אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ברית המילה

מסכת מועד קטן דף יח

שמואל פאוסט





"מה אומרים?", אנו שואלים בחשש-מה ובמבוכה אמיתית במצבים שונים. לעתים השאלה המדויקת יותר היא "מה לא אומרים". כזאת היא למשל הסיטואציה של ניחום אבלים, שמלבד המטען הידוע הנלווה אליה, נוספת לה מבוכת התקשורת שבין האָבֵל למנחמיו.
סוגיית כללי הנימוס ומידת הרגישות הנחוצה היא פן אחד בלבד של שאלה זו. פן אחר לחלוטין שלה חודר לתשתיות העומק של מהות הדיבור, ולאחריות הנלווית אליו.
הסיפור שלפנינו מופיע בסוגיה התלמודית העוסקת בשאלת המותר והאסור בהופעתו החיצונית של האָבֵל. שם מצדד שמואל, מגדולי החכמים, במתירים לאבל ליטול ציפורניו, וקובע כלל: הלכה כדברי המיקל באֵבֶל.

כריתת ציפורניים

פנחס, אחיו של מר שמואל, אירע בו דבר (של אבלות).
נכנס שמואל לשאול ממנו טעם (לדבר על לבו, לנחמו).
ראה לציפורניו שהן ארוכות,
אמר לו: למה לא נטלת אותן?
אמר לו: אם בשלו (בקרוביו) היה (אבלות), היה מזלזל בה כל כך?
היה 'כשגגה שיוצא מלפני השליט',
ואירע בו דבר בשמואל.
נכנס פנחס אחיו לשאול ממנו טעם.
נטל את ציפורניו וזרקן בפניו,
אמר לו: אין לך (אינך סובר) 'ברית כרותה לשפתים'?
מועד קטן דף יח עמוד א


ביאור מילין

חלק א' - רקע: לפנחס, אחיו של שמואל, אירע דבר, מת לו קרוב. לפי דעות שונות, כנראה היה זה בנו. תמונה ראשונה: שמואל, האמורא הגדול וראש הישיבה, נכנס אצל אחיו לדבר על לבו ולנחמו באבלו. הדבר הראשון שבולט לנגד עיני שמואל, עוד טרם הספיק להציע דברי נחמה, הן ציפורניו הארוכות של האח. שמואל תמה על אחיו שנותן לציפורניו לגדול פרא, במיוחד לאור פסיקתו האחרונה שיש להקל בדיני אבלות, ובכלל זה ההיתר לנטילת ציפורניים. תמיהתו אינה נותרת ספונה בלבו, והוא שואל בקול: למה לא נטלת אותן? פנחס המופתע מטיח בו בכעס, ובגוף שלישי: אם היה הוא אבל, האם היה מזלזל כל כך בתחושת האבל?!

חלק ב' - רקע: דבריו של פנחס שנאמרו בכעס היו כ"שגגה היוצא מלפני השליט" (קהלת, י, ה), כגזירה שאין להשיבה, ואף לשמואל אירע דבר אבל ומת קרובו.
תמונה אחרונה: פנחס אחי שמואל, נכנס אצל אחיו לדבר על לבו ולנחמו באבלו. הדבר הראשון שהוא רואה, עוד טרם הספיק להציע דברי נחמה, הן ציפורניו הגזורות של שמואל המושלכות בכעס רב בפניו. את מעשהו מלווה שמואל בגערה: אינך יודע את הכלל ש"ברית כרותה לשפתים"?! - דברים שאדם מוציא מפיו גורמים להם שיתקיימו?!

ציפורניים מילוליות

קל לראות ששני חלקי הסיפור שהוצגו לעיל זהים כמעט לחלוטין. החלק האחד הוא תמונת ראי של החלק האחר. מידה כנגד מידה. התבנית החצויה, המאפיינת סיפור זה, מעמידה את שני החלקים כשווים, מטילה אותם זה בזה, ומעוררת את הקורא לפרש את האחד לאור השני וחוזר חלילה.

שמואל סבור שעשה את המעשה הנכון. תפיסתו ההלכתית היא שיש להקל על האבל ולא להחמיר עליו. לכן הוא מתפלא כיצד זה החמיר אחיו על עצמו ולא נטל את ציפורניו, למרות שהדבר מותר לשיטתו. מבחינתו של שמואל, לדבר על לבו של האבל, משמעו להרגיע אותו. לנגב לו את הדמעות, לא לבכות יחד אתו. לשוות למצב תדמית של רגיעה וחזרה לשגרה בכל מחיר. שרק לא יצאו דברים מפרופורציות. הכל בסדר, עולם כמנהגו נוהג, אל תחמיר עם עצמך, הקל על עצמך. תרגיש טוב יותר. אבל שמואל טעה. טעות פטאלית שעליה הוא נענש באופן חמור ביותר. מה היתה טעותו?

חלק ב' של הסיפור מפרש את חלק א'. דבריו האחרונים של שמואל מלמדים משהו גם על דבריו הראשונים. ההטחה הפיסית של הציפורניים בפני אחיו המנחם מקבילה לשאלתו בפני אחיו האָבֵל, הנתפסת רטרואקטיבית כהטחה מילולית.

למרות כוונתו הטובה, שמואל מבטא חוסר רגישות לאבלו של אחיו, כפי שהסתבר בדיעבד מתגובתו הכואבת של פנחס. במקום לכבוש את תמיהתו בלבו, ולהבין שיש לאחיו דרכים שונות לבטא את אבלו, הוא נותן דרור לשפתיו, אותן שפתים שברית כרותה להן, ומביע את פליאתו בקול רם. תגובתו הפגועה של האח, החש מזולזל בסוף חלק א', מגובה בהשפלת השלכת הציפורניים בפניו ובזלזול שאכן היה מנת חלקו בסוף חלק ב'.

האבלות, על סמליה ומנהגיה, ועל ההזנחה העצמית הזמנית הכרוכה בה, דווקא חשובה מאד לפנחס. השמירה על מראית השגרה - גילוח, תספורת, כיבוס ונטילת ציפורניים - נראית בעיניו של פנחס כזלזול חמור בתהליך האֵבֶל ואולי אפילו כזלזול בכבודו של מת. שמואל, הבא "לשאול ממנו טעם", נוטל ממנו את טעם האבלות. תגובתו של פנחס היא רגשית וספונטנית. שאלתו הרטורית מתריסה וכואבת: אם לשמואל היתה מתרחשת טרגדיה כזאת, האם גם אז היה מוטרד מההקפדה על גזירת הציפורן, ומזלזל בטעמה של אבלות?

התשובה על שאלה זאת, שבאורח טראגי ניתנת כמעט מיידית, היא חיובית. שמואל אינו מזדהה עם תחושותיו של אחיו בנושא האבלות. מעשהו של שמואל מתואר באופן אירוני בלשון הניתנת להבנה דו-משמעית: "נטל את ציפורניו וזרקן בפניו". הוא לוקח בידו את ציפורניו הגזורות כדי להשליך בפני אחיו. אך הביטוי "נטל" (במקור "שקלינהו"), בהקבלה לשימושו בחלק א', מלמד כמובן גם על פעולת גזירת הציפורניים, ומדגיש ששמואל, נאמן לשיטתו, אינו סובר כאחיו ואינו מוותר, והוא מקפיד ליטול את ציפורניו במהלך אבלו. הסיפור מסתיים בטעם מר. אם בראשיתו עוד התקיים סוג מסוים של דיאלוג, הרי שאחריתו היא אקט בוטה ומונולוג צורם.

במי לצדד?

מי מהאחים צדק? מי מהם טעה? נדמה שהמבנה של הסיפור, היוצר הקבלה מושלמת בין שני חלקיו, מלמד על הקבלה דומה בין שני האחים. שמואל, כפי שנוכחנו, טעה, ושילם ביוקר רב על טעותו. אך גם פנחס טעה טעות איומה, אותה טעות עצמה - "שגגה" - והעונש הוא גם עונשו.

גם פנחס חוטא בחוסר רגישות למילים, למשמעותן, ולזמן ולמצב שבו הן נאמרות. האמירה בנוסח 'אם לך היה קורה אסון דומה', מקטרגת ומביאה בסופו של דבר להתממשותה הנוראה. מי שירצה ללמד עליו סניגוריה, שכן אין אדם נתפס בשעת כעסו ובשעת אבלו, יצטרך ללמד זכות גם על מעשיו של שמואל בסוף הסיפור, מאותו טעם. אך המספר אינו מקל ראש לא בדבריו של זה ולא בדבריו של זה.

שמואל, בראשיתו של סיפור, נדמה כאיש השכל, איש ההלכה. הוא בא לקיים מצוות ניחום אבלים ותמיהה הלכתית לאקונית בפיו. פנחס, לעומתו, הוא איש הרגש, איש האמונה. מה לו מותר מה לו אסור, כשלבו זועק שעל אבלו להיות נוכח בעולם, גם באמצעות ציפורניו המגודלות. לרגש הטבעי נוספת מידת הכעס, השולט בזמן שהשכל מפנה מקומו. בכעסו הוא מטיח באחיו את מה שמתברר כנבואת איוב המגשימה את עצמה.

בחלק השני של הסיפור, מתגבר פנחס על הרגש הגועש ובא לקיים מצוות ניחום אבלים באחיו. הפעם שמואל הוא זה שנמצא בסיטואציה הקשה ובמעמד שבו שולט הרגש. כעת נהמת לבו היא שבאה לידי ביטוי, ובגעוש דמו הוא מטיל בכעסו הרב את ציפורניו בפני האח הנכלם והשותק שבא לבקרו. הרגש הטבעי מורה לו שצריך אדם להיזהר בלשונו מאוד מאוד. איך יכול היה אחיו שלא להיזהר?! אולי הציפורניים יכולות להישאר בלתי כרותות, אך לשפתים כרותה ברית חמורה.

משמעותה של ההקבלה הצורנית היא אם כן דיאלקטיקה. שני צדדים למטבע, דו-משמעות ודו-ערכיות המשמשים יחדיו. על הקורא, הלומד, המתבונן מהצד, לחדול אם כן מלעשות זאת, ולהתחיל להתבונן מהצדדים - בשני הצדדים, שלכל אחד מהם חוזקו וחולשתו, איש איש וטענתו עמו.

שומר פיו ולשונו

נביט שוב בלשון הסיפור. לולא הסתייענו בפרשנים ובמתרגמים (שאת הסבריהם הבאנו בסוגריים בגוף הסיפור), כמעט ואי אפשר היה להבינו. אמנם הקשר נטילת הציפורניים יכול אולי ללמד שמדובר באבלות, אך הביטויים והתיאורים שבהם נוקט מספר הסיפור הם בכל זאת משונים ומעורפלים.

הביטוי "איתרע ביה מילתא" - אירע בו דבר - אמנם מוכר ממספר מקומות אחרים בתלמוד כביטוי למקרה של אבלות, אך זוהי דרך מפותלת וסתומה למדי לומר לנו שפנחס או שמואל אבלים. בפשטות, כנהוג בסיפורי חכמים, צריך היה להיאמר "מת בנו" (או קרובו), או שנתון היה באבל.

הביטוי "למישאל טעמא מיניה" (או לפי גרסה אחרת "לישאל ביה טעמא") - לשאול טעם ממנו - הוא כנראה ביטוי יחידאי ואינו מופיע בשום מקום אחר. בהקשר הסיפור הוא בוודאי סתום ובלתי מובן לחלוטין. לפי פירושו של רש"י הסברנו אותו במובן "לדבר על לבו", המתאים אמנם למהלך הסיפור.

שאלתו של פנחס "אי בדידיה הוה" - אם בשלו היה - גם היא התרסה עמומה, לא ברורה ובלתי מפורשת, שלא כדרך התרסות הנוטות להיות ישירות ביותר.

כל תיאורי הרקע, ההסברים, הדיאלוגים, ההצהרות והמחוות בסיפור הקצר הזה, הם אפוא סתומים ולא נהירים. לא זו אף זו, חוזר הסיפור פעמיים על אותם הביטויים הסתומים והחידתיים עצמם.

עד עצם היום הזה נוטים אנשים רבים לתאר מחלה קשה כ"המצב", לעקוף שמות מפורשים של מחלות מסוכנות ולקרוא להן "המחלה", ואף לנקוט בביטוי "קרה לו משהו" ("איתרע ביה מילתא") כדי לציין מקרה מוות ואסון. במקרים רבים יוסיפו הבריות מילות-נטרול כ"חס וחלילה", "לא עלינו", או "ה' ישמור" לצד אזכור מפורש של צרות ומרעין בישין.
דומה שמספר הסיפור שלפנינו כל כך נזהר בלשונו, שהוא מסתובב סחור-סחור ועוקף את המילים הישירות: מוות, אבלות, ניחום אבלים. החשש הטבעי מ"שגגה שיוצא מלפני השליט", והמסר ש"ברית כרותה לשפתים", באים אם כן לידי ביטוי מלא ומודע בלשון שנוקט בה הסיפור.

כדי ללמד את הרגישות למילה, ואת הזהירות הראויה בהוצאת דברים מהפה, בחרו חכמים שלא להסתפק בתוכנו של הסיפור אלא להעביר את המסר גם באמצעות צורתו. תבנית הסיפור, כך ראינו, מחדדת את רגישותנו לשני הצדדים. לשון הסיפור מעלה שעוצמתו תלויה לא רק במשמעויות הנכבדות העולות ממנו, אלא לא פחות מכך בעיצוב הצורה וברירת המילים, המראה לנו כיצד אפשר לספר סיפור שלם שתוכנו כעס, ריב, אבל וחידלון, מבלי להזכיר זאת אפילו במילה אחת.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון
did my girlfriend cheated on me guy cheated on girlfriend with me did my girlfriend cheated on me
why most women cheat marcandela.com what is infidelity
husband cheated on me open my boyfriend cheated on me with my mom
masterbation schools technices sex stories tamil sex stories readable black female slave sex stories

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.