אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

מכות, סוסים ופחד מוות

מסכת גיטין דף יד

שמואל פאוסט




התוקף האלים אינו מעוניין לכאורה בעדים למעשיו האיומים, אך למעשה הוא זקוק לקהל, לתקשורת, לאישור הזולת, ללגיטימציה. גם אם זהו אישור כפוי של 'קהל שבוי', הוא ישכנע את עצמו שהקהל מריע למעשיו. כמוהו, צריך גם קורבן הסיטואציה לחיזוק ולאישור. גם אם הוא חף מכל עוון, הוא זקוק לקבלת התנהגותו, להבנה לשיבוש מערכת קבלת ההחלטות ואופי התגובות שלו, ללגיטימציה לפחד המשתק. סיפור אחד מוזר וטורד מנוחה נחבא במסכת גיטין ומובא להלן בתרגום לעברית.

פחד מוות

רבי אַחַי ברבי יאשיה היה לו כלי כסף בנהרדעא.
אמר להם לרבי דוסתאי בר רבי ינאי ולרבי יוסי בר כיפר:
כאשר אתם באים (מנהרדעא) הביאוהו אלי.
הלכו, נתנוהו (מחזיקי הכלי) להם.
אמרו להם (מחזיקי הכלי): נקנה מכם
אמרו להם (השליחים): לא
אמרו להם: החזירוהו לנו
ר' דוסתאי ברבי ינאי אמר להם: כן
רבי יוסי בר כיפר אמר להם: לא
היו מצערים (מענים) אותו.
אמרו לו: ראה אדוני איך הוא עושה!
אמר להם (ר' דוסתאי): טוב הכו אותו!
כאשר באו אליו (לר' אחי), אמר לו: ראה אדוני, לא די לו שלא סייע לי,
אלא אמר להם גם "טוב הכו אותו"!
אמר לו: מדוע עשית כך?
אמר לו: אותן בני אדם, הן אמה, וכובען אמה, ומדברין מחצייהן,
ושמותיהן מבוהלין (מוזרים): ארדא וארטא ופילי בריש,
אומרין "כפותו" - כופתין, אומרין "הרוגו" - הורגין.
אילו הרגו את דוסתאי - מי ייתן לינאי אבא בן כמותי?!
אמר לו: בני אדם הללו קרובים למלכות הן?
אמר לו: כן
- יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן?
אמר לו: כן
אמר לו: אם כך, יפה עשית.
(מסכת גיטין דף יד עמ' א-ב)

סיפור המעשה מובא בהקשר דיני שליחות, ובשאלה האם יכול המוסר - שעליו עדיין מוטלת האחריות על המשלוח - לחזור בו לאחר שמסר את המשלוח לשליח. נפתח בהסבר עלילת הסיפור ואחר כך נתמה עליו את תמיהותינו.

חלק ראשון: השליחות

לרבי אַחַי, היושב בעיר הוצל, יש עסקים בעיר נהרדעא. כלי כסף השייך לו מוחזק שם בידי אחרים. כשנודע לו שחבריו מתכננים מסע לנהרדעא, ביקש מהם שבחזרתם יביאו עמם את הכלי. באו, בקשו וקבלו. מתוך חוסר רצון לשאת באחריות על הכלי שהוציאו מידיהם, דרשו מחזיקי הכלי משני החכמים שיעשו עמם קנין על הכלי, לאות שקיבלו את הכלי והאחריות עוברת אליהם. פה אחד השיבו החכמים: לא. אם כך, התחרטו האנשים, החזירו לנו את הכלי. כאן נחלקו החכמים בתגובותיהם - ר' דוסתאי ענה מיד: נחזיר. ואילו ר' יוסי, נאמן לפסק שאין המוסר יכול לחזור בו, השיב בשלילה.

חלק שני: העימות

ההלם מתשובתו השלילית של ר' יוסי גרם לשינוי האווירה. מה שהיה עד כה שיחה פורמלית ומנומסת הפך לזירת התגוששות. קריסת המשא ומתן הולידה אלימות בלתי צפויה, והאנשים הפליאו מכותיהם בר' יוסי האומלל (במקבילה בתלמוד הירושלמי, מתאר ר' דוסתאי רגע מבהיל זה באופן ציורי מצמרר: "יוסי אחי כפות ורצועה עולה ויורדת"). בעודם מכים אמרו האנשים לר' דוסתאי: ראית מה עשה זה, שלא רצה להחזיר לנו הכלי? (יש שגרסו כאן, שהיה זה ר' יוסי שזעק לעבר חברו "ראה מה עושים לי!"). ר' דוסתאי השיב: יפות לו המכות הללו! (או לפי פירוש אחר: יפה, הכוהו עוד!).

חלק שלישי: השיבה הביתה

את השיחות בין שני החברים בדרך, או את השתיקות ביניהם, אנחנו יכולים רק לנחש. מכל מקום, הגיעו שניהם יחד בידיים ריקות לפני ר' אחי לספר לו על קורות שליחותם. את השיחה, כצפוי, פותח בהתרגשות ר' יוסי בטענה קשה כנגד חברו: לא רק שלא סייע לי זה, אלא גם עודד את מעניי! בהתרגשות לא פחותה עונה ר' דוסתאי בתיאור הנדמה כלקוח מסיפורי האחים גרים וסיפורי אלף לילה ולילה גם יחד: האנשים המשונים הללו, שגובהם אמה, ועל ראשיהם כובע בגובה אמה, וקולם נשמע - למרבה הבעתה - כאילו מדברים מהבטן, ואפילו שמותיהם יש בהם כדי להבריח כל בר דעת - ארדא, ארטא ופילי. אלה, בלי למצמץ, כופתים והורגים! ובנימה מבודחת עד אימה הוא מסיים: "אילו הרגו את דוסתאי, מי ייתן לינאי אבא בן כמוני"?!

חלק רביעי: תשובתו של ר' אחי

התיאור הציורי של ר' דוסתאי אינו מרשים עדיין את ר' אחי. אולי אנשים אלה מוזרים ביותר אך מדוע נתרצה להחזיר מיד את הכלי, ומדוע הגיב כפי שהגיב? ר' אחי מנסה לרדת לשורש העניין. שתי שאלות מסקרנות אותו: קרבתם של האנשים למלכות, והסוסים שרצים אחריהם. מכיוון שהתשובה לשתי השאלות היא חיובית, הוא פוסק: טוב עשית!
כל הסיפור משונה, מטריד ומתמיה: מה רוצה הסיפור ללמדנו? למה עודד ר' דוסתאי את המכים? מה משמעות התיאור המוזר של האנשים מחזירי החוב? מדוע מסתיים הסיפור בשבח התנהגותו הפחדנית והבלתי חברית של ר' דוסתאי?

כדי לסבך מעט את העניין נביא סיפור מטריד נוסף, הפעם ממסכת אחרת ובהקשר אחר, של אמירות נגד מידת הכעס.

פתח לו את הגרון!
עולא, בעלייתו לארץ ישראל, התלוו לו שניים מבני חוזאי יחד אתו.
עמד אחד ושחט את חברו,
אמר לו לעולא: יפה עשיתי?
אמר לו: כן, ופרע לו את בית השחיטה.
כשבא לפני ר' יוחנן, אמר לו: שמא חס ושלום החזקתי ידי עוברי עבירה?
אמר לו: נפשך הצלת.
היה תמה ר' יוחנן: הלוא נאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז" - בבבל כתוב!
אמר לו: באותה שעה לא עברנו את הירדן.
(מסכת נדרים דף כב עמ' א-ב)

עולא היה עד לרצח. בנוסף להיותו עד, הוא נדרש להיות קהל. חברו למסע, הרוצח, פונה אליו כדי לזכות בתשואות על מעשה הזוועה שביצע: "יפה עשיתי?" עולא, מבועת ומזועזע, משיב לו: כן, ומוסיף: חתוך אותו עוד (ב"בית השחיטה") כדי שימות מהר. בהגיעו למקומו, הוא סח לר' יוחנן את סיפור המעשה אחוז חרטה: שמא בדבריי נעשיתי שותף לפשע? ר' יוחנן מרגיע אותו: טוב עשית, בדבריך הצלת את חייך. לסיום, תמה ר' יוחנן איך ייתכן שבתחומי ארץ הקודש מגיעים שני אנשים לכעס ולריב עד כדי שחיטה? תשובתו של עולא: עדיין בתחומי חוץ לארץ היינו.

הסיפור הקצר הזה מעלה תמיהות דומות לאלה שהעלינו לעיל. מהי משמעותו של הסיפור? למה צריך היה עולא להוסיף עצות רצחניות משלו? מדוע זוכה התנהגותו לשבח? בכמה פרטי עלילה אכן דומים שני הסיפורים. העלילה מתרחשת בזמן מסע בבבל; בשניהם החכם עד למעשה אלימות, תוך כך הוא נשאל לתגובתו, ולא זו בלבד שהוא מביע את אישורו למעשה הנפשע, אלא שהוא מוסיף משלו; בשניהם מובא הסיפור בפני חכם בית המדרש, המעניק אישור למעשה.

אל תהיה צודק, תהיה חכם

נחזור לסיפור הראשון. לפי תיאורו של ר' דוסתאי, האנשים שעמם נפגש לכאורה כל-כך מפחידים שאין תימה על התנהגותו. אך אם סבור ר' אחי שמעשיו של ר' דוסתאי בתנאים הללו היו סבירים, מדוע אין הוא מסתפק בתיאור הזה?

נדמה, שאותם אנשים, באותה קומה, לבוש וקול, נראו אולי משונים אך לא כה מפחידים בתחילת המפגש. מנין לנו? מכיוון שבשלב הראשון של המשא ומתן, ר' דוסתאי אמיץ בדיוק כחברו בתשובתו השלילית להצעת מעשה הקנין. עמידתו האמיצה החלה להתערער עם דרישתם לקבל חזרה את הכלי.

הזרות והשונות, שיכלו לפרנס סיפור מסע אקזוטי משובח בשובם הביתה, הפכו להיות מאיימים. ואכן, משנוכח באלימותם הרבה כלפי חברו, הצטברו הפרטים השונים של הופעתם לכדי פחד גדול הנובע לרוב מאי-ודאות. אנשים כאלה, שאינם דומים בשום פרט לכל הידוע לנו על בני-אדם נורמטיביים, מסוגלים גם להרוג! ואם אמות על קידוש כלי הכסף, מי יתן לאבא בן כמותי?!

הלשון קוראת להשוואה בין שני חלקי הסיפור. בחלקו הראשון של הסיפור, האלימים (או ר' יוסי עצמו) שואלים לחוות דעתו של העד הרועד: "ראה אדוני...". התשובה ההירואית המצופה צריכה היתה לשלול את מעשיהם האלימים ולצאת להגנת החבר. אך התשובה האנושית האינסטינקטיבית ומצילת החיים היא: טוב אתם עושים.

בחלק השני, שואל ר' יוסי המוכה לחוות דעתו המלומדת של ר' אחי: "ראה אדוני...". התשובה החינוכית המופתית צריכה היתה לשלול את מעשהו הפחדני של ר' דוסתאי ולתמוך בעמדתו של ר' יוסי. אך התשובה האנושית מבקשת לשרטט את גבולות ההקפדה על ההלכה אל מול אפשרות של סכנה, ולתמוך בתגובה האנושית אל מול האיום: יפה עשית.

אין רוגז בארץ ישראל

הסיפורים עוסקים במתן לגיטימציה לפחד ובתמיכה בהיאחזות בחיים כערך עליון. כך מחזק ר' אחי את ר' דוסתאי, וכך גם מרגיע ר' יוחנן את עולא שהציל בדבריו את נפשו. שני העדים לפשעים, שנתבעים להגיב, אינם מסתפקים בהנהון מבוהל שיחשוף את שקריות תגובתם הנובעת מפחד גרידא. שניהם, באופן אינסטינקטיבי, מבקשים להעלות את רמת אמינותם בעיני הנבלים ומוסיפים דברי הערכה ועצות "טובות". זהו בימוי מקסים ומדויק של הסצינה הקומי-טראגית: הנבל מכה או הורג; בהתרברבות מאיימת, כשסכינו - או רצועתו - נוטפי דם, הוא מפנה את מבטו המפחיד ל"בא בתור" המבועת ושואל בצרידות: יפה, הא?! הלה, יוצא מגדרו להיראות קר-רוח וקואופרטיבי, משיב: מצוין, רק פספסת שם, בצד, חבטה או דקירה. המשך, המשך.

בעוד שבמעשה עולא אירע רצח של ממש, ופחדו היה מובן מיידית לר' יוחנן, רצה ר' אחי להבין עד כמה חמור היה המצב ועד כמה קרובים למוות היו שליחיו. לכן, הוא אינו מסתפק בתיאור המוזרות המפחידה כדי להצדיק את התנהגותו של ר' דוסתאי. הוא רוצה להבין מה כוחם של האנשים, מהי יכולתם ומה מידת הסבירות שכדברי ר' דוסתאי - כשם שהם כופתים ומכים, כך ללא הניד עפעף הם מסוגלים גם להרוג.

כשר' אחי מבין שיש לאנשים הללו לגיטימציה שלטונית מאחוריהם, אלות בידיהם וסוסים הנתונים למרותם, הוא משתכנע שעם כאלה לא כדאי "להתעסק". טוב היה להשאיר את הרכוש ברשותם, לוותר על פסק ההלכה המחמיר בדיני החזר בשליחות, ואף לפייסם בדברי שקר, ובלבד שיחזור ר' יוסי לאביו כיפר, וישוב ר' דוסתאי לאביו ינאי.

אי שם, הרחק הרחק מאתנו בזמן, במציאות הארצישראלית החלוצית והנאיבית שחווה ר' יוחנן, הוא תמה על עצם העובדה שיכול אדם בגבולה של ארץ ישראל להרים ידו על אחיו. הפעם תורו של עולא להרגיע את ר' יוחנן - לא הארץ רוותה את דמו של המוכה. בשעת הרצח עוד עמדו הם מעברה האחר של גדת הירדן.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון

will my boyfriend cheat vancouverpaddlewheeler.com my boyfriend cheated on me with my best friend

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.