תפיסת האגדה בהלכה

דברי אמונה, חכמה ומוסר, סיפורים ומשלות, שאין בהם הלכה.

מהותה

האגדה היא חלק מחלקי התורה שבעל פה: דברי תורה כולם אחת, מקרא ומשנה הלכות ואגדות . ואמרו: משנה משולשת, תלמוד הלכות ואגדות , וכולם נאמרו למשה מסיני , וניתנה מן השמים כשאר תורה שבעל פה . עיקרה של האגדה נסמכת על דרשת הפסוקים, ור' אליעזר בנו של רק יוסי הגלילי קבע שלשים ושתים מדות שהאגדה נדרשת בהן5 , וכן אמרו: בעל אגדה אינו אוסר ואינו מתיר אינו מטמא ואינו מטהר . הוראת השם הוא מלשון "נגד ונפיק", שעניינו המשכה, והוא למשוך את לבות בני האדם אל הדברים , וכן אמרו: "ויגד משה" , דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה . ויש שכתב שהוא מלשון "הגיד לך אדם מה טוב" , שהם מגידים מאורעות שאירעו .

חיוב לימודה

בכלל מצות תלמוד-תורה הוא אף לימוד אגדה: שלא תאמר די לי למדתי הלכות, תלמוד לומר: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" , כל המצוה למוד מדרש והלכות ואגדות, וכן הוא אומר: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יהיה האדם" , זה מדרש, "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" , אלו הלכות ואגדות . דרשות ההגדות נחשבו בכלל שליש במשנה , לענין הדין ש"חייב אדם לשלש שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד" . וכשיגדיל בחכמה ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד יתבונן בדרשות ההגדות מוסר השכל לידע את ה' , כמו שאמרו: רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם-למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו , ובהם מקדשים שמו של הקב"ה , ושאינו לומד אגדות עליו נאמר : "כי לא יבינו אל פעולות ה'" .

מסורת בידי ר' שמלאי מאבותיו שלא ללמד אגדה לגסי רוח ומעוטי תורה . וכן אין אומרים אגדות תמוהות לקטנים ולעמי הארץ ובפני כל המלעיגים עליהן . הגאונים הבדילו בין האגדות הכתובות בתלמוד לאלו הכתובות מחוץ לתלמוד, שהאגדות שבתלמוד הן מחוורות, ולולא שיש בהן מדרש לא היו נקבעות, ואלו שאינן בתלמוד אם נכונות ויפות הן דורשים ומלמדים אותן ואם לאו אין משגיחים בהן .

שנים ששאלו את הרב, אחד שאל מדרש ואחד שאל אגדה, נזקק קודם לזה ששואל מדרש . אגדה וקל וחומר, נזקק לקל וחומר , וי"א: נזקק לאגדה .

אחר לימוד האגדה אומרים קדיש, ונקרא "יהא שמיה רבא דאגדתא" וקדיש דרבנן להסוברים שאין אומרים קדיש אחר לימוד הלכות ומשנה , אומרים אהר לימודם דבר אגדה כדי לומר קדיש, ומטעם זה נהגו לומר אחר פרקי אבות אגדת "ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה" וכו' , וכן נהגו מטעם זה לומר אחר פטום הקטורת ואחר "במה מדליקין" אגדת "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא ת"ח" וכו' .

ספרי אגדה

כשם שמצד הדין אסור לכתוב דברים שבעל-פה, כך אסור לכתוב אף ספרי אגדה . לאחר שהתירו לכתוב דברים שבע"פ משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", נחלקו אמוראים אם התירו גם ספרי אגדה: ר' יהושע בן לוי אסר, ואמר: הכותבה אין לו חלק לעולם הבא והדורשה מתברך והשומעה אינו מקבל שכר ; ר' זירא קרא לאגדות כתובות "ספרי קוסמים . ואינו דומה להלכה, שהכרח הוא לכתוב שלא יבואו להתיר האסור, או שחששו שיעזבו הלכות ויהיו נמשכים אחרי האגדות , או לפי שבאגדה יש נגלה ונסתר, וכשלומדים האגדה פנים אל פנים מסבירים להשומעים את טעמיה ורזיה. אבל הקורא מתוך הכתב, מבין הדברים כפשוטם בלבד . ר' יוחנן וריש לקיש סוברים שמותר לכתוב ספרי אגדה, כשם שהתירו לכתוב שאר תושבע"פ משום "עת לעשות לה'", והיו מעיינים בעצמם בהם , ואמר ר' יוחנן: ברית כרותה הוא הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח . בגמרא מצינו בכמה מקומות שהיו מצויים בידיהם ספרי אגדה .

אין למדין מאגדה

דברי אגדה אינם כדברי שמועה ודבר הלכה, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כדבר האפשר , ואומדנא הם , לפיכך אין סומכין עליהם , וכלל הוא אין סומכין על אגדה , ואמרו אין למדים מן האגדות , ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת , ואין מביאים ראיה מאגדה , ואין מקשין באגדה . כתבו הראשונים שבמקום שהאגדות והמדרשות אינם מכחישים תלמוד שלנו אלא מוסיפים עליהם למדים מהם וסומכים עליהם, והרבה מנהגים בידינו על פיהם . אף מהאחרונים כתבו כן . ויש מהאחרונים שכתב שאפילו כשאין האגדות סותרות התלמוד אין למדים מהם .

אנציקלופדיה תלמודית, א.