מסכתות קטנות

מסכת סופרים[1] פרק טז הלכה ב - ד

אמר ר' יהושע בן לוי: הדא אגדתא כתוב בה זו האגדה נאמר עליה: הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, והדורשה מתברך יהא בברכה, בלשון סגי נהור, כלומר יהא בנדוי, בקללה[2] והשומעה אינו מקבל שכר.

והתני וקשה, שהרי למד ר' חיננא בר פפא: "פנים בפנים דבר ה'" (דברים ה, ד),

'פנים' – תרי שני פנים שהרי "פנים" לשון רבים, ורבים הם לפחות שנים, 'בפנים' – תרי אף הם שנים, הא ארבעה אפין הרי סך הכל ארבעה פנים. פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה.

ר' נחמיה בשם ר' יעקב בר ינאי – "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט). בנוהג שבעולם, יש לך רב רוצה ללמד, ותלמיד שאינו רוצה ללמוד, תלמיד רוצה ללמוד והרב אינו רוצה ללמדו, ברם הכא הרב אבל כאן הקב"ה רוצה ללמד והתלמיד רוצה ללמוד, מקרא, משנה, תלמוד ואגדה.

"סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" (שיר השירים ב, ה)

ר' יצחק נפחא פתח: 'סמכוני באשישות' - אילו הלכות המאוששות,

'רפדוני בתפוחים' – אילו אגדות שריחן יפה כתפוחים[3],

"כי חולת אהבה אני" - אמר ר' יצחק: לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היתה נפש אדם מתאווה לשמוע דבר הלכה ודבר אגדה[4].

מסכתות קטנות

מסכת סופרים פרק יז הלכה א

"דברי חכמים כַּדָּרְבֹנוֹת וכמשׂמרות נטועים בעלי אסופּות נתנו מרועה אחד" (קהלת יב, יא) - ורועה אחד אמרן, וכולן מצילין אותן מפני הדליקה, וספר אגדתא אף על פי שלא ניתן ליכתב, אפילו הכי למרות זאת מצילין אותו מפני הדליקה, מה טעם, "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו)[5].

מסכתות קטנות

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כט הלכה ז[6]

רבי יצחק בן פנחס אומר: כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא[7].

הוא היה אומר: כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גבור ואינו מזויין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה, גבור ומזויין.

[1] הנספח לש"ס וילנה. שינויי נוסחאות מתוך מסכת סופרים מהדורת ר"מ היגר, ניו יורק תרצ"ז.

[2] יש גורסים (ירושלמי שבת טז, א) "והדורשה מתחרך" [נשרף קלות]. ויש גורסים (כסא רחמים, רחי"ד אזולאי, פירוש על מסכתות קטנות, אונגוור תרכ"ח, ב"תוספות") "והדורשה מתוך הכתב מתברך". ופירשו, משום שעבר על איסור כתיבת תורה שבעל פה, והרדב"ז (שו"ת ד, רלב להלן מובאה צ) כתב שנענש על שדרש ברבים בסתרי תורה.

[3] כן הוא במסכת סופרים, נוסח הגר"א מוילנא, שקלוב תקס"ד, ובכתבי יד רבים, אבל בדפוס וילנא "רפדוני בתפוחים - שריחן יפה כתפוחים". ובכתבי יד אחרים גורסים "רפדוני בתפוחים - אילו דברי תורה שריחן יפה כתפוחים".

[4] יש כתבי יד הגורסים "לשעבר היה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה", ובכתבי יד אחרים הגירסא "לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היתה נפש אדם מתאווה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה, נפש האדם מתאווה לשמוע דבר אגדה".

בשיר השירים רבה (ב, ה) מצוי מדרש מקביל של ר' יצחק "תני: עד שלא יחלה אדם, אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים. אמר רבי יצחק: לשעבר הייתה התורה כלל [והיו מבינים הפרטים מן הכלל], והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל [אלא מוסרים התורה בפרטיה ובמחלוקותיה המקשים על הלימוד, היו] מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה. אמר רבי לוי: לשעבר הייתה פרוטה מצויה, והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהן חולים מן השעבוד, אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות".

במדרש זה מציינים את חיוניותה ונוחיות קליטתה של האגדה. לימוד התורה כולל את כל הנצרך להשלמת האדם, וזאת כאשר עוסק בתורה בשלמות לשמה. אך אם חסר הוא את יכולת קליטת כל כוחות החיות שבה, מחמת שעבוד מלכויות, רעב וכדו', חייב הוא לקבל מנת אגדה - מוסר, תקוני המדות, אמונות ודעות- עד שישוב ללמוד תורה, משנה, תלמוד, הלכה וכו'.

[5] להלן לקט מדברי חז"ל אודות "תורה שבעל פה" שכתבוה על גבי ספר :

(א) ירושלמי פאה פרק ב הלכה ד

רבי זעירא בשם רבי אלעזר: (הושע ח, יב) "אֶכתָב לו רובֵּי תורָתי [כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"], וכי רובה של תורה נכתבה? אלא, מרובין הן הדברים הנדרשין מן הכתב מן הדברים הנדרשין מן הפה. וכיני [וכי כן הוא]? אלא כיני [כך]: חביבין הן הדברים הנדרשין מן הפה, מן הדברים הנדרשין מן הכתב.

רבי יודה בן פזי אומר: "אכתוב לו רובי תורתי [ריבי, מריבות התורה] אילו התוכחות, אפילו כן, "כמו" לא "זר נחשבו" [אנו מקבלים התוכחות שלא בזרות – מקבלים תוכחה ברצון] .

אמר רבי אבין: אילולי כתבתי לך רובי תורתי, לא כמו זר נחשבו? מה בינן לאומות? אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן, אילו מוציאין דפתריהן [ישראל מוציאים תורה הכתובה על קלף] ואילו מוציאין דפתריהן [האומות מוציאים 'תורה' שלהם הכתובה על קלף. אולם משניתנה לישראל תורה שבעל פה, שונים הם משאר האומות].

[דרש] רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב, ואין אנו יודעין אי זה מהן חביב, אלא מן מה דכתיב (שמות לד, כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" הדא אמרה [זאת אומרת]: אותן שבפה חביבין.

רבי יוחנן ורבי יודן בי רבי שמעון [נחלקו בדבר]: חד [אחד מהם] אמר: אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב, אני כורת אתך ברית. ואם לאו, אין אני כורת אתך ברית.

וחרנה [והאחר] אמר: אם שימרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב, אתה מקבל שכר, ואם לאו אין אתה מקבל שכר.

(ב) ירושלמי כלאים ט, ג

רבי הוה מתני שבחיה דר' חייה רובה קומי רבי ישמעאל בי רבי יוסי. חד זמן חמי גו בני ולא איתכנע מן קומוי. אמר ליה: אהנו דאת מתני שבחיה? אמר ליה: מה עבד לך. אמר ליה: חמתי גו בני ולא איתכנע מן קומוי. אמר ליה: למה עבדת כן. אמר ליה: ייעול עלי דאין סחית לא ידעית, בההיא שעתא אשגרית עיניי בכל ספר תילים אגדה.

[רבי היה מספר בשבחו של ר' חייא הגדול לפני ר' ישמעאל בר' יוסי. פעם אחת ראה ר' ישמעאל בר' יוסי את ר' חייא יושב בחדר בית המרחץ, בחדר שבו עדיין לבושים, ולא קם ר' חייא לפניו. אמר ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי: האם זהו ר' חייא שאתה מספר בשבחו. שאל רבי את ר' ישמעאל בר' יוסי: מה עשה לך ר' חייא. אמר לו ר' ישמעאל: ראה אותי ר' חייא בבית המרחץ, ולא קם מפני. שאל רבי את ר' חייא: למה עשית כן? אמר לו ר' חייא: תבוא עלי קללה אם ידעתי בו באותה שעה שהייתי במרחץ, שבאותה שעה הייתי טרוד לעיין במדרש של כל ספר תהלים].

עלי תמר (ר"י תמר, פירוש על הירושלמי, ירושלים תשנ"ב, כלאים ט, ג עמוד לח] בההוא שעתא אשגרית עיינין בכל ספר תהלים אגדה - מבואר שעוד בימי רבי התחילו לכתוב אגדה בספר, ונראה שהיה זה לאחר כתיבת המשנה. ואכן תלמידו אומר כבר בירושלמי ברכות (ה, א] "ברית כרותה, כל הלומד אגדה מן הספר לא במהרה הוא משכח". ואמרו בגיטין (ס:) "ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא. והא לא ניתן ליכתב, אלא כיון דלא אפשר - 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'". ומשמע שלא היה להם פנאי לשקוד הרבה ולחזור תמיד על ההגדה בעל פה, כי היו מרבנן דאולפנא וראשי ישיבות, אפס כדי לדרוש וללמד את ההמונים מוסר ויראת ה', היו זקוקים להגדה וראו בזה משום 'עת לעשות' לעיין בספרי אגדה, שנקבע בזכרון בעיון מעט.

בההוא שעתא אשגרית עיינין בכל ספר תהלים אגדה - כלומר לא למד מתוכו, שהרי אסור ללמוד הגדות מן הספר, אלא שבדק, לשם איזה דבר, בכל ספר אגדה, ובכהאי גוונא [ובאופן זה] אין בו משום דברים שבעל פה אסור בכתב, וכמו שכתב בשיטה מקובצת (תמורה יד: עיין שם).

(הערת המלקט: אף אם לא נסביר, כדברי "עלי תמר" שבאותו מעמד בחדר החיצוני של המרחץ הוא עיין בספר מדרש, ניתן להבין שהיה לפניו בעבר ספר מדרש, ועתה היה מרוכז לחזור על כל תוכנו. ועוד, אילו היה בידו ספר, לא מסתבר שר' ישמעאל היה קוצף].

(ג) ירושלמי ברכות ה, א

אמר ר' יוחנן: ברית כרותה היא, הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח.

(ד) תמורה יד:

ותנא דבי רבי ישמעאל: "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז) – 'אלה' אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות. אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני, דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.

[שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: "כתוב לך את הדברים האלה" – 'אלה' אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות. אמרו: אולי שונה הדין בדבר תורה חדש מפני שיש חשש לשכחה, שהרי רבי יוחנן וריש לקיש עיינו בספרי אגדה בשבת, ודרשו כך: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', אמרו: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל].

תמורה יד: (כפי גירסת "שיטה מקובצת")

ותנא דבי רבי ישמעאל: "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז) – 'אלה' אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות, מדרש ואגדות. אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני. לישנא אחרינא אמרי: רבנן אגירסייהו סמיכי, וכיון דאיכא שכחה, כתבין ומחתין, וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא. וכי הא דרבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.

[שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה – 'אלה' אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות, מדרש ואגדות. אמרו: אולי שונה הדין בדבר תורה חדש מפני שיש חשש לשכחה. לשון אחר: אמרו: חכמים סומכים על גירסתם. מכיון שמצויה שכחה, כותבים ומַנִחים, וכשנמצא דבר שצריך ביאור מעיינים בספר. כפי שרבי יוחנן וריש לקיש עיינו בספרי אגדה בשבת, ודרשו כך: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', אמרו: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל].

(ה) שבת ו:

דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים ["שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו - מסתירין את המגילה", רש"י] בי [בבית מדרשו של] רבי חייא.

[6] כנוסח שבש"ס וילנה.

[7] על מה שאמרה המשנה שבתענית מורידים לפני התיבה זקן ורגיל וכו' (תענית טז.) אמרו (ירושלמי תענית ב , ב) "ושפל ברך ונוח תשחורת ורגיל בחכמה ורגיל באגדה" וכו'.