשות מהקב"ה נצרך לזה איזה מושגים בלתי נתפסים וביטויים מסויימים, כגון מושגים קבליים ולשונות עמומים בארמית. והנה האמת היא שההתרגשות מסוג זה אינה רגש אמיתי וגם אין לה קיום. וכשרואה שעבודתו אינה נושאת פרי ונשאר חסר רגש ולב, מחליט בלבו שזה שייך רק לבעלי מדריגה מיוחדים שהוא לא זכה לכך ותולה את החסרון בעצמו, ונגרם לו מפח נפש שאחרי כל יגיעתו לא הגיע לכלום, ונופל ברוחו. והנה באמת הוא שייך למעלות רמות אלא שלא השכיל להלוך בתום בתחום השגתו.

[ובוודאי שיש מדריגות גבוהות ורמות ונשאות, והם מנת חלקם של הצדיקים שלבם נרגש ותוסס ושאגה להם בלבם מרוב אהבת ה' ויראתו, בדומה למי שעבר עליו חוויה מסעירת נפש שאינה מרפה ממנו ואינו חדל לחשוב עליה, וכמו כן היא מידת הצדיקים שמתפעלים בכל עת מגדולת ה' ואין שוקטים, עד שהם צריכים להתאמץ בכדי להסתיר את סערת הנפש שמתחוללת בקרבם. ובכתביהם ותורתם ניתן לפעמים לגלות הד וביטוי לסערה זו, אף שטרחו להצניעה ולהסתירה. והנה אלו שזכו למדריגות הרמות הללו היינו משום טהרת לבם וזיכוך נפשם וצירוף כליותם, וגם הם שפע ממרום בבחינת שכר וגמול על נאמנותם ודביקותם בה', ולא יועיל לזה שום תחליף מלאכותי של הליכה בגדולות ונפלאות ממנו, ושימוש בביטויים מרוממים וגבוהים וכדומה.]

והאמת היא שהתפעלות הנפש ורגשות קודש ניתנות להשיג לכל אחד, אם יכוון לבו במחשבות רגילות ופשוטות כדרכו של עולם, ויתבונן כפי דרגתו בגדולת ה' ורוב טובותיו עם הנבראים, והיחס החביב והמיוחד של הקב"ה עם כנסת ישראל, והתפקיד הרם שקבלנו על עצמינו, וכדומה. וגם אם לא יבוא על ידי התבוננות זו לסערות נפש נשגבות, אבל וודאי יגיע בזה להתחזק ולהתרגש ולעבוד את ה' מתוך לב ורגש אמיתי. ומדי פעם יחדש מחשבותיו והתבוננותו ויעורר בעצמו רגשות קודש רעננים, ולא יניח ליצר להרדים את חושיו ולהקהות את רגשותיו, ונמצא תמיד מלא חיות ודבוק בעבודת ה' בחינת - 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'.

מצוות אנשים מלומדה (ב)

חולשת "המלומדה" גוונים שונים לה, אך המשותף להם שהאדם עושה מעשיו שלא מחמת הסיבה האמיתית, אלא מתוך סיבות חיצוניות, אילוצים או פיתויים שאין להם קשר עם תוכן העשיה. והיא אחד המכשולות בדרך העליה וההתקדמות בעבודת ה', המציאות הזאת שהאדם יכול להשקיע עבודה וריבוי מעשים, מתוך שאינו חושב כלל לשם מה הוא עושה אותם, היא מגדולי המפסידים של הגדלות והרוממות.

בכל האופנים והצורות של ה'מלומדה', מתלווית תחושת ההחמצה הגדולה, שהרי האדם משקיע כוחות ומאמצים, ומקדיש את כל החיים לתורה ומצוות, וכמה יכאב הלב שאחרי הכל עדיין נשאר עומד מבחוץ. מציאות נפשו היא מחוץ לכל העניין, ואף שאמנם יוצא ידי חובת המצוה, אבל חסר הקשר הנפשי והרגש הלבבי עם תוכן הדברים, ואין לו חיבור ושייכות עם נשמת העניינים.

כמובן הנזק הגדול ביותר שנגרם מתכונה זו, הוא שאין זו עבודת ה' הנכונה, כי התורה והמצוות קיומם הנכון הוא כשהפעולות נובעות מהלב, מלוות ברגש, ומשולבות בנפש. וכאשר מקיים אותם כמו מאליו בלי מחשבה ולב, הרי כל הקיום הוא כגוף בלי נשמה.

והנה גם אילו היתה התורה עיקרה מעשים גרידא, גם אז היה זה חסרון ופגם כשעושה אותם בלי מחשבה ודעת, ואינו משלב את רגשות נפשו ורצון לבו בקיום המעשים. אולם הרי האמת היא שהתורה היא "תורת חיים", שבאה ללמדינו כיצד לחיות, ולא רק מה לעשות, וא"כ כאשר מקיימה באופן של מלומדה, הרי זה יציאה מהמטרה לגמרי, שקיום כזה אינו כלל מה שרוצה התורה ממנו. דכשהידים עושים פעולות באופן שהם חסרי משמעות כלפי האדם, אין זה חלק מהחיים, ואז חסר בכל מגמת המצווה.

ברם יש לדעת שהפחיתות והנזק של חולשת המלומדה אינה רק מצד קיום המצוה, שנעשית פגומה וחסרת טעם. אלא גם האדם עצמו נפסד ומאבד טובה הרבה, כי במקום שהמצוות ינחילו לו אוצרות של קדושה וירכוש על ידיהם רגשות עילאיים, ויגיע בהם לידי רוממות וטהרת הלב. הרי הוא נותר רק עם הקושי והטורח, מבלי לזכות לכל הנ"ל שיש בכח המצוות להעניק לו. והגם שצריך האדם להיות מוכן לוותר ולהתאמץ עבור עצם השמיעה בקול ה', אבל הרי האמת, שהמצוות מלאות נועם ועונג כאשר מקיימם כראוי.

והנה עניין המלומדה אינו רק חסרון ברוממות והעדר גדלות, אלא היא פחיתות המשפיעה על כל מצב האדם. שהרי האדם נתון תמיד במלחמה, והיצר אינו שוקט לעולם. אולם כאשר לבבו של האדם מלא בחיות המצוות ומתענג עליהם אין הרע יכול לו. דכאשר כל תפילה היא מעמד נשגב של עמידה לפני ה', וכל לימוד תורה הוא עסק בחכמת אמת עילאית, ולבישת תפילין הם תכשיט ועטרה, והציצית הם לבושי יקר, ונטילת ידים היא קדושה וטהרה. וכו'. ועל הכל התחושה העילאית שהוא עושה את רצון השי"ת ומקיים את דברו וגורם לו נחת רוח, הרי כל אלו ממלאים את חייו בסיפוק וברוממות, ואז מה לו ולהבלי החומר הרדודים ומה לו למידות השפלות של קנאה ותחרות. כי לעומת העניינים הרמים והנשגבים שעוסק בהם תמידין כסדרן, כל אלו הם קטנוניות טפשית שאין בה ממש, ואין ליצר שום תחליף להציע כנגדם.

רבים הם אשר כל חייהם הולכים בדרך התורה בנאמנות, ונזהרים בקיום המצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ולא זו בלבד אלא שמוסיפים הידורים וסלסולים ומנהגים, ויש אשר גם זוכים לשבת תמיד בבית ה' ועמלים והוגים בתורה. והנה מצד שלימות הקיום הם הולכים ומתעלים, ועם כל זה אין רואים את המעלות הרמות שהיה ראוי שיגיעו אליהם. ועולה התמיהה שהרי כל מצוה ומצוה משפיעה קדושה על האדם, ובמיוחד לימוד התורה מזכך את הלב, ואם כן מדוע לא זכו אלו שיהא ניכר זאת על אישיותם, בהארת פניהם ואצילות מידותיהם, התעדנות הליכותיהם והתרוממות מושגיהם. והתשובה לזה שאמנם אילו היה הדבר תלוי ונמדד לפי הכמות והאיכות של עצם העשיה, הרי וודאי שאדם כזה היה זוכה לדביקות עילאית והיו מחשבותיו משוטטות בגן עדן של השגות. דרגות של דביקות בה' והשתוקקות וצמאון אל פני ה'. כפי המתואר בספרים הקדושים, וכפי שאכן רואים אי אלו יחידי סגולה הזוכים לזה.

אולם מה שאין כלל העובדים והלומדים זוכים להגיע לידי כך, יש לכך כמה סיבות, ואחת מהן היינו משום שהאדם אינו מחזיק עצמו בתמידות במעמד מרומם, אלא עולה ונופל ושוב עולה וחוזר ונופל. וכיון שאין מצב ההתעלות קיים ברציפות, הרי לעולם לא יצליח להתקדם מאחר שבכל פעם הוא מתחיל מבראשית.

אכן הסיבה העיקרית לכך, היא ה"מלומדה", שככל שמרבים לעשות ולפעול אבל מכיוון שהדבר נעשה בלא לב ואין נפש האדם שותף בעשיה לכן אין מתעלים בזה אפילו חצי מדריגה. ונמצא שמצד אחד קיימים בהם מעלות רמות של לימוד תורה וקיום מצוות ועבודת ה', אך מאידך הכח הנפשי של "מלומדה" אוכל כל חלקה טובה.

והנה תכונת המלומדה נוסף לכך שהיא פוגמת את מעלת העבודה ודרגתו הרוחנית של האדם, הרי המצב הזה הוא בושה גדולה לעצם אישיותו, והוא למעשה אובדן צלם האלוקים, כי בסגנון חיים כזה מעשיו הם כמעשה בהמה, 'קורא לה והיא באה'. שעושה אותם מכיון שזה מקובל בין הבריות, מכיון שכולם עושים, או שעושה בגלל שהורגל כן מימים רבים והוא כבול בסדרים שקבע לעצמו, ואין כאן מעשה אדם אשר תפארתו על דעה. ורק כאשר מעשיו נובעים משום שהוא החליט בדעתו שכך צריך לעשות, והוא מבין משום מה הוא החליט, יש כאן עשיה רוממה של אדם. ואפילו אם בחירתו נובעת משום שמאמין וסומך על הזולת, [ואכן הרבה דברים יסודם ושרשם משום שמאמינים לזולת], גם זה יחשב למעשה אדם שהרי הוא החליט כך מתוך הבנתו. וכשעושה מצד החלטתו זה מעשה שלו, מעשה אדם - מעשה בעל ערך.
סגנון החיים של מלומדה, שהאדם מניח את עצמו להיסחף בזרם השיגרה ושטף הסביבה, גורם לו שאין הוא משתמש בשכל ובחכמה בינה ודעת שנתן לו ה' בכדי להנהיג את עצמו, ונעשה כל מציאותו רדוד וירוד. ומכיוון שכל שיקוליו והחלטותיו נעדרות תבונה, מאבדים אצלו התבונה והשכל את מעמדם הראשוני והקובע. וכאשר קיים ח"ו מצב כזה בקרב הציבור, נעשים בעלי דעת נדירים, ורוח של קטנות אופפת את האווירה הציבורית, ועלולים להגיע להשקפות נלוזות ואמונות תפלות, לדעות כוזבות והנהגות של שטות, ובעצת היצר עושים מהעיקר טפל ומטפל עיקר, ממצוה עבירה ומעבירה מצוה. וצריך על זה עינא פקיחא, והשי"ת ישמור על עמו וצאן מרעיתו.

נוסף לזאת נוגע הדבר לעצם אישיות ונפש האדם, כי כאשר אדם מתנהג בדרכי מלומדה מאבד הוא את טעם חייו, שרוב מעשיו הם פעולות יבשות, דוגמת מכונה בלי חיות ורגש, וכבה מאור פניו ונכבה רגשי נפשו ונעשה כל מציאותו נרדם, והריהו כגולם ודחליל, ואפילו אינו מרגיש את עוצם חסרונו. אדם כזה אין עמידתו ראויה לבוא לפני ה', בחינת האמור בירושלמי 'לולב היבש פסול דכתיב לא המתים יהללו ק-ה' (סוכה פ"ג ה"א).

בעידן הזה, העניין של כוונה ורגש מאד ירוד ונחות, ואחת הסיבות לכך שב"ה כיום כל הדברים החשובים, תפילה, לימוד התורה, סידור הילדים בת"ת, ואפילו נתינת צדקה, הכל כבר מעוגן בסדר קבוע, וגם כשרות המאכלים תרו"מ שחיטה ומליחה מסודרת ומאורגנת. וכאשר ישנם סדרים קבועים אין כל אחד צריך להגיע לידי כך שהמחשבה והרגש יביאו אותו לעשיה, וממילא הרגש מנומנם ועמום.

הא למה הדבר דומה לאדם שאוכל בשעות קבועות בטרם יגיע לידי רעבון, והנה אדם זה חסר לו הכרת הסיבה העיקרית לאכילה ואינו מרגיש את הטעם של מילוי הרעבון. וכמו כן בעבודת ה' ובקיום המצוות אין מופעלים בו הרגשות הנכונים ואין הם הסיבה לעשייתו, וגם אינו מתענג על הקיום ועל כך שבא לעשות מצוות ה', וחסר לו טעם ונועם המצוות – טעמו וראו כי טוב ה', 'דרכיה דרכי נועם', 'ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי'. וצריך תשומת לב מרובה ולהשקיע מחשבה והתבוננות למצוא את הדרך לפתח את כל רגשות הקודש הנכונות ליהודי.

סיבה נוספת לכיבוי הרגשות הוא מחמת שבזמן הזה כל היום ממהרים ונבהלים ואין זמן לישוב דעת. וגם הנפש אינה מסוגלת להתפעל כאשר הכל נעשה במהירות. ועוברים מעניין לעניין בלי לחדור למשמעות ופנימיות הדברים. ומרוב חיפזון מדחיקים את הרגשות ואין שומעים את קול הנפש כלל.

וכאשר האדם יתעורר ויתחיל להתקרב אל עצמיותו ולעשות כל מעשיו מצד עצם נפשו ומתוך רצון וכוונה, יזכה לתחיית העצמות היבשות ויתחילו לפעם בו רגשות קודש, ויקיצו אצלו אף כוחות המחשבה והתבונה, ויחל לחוש חיות וטעם בכל מעשיו ויגיע לתפילות מרוממות ונעלות, ועשיית המצוות תחדיר קדושה בעצם הוויתו, ועבודתו את ה' תהיה באופן של התחברות ודביקות לעצם הדברים, ואור פנימיות לבו יבוא לידי גילוי, וכפי שאנו מבקשים בתפילה - קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך. שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך. וטהר לבנו לעבדך באמת.





how to cheat tolobel.com husband cheated
masterbation schools technices sex stories tamil sex stories readable black female slave sex stories
percent of women that cheat when your husband cheats letter to husband who cheated

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: יוסף
הערה: תיאור יפה וארוך של הבעיה. אך מילים מעטים בענין הפתרון. מחכים להמשך...