אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

כף זכות, יד חובה

מסכת סנהדרין דף קז

שמואל פאוסט




בסיפור קטן וביקורתי טוענים חכמים שישו פירש מדרך התורה בשל דחייתו של ר' יהושע בן פרחיה. חכמים תלו, כביכול, את ההיסטוריה כולה בכוחה של מחוות-יד וקפדנות יתר

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" אומר הפסוק הנודע ממשלי. רוצה לומר, אל תזלזלו בכוחה של השפה, שראשיתה בתנועת לשון ואחריתה מי ישורנו. אך יש שהשפה כלל איננה מילולית ועדיין היא הרת אסון, חורצת גורלות ומהפכת מגמות היסטוריות. בסיפור חכמים שלהלן אין מדובר בחיים ומוות פיזיים, אך בודאי בחיי הרוח של עם ועולם, הנמצאים תלויים בתנועת יד אחת שלא הובנה כהלכה. בפרפראזה, נוכל אם כן לומר על סיפור זה: חיים ומוות בלשון היד. הסיפור לקוח ממסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי, ומופיע כאן בהשלמה של השמטת הצנזורה ובתרגום לעברית.

אכסניא יפה, יד רפה ועבודה זרה

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו.

מה היה המעשה ביהושע בן פרחיה?

כשהרג ינאי המלך את החכמים, הלכו יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא.
כשנעשה שלום, שלח לו שמעון בן שטח: 'מיני ירושלים עיר הקדש ליכי אלכסנדריה של מצרים: אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה'.
עמד ובא (יהושע) ונזדמנה לו אכסניא אחת.
עשו לו בה כבוד מרובה.
אמר: כמה יפה אכסניא זו!
אמר לו (ישו): רבי, עיניה טרוטות (מכוערות).
אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? הוציא 400 שופרות והחרימו.
בא לפניו כמה פעמים, ואמר לו: קבלני (בתשובה)
לא היה שם לב אליו.
יום אחד היה קורא קריאת שמע. בא לפניו.
חשב לקבלו, הראה לו בידו (שימתין עד שיסיים את התפילה).
הוא חשב: הוא דוחה אותי. הלך והעמיד לבנה והשתחווה לה.
אמר לו: חזור בך!
אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל.
[תניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: יצר תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.]
(סנהדרין דף קז עמוד ב)

שלוש הדרכות מפורסמות נמסרו במשנת אבות משמו של הנשיא ר' יהושע בן פרחיה, שהיה מזוגות החכמים שהנהיגו את העם אחרי אנשי כנסת הגדולה: "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות". שתי הראשונות יכולות לאפיין יפה את מערכת היחסים שבין ר' יהושע לישו, כפי שהיא מתקיימת בראשית הסיפור (בעיית האמינות ההיסטורית ופער התקופות בין השניים אינם מענייננו כאן). בעוד ישו עושה לו רב, קונה לו ר' יהושע חבר, ויורד עמו למצרים בבורחם יחד מאימת ידו הארוכה והקטלנית של ינאי המלך. יחד הם גם שבים ארצה, עם הסתמן הרגיעה באזור. השאלה המטרידה נעוצה כמובן בחלק השלישי של המימרה: האם קיים ר' יהושע בעצמו את הדרכתו המוסרית לדון כל אדם לכף זכות? סיפורנו מציב סימן קריאה חד משמעי לשאלה זו. ר' יהושע מופיע בו כמופת שלילי, הדן דין חובה באופן טוטאלי שאינו מותיר פתחי תשובה.

הצופן המילולי

אקספוזיציה ארוכה יחסית, פורשת את הרקע לסיפור המעשה. שתי אופוזיציות קוטביות מופיעות בה: הניגוד שבין מלחמה ושלום, והניגוד שבין עיר הקודש לגלות מצרים. מצב הרדיפה והפחד, מחבר בין הגיבורים ויוצר אחדות ושותפות גורל, בעוד שמצב הרגיעה והשלום, מרופף את הקשר ובו חוזר כל אחד למקומו ולמעמדו הקודם. מסע השיבה הביתה הוא זמן של בלבול בין מצב הגלות מאונס לבין סדר החיים הנכון, וטשטוש ההבחנות שבין יחסי ה"קנה לך חבר" לבין מעמד ה"עשה לך רב". בלבול זה מגיע לשיא במשחק המילים התפל ("אכסניא" היא גם שם המוסד וגם הכינוי לבעלת המוסד) שישו מרשה לעצמו להפנות לר' יהושע, כאילו התבדח עם חבר למשחק, תוך שהוא פונה אליו בתואר "רבי".

הבה נתעכב עוד מעט על הפתיחה בטרם ניגש לגופו של מעשה. מה משמעות האיגרת הלירית ששולח שמעון בן שטח למורו, ר' יהושע?

נציין כאן שתיים: משמעות של צורה ומשמעות של תוכן. מבחינת הצורה, מדובר בהודעה מוצפנת, תקשורת מרומזת שאת משמעותה אמור הנמען להבין. מבחינת התוכן, יש כאן ביטוי לגעגועה של ירושלים אל נשיאה המצוי בניכר. מתוך הדברים יבין ר' יהושע שהמצב מאפשר את שיבתו לעיר מולדתו. נוסח הדברים הוא בעל גוון ארוטי מובהק. "ירושלים" פונה ל"אלכסנדריה" כאשה אל אחותה; הנשיא נמשל לבעל, השרוי בתוכה. המילה "שוממה" מופיעה במקרא כמקבילה ניגודית ל"בעולה", ניגוד המתאים יפה לרוח האיגרת.

מקום המגורים, אם כן, נמשל לאשה, והמתגורר - כנתון עמה במערכת יחסים. חשיבות רבה נודעת בהמשך הדברים למשמעויות אלה, הטמונות בפתיחה: התקשורת המרומזת - שפת הסימנים - תמלא תפקיד מפתח בהתפתחות העלילה. תנועת-יד שלא פורשה נכון תביא למפנה, המוליך אל סופו ההיסטורי הקשה של הסיפור. הגוון הארוטי של האיגרת, ממשיך ומלווה את העלילה ומגיע לשיא בדבריו של ישו, החורצים את דינו בעיני רבו. שוב, מקום המגורים - הפעם האכסניא - מתחלף בדמותה של אשה, והיופי, כתכונת אופי, שב ומתפקד בדיון פיזי אודות מראה האשה.

האם התכוון ישו להתבדח, או שמא סבר בתמימות שרבו אכן מתכוון לבעלת האכסניא עצמה? איננו יודעים דבר על מעשיהם והלך רוחם של השניים בעת שהותם במצרים. אנו רשאים לתהות: מה גרם לישו להגיב בדברי גנאי ותפלות עם ניחוח של חוסר צניעות? מלשון הסיפור מובן שר' יהושע מתכוון לאכסניא עצמה, שבה עשו לו כבוד מרובה. ישו, מנצל את ריבוי-המשמעות כדי להגיב בבדיחות הדעת. פרויד כבר לימדנו שלבדיחה נודעת חשיבות רבה, והיא מעין שביל אל הלא-מודע, ממש כמו החלום וכמו פליטת-הפה.

ר' יהושע מבין שהבדיחה התפלה היא רק סימפטום למצב נפשי עמוק ביותר, המלמד שישו לא השכיל להוציא את הגלות מתוכו והוא נותר במ"ט שערי טומאה של זרמת מצרים. הרצון של ר' יהושע להתנער ככל האפשר מכל רבב שאולי דבק בו במצרים, מביא אותו להחרים את ישו בראש חוצות. אלא שתגובתו נדמית חריפה וחסרת פרופורציה, והתעלמותו המתמשכת מניסיונות ההתקרבות מחזקת רושם זה. ר' יהושע אף לא מעלה בדעתו לדון את תלמידו לכף זכות. מדוע היו דבריו של ישו כה קשים בעיניו? האם נגעו הם בעצב חשוף כלשהו? האם דבריו של שמעון בן שטח רמזו לדבר-מה יסודי ועמוק יותר מאשר יחסי גולֶה ומקום גלותו? מדוע הקוד המוצפן של בן שטח מקובל, ומשחק המילים של ישו נדחה? כך או כך, למילים - מרומזות, מוצפנות, מבודחות או קונקרטיות - נודעת חשיבות רבה ומכרעת-יחסים.

אולי תקשורת פתוחה יותר בין הרב לתלמיד היתה מונעת את הטלת האימה היתרה? לולא אטם הכעס את אזניו, יכול היה ר' יהושע לתפוס את דברי תלמידו כדברי משובה, כבדיחה לא מזיקה, להוכיח אותו חינוכית, ולקבל את חרטתו מיידית. לולא היתה גם התקשורת הבלתי-מילולית ביניהם לקויה, היה ישו מבין שהנה סופסוף נתקבלה תשובתו. העולם - כך רומזים לנו חז"ל בסיפור זה - היה אז נראה לגמרי אחרת.

שפת הסימנים

המבנה הידוע של "בא לפניו כמה פעמים", הוא המבנה העונה להדרכת חכמים: "עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו" (ראו למשל הסיפור על רב, רב הונא והטבח: בבלי, יומא פ"ז עמוד א). ניסיונות הפיוס החוזרים של החוטא מעבירים את הנטל לכתפיו של אותו שאינו מוכן לסלוח. אף שר' יהושע מתעלם ממנו לחלוטין, ישו אינו מוותר וממשיך לנסות להתקבל על-ידי רבו. כמיטב מסורת הכתיבה הטראגית, מימי הרעיה והדוד בשיר השירים ועד ספרות ימינו, שינוי הגישה ברגע האחרון ומחוות הרצון הטוב, לעולם יגיעו מאוחר מדי ומשובש מדי.

הרף העין המפריד בין טרגדיה למלודרמה אופטימית, מעוצב בסיפור בדמות תנועת ידו של ר' יהושע. ההפרש בין סוף טראגי להפי-אנד תלוי בפרשנות המדויקת להינף היד ופרישת האצבעות - תנועת בקשה להמתנה או תנועת זלזול ודחייה. כזכור, ברקע הסיפור ניצבת אמירתם של חכמים "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", והדרכתם שלא להיות כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו. חכמים עושים שימוש מרהיב במטפורות גופניות, ובידיים בפרט, כדי להמחיש את המסר המתנגד לדחייה מוחלטת בכלל, ולדחייתו של התלמיד בפרט. הביטוי 'לדחות בשתי ידיים' הפך למושג לשוני נפוץ בשפה העברית עד עצם היום הזה. ואכן, היד משמשת בסיפור בתפקיד קריטי. לכאורה, זוהי הימין המקרבת: "חשב לקבלו, הראה לו בידו", אך מסתבר שאחרי דחיפה בשתי ידיים, אין עוד אפשרות להקים את הנופל ולהשתמש באחת מהן כדי לקרבו.

החלק הראשון של הסיפור עוסק בשפה המילולית ופרשנותה - איגרתו המוצפנת של שמעון בן שטח; ומשחק המילים של ישו, המדרדר את מצבו. החלק השני, לעומתו, עוסק בתקשורת הלא מילולית וסכנת פרשנותה המוטעית. ר' יהושע דוחה את ישו מבלי לומר מילה, הוא פשוט לא שם לב אליו. בניגוד לדיאלוג בחלק א', המבוטא במילה החוזרת "אמר", בחלק ב' חוזרת על עצמה המילה "חשב". פרשנותו השגויה של ישו לתנועת היד מובילה לאסון הבלתי נמנע. וגם אז, המחווה הפיזית היא שיוצרת את דרך האל-חזור. ישו אינו אומר דבר, הוא עושה: מעמיד לבנה ומשתחווה לה, והופך לחוטא ומחטיא שאין לו כפרה.

תשובתו של ישו לדרישה "חזור בך", היא בעיניי כפולת-משמעות ואירונית. כשהוא אומר "מקובלני ממך", נדמה שהמספר רוצה לומר שלא מדובר רק ברמה התיאורטית של לימוד התורה מרבו, אלא שכך לכאורה נלמד מהתנהגותו הקונקרטית של ר' יהושע עצמו. לולא דמסתפינא היינו אומרים שר' יהושע חטא והחטיא בעצמו. חטא כשלא קיבל בתשובה את תלמידו, והחטיא אותו (ואתו את הרבים) כשזה שנה ופירש. לפי פירוש זה, מי ש"לא הספיקו בידו לעשות תשובה" הוא ר' יהושע, שלא הספיק להפנות את הקריאה "שמע ישראל" לישו תלמידו, ולקבלו בתשובה, עד שהלך זה והוציא עצמו מכלל ישראל.

סיפורי אגדה מעולמם של חכמים שהם גדושי ביקורת עצמית מוכרים וידועים. סיפור זה מיוחד וחובר לסיפורים שאחר החורבן (כגון סיפור קמצא ובר קמצא הידוע ואחרים) בעוצמת ההשלכה ההיסטורית הנובעת ממנו, והנתלית בהתנהגות האנושית, ולו רק במילה או בסימן. אין מדובר ביחסי רב-תלמיד מן השורה, ויהיו הרב ותלמידו ידועי-שם ככל שיהיו. חז"ל נדמים כמבקשים לטעון שמהלך ההיסטוריה של העם היהודי, של האימפריה הרומאית, ואף ההיסטוריה האנושית כולה, השתנו בשל אותה הכבדת לב וחוסר התקשורת; תנועת-יד קלה שלא הובנה כהלכה, שנדמתה כביטוי סופני לדחיפה בשתי ידיים; הסימן שאיחר להיענות למצוקה היה לדחיפה הקלה האחרונה על שפת המצוק.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון
i cheated on my wife now what how to cheat on your wife cheat on your spouse
did my girlfriend cheated on me guy cheated on girlfriend with me did my girlfriend cheated on me
husband cheated on me why women cheat on their husband my boyfriend cheated on me with my mom

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.