אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

צדקה ישראלית עדינה

מסכת שבת קנו

שמואל פאוסט





לחכם הכוכבים אין אלא מה שעיניו חוזות בקו ישר ורציף; חכם הכתובים רואה לפניו אינספור אפשרויות מתפצלות, וכשתפיסתו התיאורטית פוגשת במציאות - נברא מדרש חדש

החיים אינם קלים. אדם צריך להישרד ולבור לו את דרכו בעולם. כיצד ידע מהי הדרך הראויה? הוא יכול כמובן לנחש. ניחוש מקצועי או ניחוש מושכל. והוא יכול להציב על נס הנחושת מצפן מסוג אחר. מבעד לעלילה המתמודדת עם הבדלי השקפות עולם, ועם נושאים הרי גורל כהשגחה, ידיעה ובחירה, מזדהר לו מעשה אחד ראוי החודר לשורשה של מצוות הצדקה בנחישות וברגישות. בעיקר ברגישות.

נחש ינחש איש אשר כמוני

שמואל ואבלט היו יושבים, והיו הולכים אותם האנשים לאגם.
אמר לו אבלט לשמואל: אדם זה ילך ולא יבוא,
יכיש אותו הנחש וימות.
אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא - ילך ויבוא.
עד שהם יושבים, הלך ובא.
קם אבלט, השליך את משאו, מצא בו נחש שחתוך ומושלך בשתי חתיכות.
אמר לו שמואל (לאותו אדם): מה עשית?
אמר לו: בכל יום היינו מטילים לחם ביחד ואוכלים.
כעת היה אחד מאתנו שלא היה לו לחם, והיה מתבייש.
אמרתי להם: אני אקום ואטיל.
כשהגעתי אליו עשיתי עצמי כמי שלוקח ממנו, כדי שלא יתבייש.
אמר לו: מצווה עשית!
יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
מסכת שבת דף קנו עמוד ב (מתורגם לעברית)

בפתיחת הסוגיה שבה מופיע הסיפור, מציינים חכמי התלמוד סימנים שונים הקובעים את צפי אופיו ועתידו של האדם על-פי יום לידתו, או על-פי המזל בשעה שבה נולד. מזל 'חמה' (אדם יפה), מזל 'לבנה' (סובל מכאובים), 'כוכב נוגה' (עשיר וזנאי) או מזל 'מאדים' (שופך דמים) וכו'. לאחר שפע המידע האסטרולוגי מובאת מחלוקת עקרונית: יש או אין מזל לישראל? האם חיזוי העתיד על-פי הכוכבים שולט גם בגורלם של ישראל? כדרכם של חז"ל, במקום לנסח טיעונים פילוסופיים הם מביאים סיפורים להוכחת הטענה שאין מזל לישראל, ובתוכם - סיפורנו.

הקוד האתי

שמואל, אדם עסוק - ראש ישיבה, אב בית דין, רופא ואף אסטרונום (לא אסטרולוג!), בוחר לבלות את היום עם ידידו הטוב האצטגנין הנכרי אבלט. חכם היהודים וחכם הגוים יושבים שניהם יחד בחיק הטבע ומנהלים שיחה שאת תוכנה המלא לא נדע לעולם. על פניהם חולפת חבורת אנשים בדרכה לאגם. מיהם האנשים? בני דתו של שמואל? של אבלט? אחרים? לא ידוע. הצבעתו של אבלט על אחד האנשים וקביעתו שלא ישוב עוד, גורמת לשמואל לציין את הרלוונטיות של שייכותו הלאומית והדתית של אותו אדם - אם בן ישראל הוא, דווקא כן ישוב. שמואל עצמו מסופק. שום דבר חיצוני אינו מלמד אם מי מבני החבורה המגובשת היורדת לאגם יהודי הוא או נכרי. בהמשך יתברר כי לא הקוד הגנטי קובע אם אכן יתגלה כ"בן ישראל", לא קוד לבוש, אף לא קוד אתני. הקובע הוא הקוד האתי - המעשה הטוב שהוא עתיד לבצע באותו יום תהפוכות.

אבלט הוא אצטגנין, חוזה מומחה בכוכבים. האסטרולוגיה עמדה בקדמת ההישגים המדעיים בני התקופה. חכמי ישראל נהגו כבוד בחכמה ובמדע, ויחסם אל האסטרולוגיה ואל תחזיותיה היה רציני. מה חזאי מטאורולוג, גיאולוג, גינקולוג או אונקולוג בני ימינו מציעים תחזיותיהם בנושאי מזג-אוויר, רעשי אדמה, צפי תחילתם של חיים, או תוחלתם של חיים, כך הציע האסטרולוג העתיק את תחזיותיו, שנלקחו ברצינות רבה על-ידי שומעיו. הנחת המוצא היא, ששמואל בוודאי מאמין ביכולתו של אבלט לדעת את העתיד. הסיפור, כאמור, בא כראיה לכך ש'אין מזל לישראל'. אך מהו סוד ציפוי-המגן המגן על ישראל מגורלם הצפוי?

מדרש למעשה

שאלתו של שמואל באמצע הסיפור: "מה עשית?", מרמזת לתשובה היהודית לתפיסה האצטגנינית - הכל תלוי במעשה. התבוננות בלשון הסיפור תראה כיצד המסר הזה עולה מתוכה באופן בולט. הניגוד העלילתי העיקרי בסיפור, המובע כבר מראשיתו, הוא זה שבין פסיביות לאקטיביות. שמואל ואבלט "היו יושבים" ואותם אנשים "היו הולכים". כך גם הדיון בגורל האדם: "ילך (אקטיבי) ולא יבוא (פסיבי)", או "ילך ויבוא"? הדיון האקדמי ממשיך להתקיים בצורה פסיבית: "עד שהם יושבים", ורק עולם המעשה המתפרץ פתאום בדמותו השבה של אותו אדם, חוזר ומבטא אקטיביות נחרצת: "הלך ובא"!

הישיבה ההדדית של החכמים הופרעה. שני מעשים מתרחשים כעת וקוראים להשוואה ביניהם. הראשון, הוא פרץ האקטיביות של אבלט: קם, השליך ומצא. אבלט, המופתע עד חרון מאי התממשותה של תחזיתו החותכת, מתפרץ וקם בחמתו. הוא אינו שואל שאלות או מבקש בנימוס של מאבטח לפתוח את התיק. ללא אומר הוא משליך על הארץ באלימות פתאומית את משאו של השב מארצות המתים. גם המציאה שמצא שם אלימה למדי. נחש, חתוך ומפורד לשתיים, מושלך שם מת. אלימות, פירוד ומוות.

כעת מגיע תור מעשהו של גיבור הסיפור האנונימי. כדי לחלצו מאנונימיות, נקרא לו בפשטות "אדם". אל מול האקטיביות ה"אבלטית" האלימה, המובעת במילים: השליך (במקור: 'שדיא') ומושלך ('שדי'), מתבלטת האקטיביות ה"אדמית" העדינה. גם זו מאופיינת בבחירת מילים ייחודית, אף משונה, הצדה את תשומת הלב ומבליטה את ההקבלה: "בכל יום היינו מטילים ('מרמינן') לחם"; היום אמרתי להם: "אני אקום ואטיל ('ארמינא')". אבלט קם, משליך בכעס, ומוצא מוות - נחש חתוך לשתי חתיכות. אדם, לעומתו, קם ומשליך-מטיל לסל בנדיבות שקטה שתי חתיכות לחם משלו, לרווחת חברו. התחשבות, שיתוף וחיים.

הבדל ניכר בין שני החכמים שבתחילה היו יושבים ושווים. האקטיביות הנמהרת של אבלט, חכם הכוכבים, היא אקט שלילי הנובע מהתנפצותה של תיאוריה מדעית. שמואל מגלה פסיביות סבלנית לאורך העלילה. הוא משאיר את האקטיביות לאדם. אין הוא מיידע אותו על העלול לקרות לו, ואין הוא נחלץ לעזרתו. בחירתו החופשית והנקייה מידיעה מוקדמת (והרסנית) של האדם הישראלי, מאפשרת לו לברוא עבור עצמו אינספור מסלולים עוקפי-כוכבים אפשריים בכל רגע ורגע. שמואל, חכם הכתובים, מגלה אקטיביות רק בסופו של סיפור המעשה. זוהי אקטיביות דורשת: "יצא שמואל ודרש". לחכם הכוכבים אין אלא מה שעיניו חוזות בקו ליניארי ישר ורציף בינות לגרמי השמים; חכם הכתובים רואה לפניו אינספור אפשרויות פוטנציאליות מתפצלות, וכשתפיסתו התיאורטית פוגשת במציאות - נברא מדרש חדש.

אגם החולה

רבים עסקו בסיפור היפה הזה, ולרוב אכן ניתנת הדעת לעימות שבין תפיסות העולם, ולמתח שבין ידיעת העתיד מול חופש הבחירה. את עיני משך סיפור ה"צדקה" המיוחד. לכאורה, כדי ללמד את המסר הכפול ש'אין מזל לישראל', וש'צדקה תציל ממוות', אפשר היה להסתפק בתיאור פשוט של מתן צדקה לנצרך. מה צורך היה למספר התלמודי במעשה כה מפורט, מורכב ויוצא-דופן כסיפור שיתוף הלחם של בני החבורה? ומדוע בכלל ארב המוות לאחד מבני החבורה השיתופית והמגובשת? מהו החטא שניצב לפתחם?

חבורת האגם שבסיפור מבקשת ליצור קולקטיב, קומונה, קיבוץ אנשים המיוסד על ערכי שיתוף נעלים. כל אחד תורם את חלקו בשווה וכולם מתחלקים בשווה. "בכל יום" ויום היו רגילים לערבב את מנותיהם ולאכול יחד. ובכל יום ויום גם אותו אחד היה מביא את חלקו כחבריו. אבל, אם מתקיים ביניהם שוויון כה צודק ונעלה, ובני החבורה כה קרובים ומדובקים באהבת חברים, למה כל כך התבייש זה מחבריו ביום היחיד שבו החסיר מנתו?
לכאורה מטרת השיתוף היא שלא לבייש אף אחד. איש כפי יכולתו וכפי אוכלו. אלא שערכי השיתוף והצדק הם למראית עין בלבד. זהו שוויון חולה ומדומה. המשתתפים מטילים לתוך הסל, והטלתם נצפית ונספרת. אבוי למחסר. במקום שבו השיתוף הוא כפוי ומוחצן ונועד להשטיח את כל המשתתפים למישור אחד, דווקא שם בולטת החריגה הקטנה ביותר. דווקא שם גדלה סכנת ההתעלמות וקהות הרגשות כלפי היחיד על חשבון טובת הקולקטיב. שם גדל חששם של היחידים להתגלות ב"קלונם" ולצאת מן הכלל. המנהג הסוציאליסטי לכאורה הזה, מתגלה כחרב פיפיות במקרה מבחן. או ערבוב מוחלט, לא מובחן ולא נספר, או למצער, לו אך היו נוהגים מנהג "קפיטליסטי" שלפיו כל איש אוכל את אשר הביא, לא היה לאיש במה להתבייש. לכל היותר היה נותר רעב...

וקצת לוינס

שני החברים אינם במצב של נותן צדקה ומקבלה. שני החברים הטובים (וכי איך ידע זה שאין לזה פת במעמקי סלו?) ניצבים לרגע מעברי המתרס הבלתי נראה של כבוד האדם ובושתו. לא לחם הפנים, המשביע את ישראל, טורד את מחשבתו של אותו אחד, הוא מודאג יותר מבושת הפנים. כמו כל עניין מרכזי שראינו עד כה בלשון הסיפור, גם כאן מודגש הנושא המהותי על-ידי הכפלתו: "...והיה מתבייש"; ולכן עשה אדם מעשה "כדי שלא יתבייש". המפלס הוא קו הבושה ולא קו העוני.

אדם, אותו בן ישראל שניצל בזכות מעשהו מדינו של נחש, גילה את 'ישראליותו' הרחמנית בת רחמנית בכך שגילה רגישות אנושית כל כך גדולה למצבו הנפשי העדין של חברו. כמנהג הישראלים, גילה יוזמה מיידית ו"עשה כאילו". הטריק עבד. החבר ניצל מכלימה והוא ניצל ממוות. הפסוק שקורא עליהם שמואל: "צדקה תציל ממוות", הוא דו-משמעי: צדקה מצילה את המקבל ומצילה את הנותן. למדונו רבותינו: "המלבין פני חברו כאילו שופך את דמו".

הבושה, שבעקבותיה מסתלק הדם מן הפנים, משולה למוות. והמונע אותה - משול למציל חיים.
מושג הצדקה מורחב. צדקה ישראלית היא קודם כל רגישות לזולת. לכל ניואנס של מצבו החברתי והנפשי. הרגישות מניעה את האדם לפעולה. שם צדקה ייקרא עליה רק משעה שתמומש הרגישות התיאורטית ותהפוך למעשה אנושי נאצל. שמואל חכם הכתובים, שגם שבילי השמים נהירים לו כשבילי נהרדעא (מסכת ברכות), יודע שבן ישראל אמיתי ישלים את המעשה, "ילך ויבוא". הוא מאזין לסיפורו של האדם בן ישראל, וכשזה מושלם, הוא מגדיר עבורו ועבורנו את המעשה האנושי הטבעי שעשה: "מצווה עשית!" כמו מושג המצווה לפי משנתו של רוזנצוויג, וכמו מושג האחריות על-פי משנת לוינס. פני הא-ל משתקפים בפניו של הזולת וקוראים לחוש האחריות המוסרית לפעולה. זה שבעד מעשיו משתקפת דעת קונו, הוא מצווה ועושה. הוא בוחר בחיים וניצל ממיתה עצמה. הוא לא נעזר באוב וידעוני, לא מנחש בכוכבים ולא מנחש מהו הראוי לעשותו כדי להינצל מנחש. הוא עושה את הישר והטוב. "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". ישראל אין להם מזל, רק מצוות ומעשים טובים.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון
cheat wife most women cheat reasons women cheat on their husbands
has my boyfriend cheated on me quiz i want to cheat on my boyfriend did my boyfriend cheated on me
i cheated on my husband with my ex trailblz.com how could my husband cheated on me
lesbian adult-youth stories site personal intimate stories about sex sensual
masterbation schools technices sex stories tamil sex stories readable black female slave sex stories

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: ישראל
הערה: בתוך דבריך כתבת "אדם, לעומתו, קם ומשליך-מטיל לסל בנדיבות שקטה שתי חתיכות לחם משלו, לרווחת חברו. התחשבות, שיתוף וחיים". מהיכן הסקת שהוא הטיל לסל שתי חתיכות משלו ? להבנתי את הגמרא הוא לא נתן מעצמו אלא רק קם ואסף מאחרים ולא הבליט את חסרונו של זה שלא היה לו, מה שמחזק את השאלה שאין פה בכלל צדקה.

עוד משהו, גם הרב שרלו וגם צוות האתר כתבו מאמר על מעשה זה ומעניין לראות את הבדלי הגישות והניתוח בין כולם.


שם: כרמיאל
הערה: למגיב הקודם, עיין רש"י: עשיתי עצמי כגובה ממנו ונתתי משלי חלקו