אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים

מסכת גיטין דף נה'

הרב יצחק בלאו





על ענווה וחורבן ירושלים

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דההוא גברא דרחמיה קמצא, ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא. אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא? מאי בעית הכא? - קום פוק. אמר ליה: הואיל ואתאי, שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. אמר ליה: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מיניה קא ניחא להו; איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אמר ליה: מי יימר? אמר ליה: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי, שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה: בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו - בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו - מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". (גיטין נה:-נו.)

[תרגום: על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים. שפעם אדם שהיה חברו של קמצא ובן-ריבו של בר-קמצא עשה סעודה. אמר לשמשו: לך הביא את קמצא. הלך והביא את בר-קמצא.

ראה בעל הסעודה שבר-קמצא יושב בסעודתו. אמר לו: האם בעל הבית אתה? מה מעשיך פה? קום וצא! אמר לו: כיוון שבאתי, הנח לי ואתן לך תשלום עבור מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך מחיר מחצית סעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך את דמי כל הסעודה. אמר לו: לא. לקחו בידו והוציאו.

אמר בר-קמצא: כיוון שהיו שם חכמים ולא מחו בו, הרי שהם הסכימו לכך. אלך ואסית בהם את המלך. אמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מאין לך? אמר לו: שלח להם קרבן, וראה אם יקריבו אותו. הלך ושלח להם עגלה בת שלוש. כשהלך, הטיל בה מום בשפתיה; ויש אומרים - בעיניה, במקום שלנו נחשב מום ולגויים אינו נחשב מום. רצו חכמים להקריבה משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו שבעלי מומים קרבים למזבח! רצו להרוג את בר-קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם רבי זכריה: יאמרו שהמטיל מום בקדשים נהרג. אמר על כך רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו].

המהר"ל תמה: מדוע מאשימה הגמרא את קמצא בחורבן ירושלים, והלא הוא לא עשה דבר? תשובתו היא, שכאשר השנאה כל כך חזקה ומושרשת, אנשים מחפשים בני ברית שיעזרו להם במלחמתם בשונאיהם. חברות זו איננה חברות אמת, אלא רק חברות הנובעת מרצון לנצח את השונאים. גם חברותו של בעל הבית עם קמצא מעידה על המצב החברתי הקשה ששרר בעם ישראל בתקופה ההיא.

הסיפור מסתיים בעדותו של ר' יוחנן על ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס. חכמים רצו לנקוט בצעד דרמטי כמו הקרבת קרבן בעל מום או הריגת האיש שסיכן אותם, אך ר' זכריה נמנע מלקבל החלטה גורלית כזו. ר' יוחנן מלמדנו שבשעות משבר וקושי, אין המנהיגים יכולים להימנע מלקחת אחריות בטענה שאינם ראויים. בגרסה אחרת של הסיפור, המופיעה במדרש איכה רבה, מסופר שר' זכריה היה במסיבה שממנה נזרק בר-קמצא, וגם שם באה ענוותנותו לידי ביטוי - בכך שלא עמד לצדו של בר-קמצא, כדי שלא לעורר מהומה.

מדוע מובא סיפור זה דווקא במסכת גיטין? בפשטות, ההקשר הוא לשוני - המילה "סיקריקון" מופיעה במשנה, וגם בהמשך הסיפור. ר' צדוק הכהן מלובלין מביא הסבר מהותי לשאלה זו: חורבן הבית מהווה בעצם גירושין בין הקב"ה לכנסת ישראל, ולכן סיפורי החורבן מובאים דווקא במסכת גיטין. אך סיפורים אלו אינם מובאים בפרקים העוסקים בגיטין או בגירושין, אלא דווקא בפרק הקרוי "הניזקין". ר' צדוק מסביר שחורבן הבית והגלות שבאה בעקבותיו אינם בדיוק גירושין, אלא דומים יותר לנזק. בעוד שגירושין הם בדרך כלל צעד סופי, נזקים עתידים להיתקן ולהשתקם. ביום בו נוכיח שאנו ראויים, הקב"ה יפצה אותנו על הנזק, ומה שנראה כגירושין יהפוך לשלב זמני נוסף בתהליך האיחוד הגדול.

[תרגום: ר' יוסי גרשינסקי]

השיעור מופיע באדיבות בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון


wife cheated now what open my spouse cheated on me now what
cheaters go dating a married man
husband cheated on me open my boyfriend cheated on me with my mom
adult xxx stories gang sex stories free online intimate sex stories

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.