אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ללא חשד מעשרות

מסכת שבת דף קכז

שמואל פאוסט




כל מי שעבר על בשרו יודע, להיחשד על לא עוול בכפך הוא אחת הפגיעות הקשות והכואבות ביחסים בין-אישיים. החשד רובץ כערפיח ונדבק כאבק, מותיר את הנחשד פגוע וחסר אונים. מגיל צעיר מאד אנו יודעים להשיב לזולתנו, כמגננה או כתרועת ניצחון, את דברי חכמים: "החושד בכשרים לוקה בגופו".

במסכת שבת מובאת הצעה אלטרנטיבית לרשימת ה"דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא", המוכרת מתפילת שחרית. הרשימה האלטרנטיבית אינה מסתיימת ב"תלמוד תורה", אלא ב"הדן את חבירו לכף זכות". הגמרא תמהה על נוסח זה ומקיימת את הנוסח המוכר. אך האגדה אינה מוותרת ומביאה במקום מספר סיפורים שעניינם החשש מפני החשד, וערך לימוד הזכות. לפנינו הסיפור הראשון בסדרה.

תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות.
ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון
ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים.
ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני
אמר לו: אין לי מעות
אמר לו: תן לי פירות אמר לו: אין לי
תן לי קרקע, אין לי
תן לי בהמה, אין לי
תן לי כרים וכסתות, אין לי
הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו,
ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו.
אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו
אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני?
אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן
ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני?
אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים
בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני?
אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא
ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני?
אמרתי שמא אינן מעושרות
ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני?
אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים
אמר ליה: העבודה (לשון שבועה), כך היה!
הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה,
וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי,
ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות
מסכת שבת דף קכז עמוד ב

מפחי נפש לאצילות נפש

כשם שהיו תלמידי החכמים גולים למקום תורה, כך בכל הדורות גולים אנשים מביתם לצורכי פרנסה. במספר מילות תיאור טוענת פתיחת הסיפור את עוצמת עגמת נפשו של הפועל: כה קשה היתה פרנסתו, שירד זה מהגליל העליון, והשכיר עצמו לעבודה בדרום למשך שלוש שנים. פרידה וציפייה ארוכה, שהפרס היחיד עליה הוא שכר העבודה שיביא עמו בתום שלוש השנים לפרנסת אנשי ביתו. החָפֵץ היום לראות פניה של תוחלת ממושכה זאת, התלויה כולה בחסדי בעל הבית, כדי שיוכל הפועל להצדיק את גלותו ולשלוח מעות לביתו, יצא לעיבורה של עיר ויצפה בפניו המיוסרות של "עובד זר" בודד המהלך ברחובותינו.

בערב יום הכיפורים, שבו משתוקקת הנפש לשוב הביתה, מבקש הפועל במילים ישירות ופשוטות את שכרו כדי לזון את אשתו ובניו. התשובה, הבלתי צפויה מפיו של מעבידו העשיר, היא תשובת ה"אין לי" הידועה לשמצה. הפועל הנבוך מביט כה וכה ומבקש לעצמו עצה. רואה את פירות הפרדס שבו עבד, ומבקש את שכרו בפירות; משפיל מבטו לשדה, ומבקש קרקע; מבטו נודד בתקווה לעבר הבהמות; לסוף, הוא מציץ מבעד לחלונות ורואה כלים יפים, כרים וכסתות - אך כל ניסיונותיו מושבים ריקם: "אין לי".

בלי לומר מילה, עצוב ומר נפש, איננו יודע כיצד ישא פניו אל אשתו ובניו, הוא עומס את בגדו - כל רכושו - לאחוריו, והולך בפחי נפש. מי יכול לתאר את יום הכיפורים שעבר על פועל זה ועל בני ביתו? את ימי ההכנות לחג הסוכות? את ימי הרגל שבו נצטווינו "ושמחת בחגך"? איך התקין לו סעודות, איך שילם עבור מצוות החג? המספר משאיר זאת לדמיון, וחלקו השני של הסיפור מדלג תקופה ופותח במילים "לאחר הרגל".
לקוראים המודאגים מספק החלק הזה סוף טוב שכולו טוב. לקורא המודאג כלכלית, מסתבר שבעל הבית הביא עמו שלושה חמורים עמוסים מתנות, כנגד שלוש השנים שעבדוֹ, וזאת כמובן כתוספת לשכר. לקורא המודאג מוסרית, מספק הסיפור פתרון הרמטי כפול: לא זו בלבד שבעל הבית הוא היפוכו של רשע המלין שכר, והרי הוא צדיק שכל מעשיו נעשו לשם שמים, אלא שאפילו הפועל נקי מחשש "חושד בכשרים", שכן לאורך כל הדרך לימד זכות על אדונו.

נקי מחשש חשד

לא העוול שתוקן, אלא סוגיית החשד, היא שהופכת לנושא העיקרי של הסיפור. התגובה האנושית הצפויה מהפועל במצבו, היא אכן חשדנות וחוסר אמון. תיאור המשא ומתן שהוא מנהל עם בעל הבית, צריך היה להיות ביטוי להסלמה - אמון הולך ופוחת. אולי ישנה סיבה טובה להעדרן של מעות זמינות, אך האם כך נכון לגבי כל שאר הרכוש שהוא רואה סביבו? הגיונו של הפועל עובד אחרת. במקום להתערער, הלכה תחושת האמון והתחזקה.

אם תיארנו לעיל את ההדרגה במשא וחוסר-המתן, על-פי שיטוט מבטו של הפועל, הרי שבחלק השני משתנה מעט סדר הדברים בסיפור, ואותו נתאר לפי הלך החשיבה שלו. הפועל מייחס למעבידו, בהדרגה, כוונות שונות, החל בפשוטה, העסקית וה"אנושית" ביותר ועד למידת החסידות, הגבוהה ביותר.

הסברו לשאלת "במה חשדתני" לגבי המעות, לקוח מתוך ההיגיון הכלכלי-מסחרי האוניברסלי: אמרתי, נזדמנה לידו סחורה בזול ולכן אין בידו כרגע תזרים מזומנים לתת לי שכרי במועדו.

ההסבר לשאלת הקרקע או הבהמה, לקוח מתוך ההגינות שבבסיסם של יחסי בעלות תקינים: מה שמושכר או מוחכר לאחר, אף ששייך לבעל הבית, אינו רשאי ואינו יכול להוציא מידם.
התשובה לעניין הפירות, לקוחה מתחום המצווה הדתית הנורמטיבית: מכיוון שלא קוימה בהם מצוות נתינת המעשר, אינו יכול לפי שעה לתת לי את שכרי מהם.

ההסבר לשאלת הכרים והכסתות, עולה שלב ולקוח מתחום ההידור הדתי: הפועל מייחס לבעל הבית רמה דתית גבוהה ביותר, של המקדיש את כל נכסיו לשם שמים.

דווקא השערתו האחרונה, המופלגת, נמצאת נכונה והיא מיישבת את כל הקושיות האחרות. לא זו בלבד שאין הוא חושד לרעה באדם כשר, אלא שהוא "חושד בו לטובה", ובדעתו נמצא הלה בדרגה רוחנית גבוהה ביותר. בסיפורנו אם כן הכל טוב ויפה. הכל נקיים, הן מחשד והן מתכונת החשדנות.

החשוד המיידי

אלא שחוקר הספרות, בניגוד משווע להצהרותיו הדידקטיות, אינו יכול לצאת פטור בלא חשד כלשהו. החשד מתמקד בזהותם של אותו פועל ואותו בעל הבית. האמנם מדובר, כפי שרוצה לשכנע אותנו האקספוזיציה, בסתם "אדם אחד" שנשכר ל"בעל הבית אחד"?

גם מבלי לתור אחר זיהוים המדויק של דמויות הגיבורים, מתברר מהשורה האחרונה שאין מדובר בסתם בעל-בית, אלא במי שנמנה על חברת החכמים עצמה. נדייק בלשון הסיפור: בעל הבית מעיד שבא אצל "חבֵרַי בדרום" שהתירו לו כל נדריו. אין הוא אומר 'באתי אצל חכמים', אלא נוקט לשון קירבה. חכמי בית המדרש שבדרום הם אפוא חבריו הקרובים שעליהם הוא נמנה. אף הפועל מתגלה מתוך דבריו כמי שאינו נמנה על פשוטי העם, עמי הארצות. האסוציאציות המיידות שלו, בזמן הלחץ של הלנת שכרו, לקוחות מתחום המצווה והנדר. יתר על כך, בדבריו הוא מעיד לא על עצמו בלבד, אלא גם על זהותו החברתית של בעל-הבית. שכן, הקפדה על מעשרות היא מאפיין ידוע של שכבת תלמידי החכמים.

הרושם שעלה באופן מכוון מתחילת הסיפור ולכל אורכו, הוא שמדובר בפועל ובבעל-בית אנונימיים, העשויים להיות כל עובד ומעביד שהם. רק לקראת סוף הסיפור נפרמת החזות האנונימית כביכול, ומבעדה משתחרר לעולם פרט זיהוי רב חשיבות. בעל הבית מזוהה כאבי הורקנוס, והמוטיבציה למעשיו נמסרת במידע האישי על בעיית החינוך שיש לו עם בנו זה "שלא עסק בתורה".

לפי מסורת ביד רב אחאי גאון, 'בעל השאילתות', בעל הבית בסיפורנו הוא רבי אליעזר בן (ואבי) הורקנוס, והפועל הוא רבי עקיבא תלמידו. אך גם ללא מסורת קדומה זו, מצאנו ביטויים ואופני חשיבה מעולמם של חכמים. הביטוי "הדן חבירו לכף זכות..." נעשה פתאום רב משמעות: שמא מדובר ב"חבירו" ממש, זה השייך לעולמם הסגור של "חברים"?

ערך לימוד הזכות, שחכמים מנסים להטמיע באמצעות הסיפור, כנראה אינו כה פשוט ליישום, ואף איננו שכיח. מה שקשה היה למצוא בקרב העם הפשוט, נמצא בחברת החכמים הסגורה, ששם העניין אולי קל יותר. הפועל-התלמיד אינו מעלה בדעתו לרגע שרבו-מעסיקו הנערץ פוגע בזכויותיו מסיבה חומרית אנוכית. בראשו חולפות ללא הרף מחשבות לימוד זכות, המעוררות התפעלות כשחשבנו שמדובר בפועל פשוט והגון, אך נדמות טבעיות לחלוטין אם מדובר ביחסי רב ותלמיד, או ביחסים שבין שני חכמים. חשד נוסף עולה: לו היה בעל הבית "בעלבית" סתם, ולא אחד החכמים, האם גם אז היה נדון לזכות?

מכיוון שאיננו באים לחשוד בכשרים, וחזקה עלינו מצוות לימוד הזכות, הרי שהתשובה היא שבודאי היה פועל זה דן לכף זכות כל בעל בית שהוא. על כל פנים, מצדו של הנידון, גם אם הוא תלמיד חכם, מקנן תמיד החשש שמא ייחשד במה שלא עשה. לא פחות מחמש פעמים שואל בעל הבית את הפועל "במה חשדתני?". טבע האדם חד הוא. איש אינו חפץ להיות מוחזק כחשוד אף בדבר קל, ונקיי הדעת אולי יותר מכולם.

מלמדי הזכות, המצליחים להתגבר על הטבע האנושי החשדן, נוגעים במידותיו של האל עצמו, ולכן שכרם הוא מידה כנגד מידה, כתמונת ראי. חשד הוא תכונה אנושית מובהקת. האל לעולם אינו חושד שכן מראש אין דבר נסתר מנגד עיניו. שכרם של אלה הוא שבבוא העת המקום ינהג בהם כמידת בשר ודם - בצידה החיובי - יעלים עיניו מידיעתו החובקת-כל והבוחנת כליות ולב, וידון גם אותם לכף זכות.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון

why most women cheat marcandela.com what is infidelity

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: ישראל
הערה: מאמר מצויין.

עד שקראתי בדבריך שמדובר בר' אליעזר וברבי עקיבא באמת לא הבנתי מה פתאום מחייבים את האדם לחשוב על דברים חריגים ועוד לחשוב שכולם קראו ביחד באותו הזמן ואצל אותו האדם, אבל אם זה בין החכמים עצמם אז זה משהו אחר..