אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

פוחת והולך או מוסיף והולך

מסכת שבת דף כא'

הרב פנחס גולדווסר





"תנו רבנן: מצות נר חנוכה – נר איש וביתו; והמהדרין – נר לכל אחד ואחד; והמהדרין מן המהדרין – ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמונה מכאן והילך פוחת והולך, וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך". (שבת כא:). טעם מחלוקת ב"ש וב"ה נתבארה בגמרא שם בתרי אנפין. אך כיון שהרשונו רבותינו (עיין אוה"ח הק' ויגש מו, ח) להגדיל תורה, אטול חלקי אמרה נפשי.

המתבונן בהבדל שיש בין התורה האלקית לבין החכמות האנושיות יבחין בשני שינויים מהותיים:

א) בחכמות האנושיות האמת מתרבה במהלך הדורות; כל דור משיג על קודמו ומגלה טפח נוסף מן האמת שהיתה נעלמת. בתורה הקדושה המהלך הוא הפוך, דברי הראשונים נכונים וחשובים מדברי האחרונים; האחרונים אינם סותרים את דברי קודמיהם כי אם מנסים להבינם ולזכרם. בעוד שהחכמה האנושית מתעצמת במשך הדורות וכל דור בונה על דברי קודמו ומוסיף נופך משלו, חכמת התורה משתכחת ככל שהדורות מתרחקים מסיני ומתרבות בה המחלוקות (שהן סימן לשכחה). אכן, אין לראות בזה, ח"ו, יתרון של החכמות על התורה. אדרבא, מתוך שאין הם אלקיות הן נבנות בידי בשר ודם דור אחר דור. התורה, כיון שהיא אלקית, אי אפשר לה שתתרבה בידי בשר ודם; היא ניתנה משמים ונמסרת בדור לדור ומחמת כן היא משתכחת. נמצא שהחסרון הוא עצמו מורה על היתרון; שכחת התורה מדור לדור מורה על היות התורה חכמתו של הקב"ה.

ב) בחכמות האנושיות ישנה רק אמת אחת, בתורה ישנו חידוש של "שבעים פנים לתורה" שכולם אמת. אעפ"י שהללו מטהרים והללו מטמאים, הללו פוסלים והללו מכשירים, הללו פוטרים והללו מחייבים – אלו ואלו דברי אלקים חיים. שורש ההבדל הזה נובע גם הוא מהיות התורה אלקית; כי משום ששכל אנושי אינו מסוגל לפגוש תמיד באמיתה של תורה, מסר הקב"ה את האמת בידי חכמי התורה, שכל שיחליטו הם עפ"י גדרי משא ומתן של תורה שבע"פ –דין תורה עליו. וכאשר שרי התורה וחכמיה מגיעים למסקנות חלוקות, יש כאן שתי אמיתויות אשר הן בכלל "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" (עיין חגיגה ג:).

נמצא: מצד אחד, התורה פוחתת והולכת לעומת החכמות האנושיות, וזה אמור ביחס לאמת האחת המוחלטת של תורה. ומאידך, התורה מוסיפה והולכת ביחס לחכמות אנושיות; שבעוד שבהן רק מתגלה אמת אחת שכבר קיימת, בתורה נוצרת אמת נוספת ע"י כל מחלוקת. ההבדלים ההפכיים האלו נובעים שניהם משורש אחד: התורה היא אלקית, החכמות הן אנושיות.

והנני להעתיק כאן קטע מספר 'פחד – יצחק' (חנוכה, מאמר ג'): "הלא כך קבלנו מפיהם של חכמים, כי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן אשר היו בימי פולמוס של יונים, היו הראשונים שעמדו במחלוקת בדיני התורה (הפלוגתא הראשונה בדין סמיכה ביו"ט). והיינו, שע"י שהחשיכה יון את עיניהם של ישראל בגזירותיה שגזרה להשכיחם תורתך, הרי החשכה-השכחה זו גרמה לידי המחלוקת הראשונה בסנהדרין היושבים בלשכת הגזית". עכ"ד. למדנו מדבריו קבלה מחכמים, כי הפעם הראשונה שבה באו לידי ביטוי בפועל ההבדלים הנ"ל שבין התורה לבין החכמות האנושיות, היה בעת פולמוס של יונים. מצד אחד, נשתכחה האמת של שמים ופחת והלך כוחה של תורה. מאידך, נתרבתה תורה ע"י הדעה החולקת על האמת המוחלטת, וכוחה של תורה הוסיף והלך. [במשלי פ"ט פס' ה' – "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". פסוק זה נדרש בגמרא חגיגה יד. ונתפרש במצודת דוד, כמשל על התורה. ידוע הוא שהלחם מתקלקל ככל שעובר עליו יותר זמן, ואלו היין משתבח ככל שהוא מתיישן. יתכן שכאן נרמזו שתי המעלות של תורה (ביחס לשאר חכמות). מפני שהיא אלוקית – הרי היא מצד אחד נגרעת ומצד שני משתבחת.] גם המהלך של "פוחת והולך" וגם המהלך של "מוסיף והולך" (בתורה) שהתחילו בימי פולמוס של יונים, מורים על היות לתורת ישראל חלק באלקי ישראל (ר"ל שהיא חכמה אלקית) היפך מה שניסתה חכמת יון להוכיח.

כשתיקנו בית-חשמונאי להדליק נרות של אורה המבטאים את נצחון אור התורה על חשך חכמת יון, תיקנו שהמהדרין מן המהדרין ידליקו נרות בסדר של "מוסיף והולך" או "פוחת והולך". כזה, כך זה, מבטאים שניהם את ההבדל שבין התורה האלקית לבין חכמתו של בשר ודם שאותה יצגה מלכות יון, וכמשנ"ת. ידוע הוא שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי; עיין בסידור הגר"א בפירוש לברכת יוצר המאורות. בביאור הענין יש לומר, שחלקם בתורה של בית שמאי היה לכוין לאמת המוחלטת של שמים, שכנגדה אמר ר' יהושע במסכת ב"מ נט: - "לא בשמים היא". ואלו חלקם של ב"ה בתורה היה האמת הנוספת של העוה"ז, שעליה אמרו במדרש: "השליך הקב"ה את האמת לארץ, שנאמר - אמת מארץ תצמח" (עיין פירוש הגר"א המובא ב"קול אליהו"). [הרחבת דברים בזה ימצא המבקש בספרי במאמר "ימים הנכנסים וימים היוצאים".] על כן לדעת ב"ה שחלקם בתורה היה האמיתות המתרבות ומתווספות במשך הדורות מכח חושך מלכות יון שזרעה את זרעי המחלוקת – מציינים אנו את קיום ה"אורה זו תורה" בסדר הדלקה של מוסיף והולך. ואלו לדעת ב"ש שחלקם בתורה הוא האמת האחת שמתמעטת ופוחתת מאז פולמוס של יוונים – מדליקים את אור התורה בסדר של פוחת והולך.

ונוסיף עוד ונאמר, כי שתי התחדשויות אלו בכוחה של תורה – פוחת והולך ומוסיף והולך – שנתחדשו בימי פולמוס של יוונים, מרומזות בנס השמן של הדלקת המנורה, כי באמת הצליחו היונים למעט את השמן הראוי להאיר, אלא שלא הצליחו למעט את האור. והנמשל: כי באמת ראויה היתה להיות תורה רק האמת השמיימית, והיא באמת נתמעטה ע"י פגיעתה של חכמת יון בתורת ישראל, כי מאז המחלוקות שהחלו באותה תקופה נעדרת ידיעת האמת האמיתית. אבל למעשה לא נחסרה התורה כלום, כי גם מה שלא היה ראוי להחשב תורה – הדעה שאינה האמת של שמים – גם היא תורה. (ועיין מש"כ הגאון קצוה"ח בהקדמתו.)

* * *

על הכפילות הזאת, ריבוי מחלוקות שיש בו מיעוט תורה מצד אחד וריבוי תורה מצד שני, רמזו לנו רבותינו במסכת שבת קל"ח: ז"ל – "אמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר – והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר – לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא (סיפא דקרא – ואבדה חכמת חכמיו) הוי אומר הפלאה זו תורה. ת"ר: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו – עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר – הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ וגו' לשמוע את דבר ה' ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' – זו הלכה וכו' ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה'? אמרו: עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין (ופירשו בגמרא שם שהכוונה לידע אם ראשונה היא לטומאה או שניה, דמספקא להו בשרץ הנמצא בתנור חרס אם נחשב התנור כמאן דמלי טומאה). תניא רשב"י אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר – כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים – ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (פרש"י: שלא יהא בה מחלוקת). עכ"ל הגמרא. הרי לפנינו הבדל בין "ספק" לבין "מחלוקת". "ספק" הוא חסרון ידיעה, וכאשר מורי ההוראה מסופקים מה לענות על הרבה מן השאלות שהם נשאלים, זהו מצב בו מתקיימת הנבואה של "עתידה תורה שתשתכח מישראל". ואילו "מחלוקת", ואפילו ריבוי מחלוקות, אין בזה סתירה להבטחת התורה: "כי לא תשכח מפי זרעו". אדרבה, "מחלוקת" הרי היא ביטוי לחיותם של ד"ת – "מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד"ת פרים ורבים" (חגיגה שם). "שכחה" זו אינה "חשכה" אלא ריבוי גווני השלהבת היוצאת מתוך גחלתה של תורה, ריבוי שהוא עצמו מהוה קיום הבטחת "כי לא תשכח מפי זרעו".

אך יש לשאול, איך יבאר רשב"י, אשר הכריז: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל", את האמור בתוכחה: "והפלא ה' את מכותך" – שנתבאר על פי הנביא כקללה על אובדן חכמת החכמים? אכן הוא פשוט, כי אעפ"י שמבחינת ה"אמת מארץ תצמח" כל מחלוקת בדברי תורה מוסיפה והולכת על התורה, כנטיעה שפרה ורבה מן הארץ, מבחינת ה"צדק משמים נשקף" – כל מחלוקת יש בה שכחת התורה, שהרי האמת המוחלטת נסתרת מאתנו יותר ויותר בכל מחלוקת ומחלוקת.

ויש לדייק עוד, שהפסוק המבטיח שלא תשתכח תורה מישראל קורה לתורה "שירה", כמ"ש – "וענתה השירה הזאת לפניו כי לא תשכח מפי זרעו"; דבר זה אינו מקרה, כמובן. [מפי מורי וידידי הגאון הר"ר יגאל רוזן שליט"א, ראש ישיבת אור ישראל ת"ו שמעתי: כי דוקא מפני שהתורה היא שירת נפשם של ישראל – ביטוי תמצית מעמקי נשמתם – על כן לא תשכח לעולם.] על פי דברינו במאמר זה נראה לומר שתורה שבעל-פה, דוקא, היא הראויה לתואר "שירה". על תורה שבעל-פה כתב המבי"ט, בהקדמתו לספר 'קרית-ספר', שהיא "גנוזה וסדורה בנפשות הצדיקים". לענ"ד כוונתו לומר, דהקליטה האישית שקולט כל תלמיד-חכם את התורה דרך אספקלריית נפשו היא המולידה את התפיסות השונות באותה תורה, והיא הקרויה תורה שבעל-פה. פסוק זה (כי לא תשכח מפי זרעו) השולל את אפשרות שכחת התורה מישראל, אעפ"י שברבות השנים תרבינה המחלוקות בישראל, תופס את המחלוקת כריבוי אנפין של תורה, ועל כן הוא קורה לתורה "שירה". כשם שנפשות שונות שרות שירות שונות על אותה ישועה, ואין ביניהן שירה "נכונה" ושירה ש"אינה נכונה", כי כל אחד שר לפי אותה התפעלות נפשו מן הישועה. כן גם הדיעות השונות של הנפשות השונות על אותה תורה – כולן אמת וכולן תורה, וכמ"ש: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה". וזו הערובה שלא תשכח תורה מישראל, כי המחלוקות הללו אינן "פחת", כי אם "תוספת", על תורתנו הקדושה.


how to cheat your wife read your wife cheated on you

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.