|
|
|
| אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר |
ר' סעדיה גאון |
|
ר' סעדיה גאון[1]
המאמר השביעי: בתחיית המתים בעולם הזה
... עוד כתב לנו הבטיח לנו ה' בתורתו תחיית המתים בזמן הישועה, והעמידו לנו נביאיו מופתים על כך. ובזה מצאתי שנפלה מחלוקת בסברא בתחיית המתים שבעולם הזה. הרוב באומתינו אומרים שזה יהיה בזמן הישועה, ומפרשים על הפסוקים שמוצאים במקרא בעניין תחיית המתים כפשוטו, וקובעים זמנו בזמן הישועה בלי ספק. וראיתי מעטים באומה שכל פסוק שמוצאים בזכרון תחיית המתים לזמן הישועה, מבארים אותו על החייאת השלטון ותחיית האומה. ומה שאין זמנו קבוע לעת הישועה, מפרשים אותו על העולם הבא. ולפיכך יחדתי מאמר זה לעניין זה.
ואומר אני בו, שאני עיינתי ודקדקתי, ונתברר לי מה שאומרים רוב האומה שתחיית המתים תהיה בזמן הישועה, וראיתי לקובעו, כדי שיהא סעד והנחיה נחת לנפש, כמו מה שכבר קדם שכתבתי קודם. ואומר תחלה, כי מן הידוע באמיתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סבות:
(א) או מפני שהחוש דוחה אותו, כעין אֹמרו "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי" (בראשית ג, כ), והרי רואים אנו השור והאריה שאינם ילודי אשה, לכן צריך שנדע שאין הדבר אמור אלא בבני אדם.
(ב) או שהשכל דוחה אותו, כאמרו "כי ה' אלהיך אש אֹכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד), והרי האש ברוּאה וזקוקה לחומר ופעמים נכבית, ואין השכל מקבל שיהא הוא כך. ולכן מוכרח שתהא מלה נסתרת בלשון 'חסרה' מלה בפסוק והיא 'נקמתו'. ולאחר שנוסיף את המלה נפרש: שנקמתו כאש אכלה, וכמו שנאמר "כי באש קנאתי תֵאכל כל הארץ" (צפניה ג, ח).
(ג) או שיש מקרא מפורש הסותרו, צריך לבאר את שאינו מפורש, כגון אֹמרו (דברים ו, טז) "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה", ואמר (מלאכי ג, י) "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". ומה שמתאם בין שני הפסוקים, שאין לנסות את ה' אם יכול הוא על כך אם לאו, כאותם שאמרו (תהלים עח, יח - יט) "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם, וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר", ועליהם אמר (דברים ו, טז) "כאשר נסיתם במסה", אבל שיבחן האדם ערכו לפני ה' אם ראוי שיעשה לו אות פלאי אם לאו, כמו ששאל גדעון (שופטים ו, לט) "אנסה נא רק הפעם בגזה", וכמו ששאל חזקיהו (מלכים ב' כ, ח) וזולתם, הרי זה מותר[3].
(ד) וכן כל מה שנאמר לנו במסורת שיש בו תנאי כל פסוק שנאמר עליו במסורת שכדי להבינו צריך נתון נוסף שאינו בפסוק, נפרשהו פירוש המתאים למסורת האמיתית, כמו שנאמר לנו כי המלקות הם תשע ושלשים מלקיות (משנה מכות ג, י) וכתוב (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו". לפיכך אנו סוברים שהם שלשים ותשע, אלא שסכמן הכתוב, כדרך שסכם "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה ארבעים שנה" וגו' (במדבר יד, לד), ולא היו אלא תשע ושלשים, כי השנה הראשונה לא נכללה באותו העונש.
וכיון שהסבות הגורמות להסברת הפסוקים שלא כפשטם הם ארבעה אלה, ואין להם חמישי, ומצאנו תחיית המתים שאין החוש דוחה אותו, לפי שאין אנו אומרים שיחיו מאליהם, אלא אומרים אנו כי בוראם יחיה אותם, וגם אין השכל דוחה אותו, מפני שהחזרת דבר שכבר היה ונתפרד קרוב למושכל יותר מבריאת יש מאין, וגם אין פסוק אחר המונעו, אלא הפסוק מחזקו, כמו שפירש בעולם הזה כפי שנראה בחוש לכל בהחייאת בן האשה הצרפית (מלכים א' יז, כב) והשונמית (מלכים ב' ד, לד), ואין במסורת מה שמחייב להוציאו מפשטו, אלא כל דברי חכמים מחזקים אותו, לפיכך חובה להניחו כמות שהוא כפשט הכתוב שה' יחיה מתי עמו בזמן הישועה, ואין להסבירו לאופן אחר, כל שכן כאשר המקומות שנזכרה תחיית המתים משמען שהיא בעולם הזה דווקא ...
ואם יבוא אדם ויוציא מקראות הללו מפשוטן ויפרשם שלא על תחיית המתים, ויאמר כבר מצאנו הלשון אומר על 'שפל' שהרים ה' קרנו כאילו הקימו מן העפר, כאמרו (תהלים קיג, ז - ח) "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים", ואומר על אדם פשוט שניתנה לו גדולה, כאמרו (מלכים א' טז, ב) "יען אשר הרימותיך מן העפר", והמשיל ריבוי הצרות והמצוקות למתים, כמו שאמר (תהלים פח, ו) "במתים חפשי כמו חללים שֹכבי קבר", וממשיל מִלוּטו מצרותיו להחייאה, כאמרו (תהלים עא, כ) "אשר הִרְאִיתַנִי צרות רבות ורעות תשוב תְּחַיֵּינִי", ואמר עוד (תהלים פה, ז) "הלא אתה תשוב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ ישמחו בך". נבאר לו כי מחשבתו זו טעות, מפני שאין רשות להעמיס על הפסוק כל הסבר שהוא סובל, אלא באחת מארבע סבות שהקדמנו, אבל אם לא הייתה אף סיבה מהן, הרי הפסוקים כפשוטן. ואלו היה מן הראוי לבאר כל פסוק בכל באור שיסבול ללא הכרח, לא הייתה נשארת לנו מצווה שמעית מצווה אשר טעמה אינו ברור, או שאינה מובנת בקלות כלל, כי כולן סובלים באוּר אחר. ואציע מזה פרטים אחדים ואומר, כי מה שאמרה התורה (שמות לה, ג) "לא תבערו אש" - אל תריקו צבאות למלחמה ביום השבת, כעין מה שנאמר שם (במדבר כא, כח) "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון". ואמרו (שמות יג, ג) "ולא יאכל חמץ" - יהיה ענינו מניעת הזנות, כעין מה שנאמר (הושע ז, ד) "כֻּלם מְנָאֲפים כמו תנור בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בצק עד חֻמְצָתוֹ". ואמרו (דברים כב, ו) "לא תקח האם על הבנים" - אל תהרוג במלחמה הזקן ובניו, כמו שאמר יעקב (בראשית לב, יב) "פן יבא והכני אם על בנים" ובמקום אחר נאמר (הושע י, יד) "אם על בנים רוטשה". ואלו היה זה ראוי במצוות, כי אז יהיה ראוי גם בספורים, ויהיה מה שאמרה תורה (שמות יד, כב) "ויבואו בני ישראל בתוך הים" יסבול לבארו שהם נכנסו בתוך גדודי הצבא, כיון שהלשון ממשיל את גדודי הצבא למים, ואמר (ירמיהו מז, ב) "הנה מים עולים מצפון והיו לנחל שוטף, וישטפו ארץ ומלואה", ואמר עוד (ישעיהו ח, ז) "ולכן הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו". והיה אמרו (יהושע י, יג) "וידום השמש וירח עמד עד יקוֹם גוי אויביו", יסבול לבארו שהממשלה תתקיים והמלכות תעמוד, כעין מה שנאמר שם (ישעיהו ס, כ) "לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף". אלא שהדבר הנכון הוא שאין להוציא פסוק מפשוטו ומשמעו אלא בסיבה מן הארבע אשר הסברתי, ומה שאין בו סיבה מהן הרי הוא כמשמעו.
|
|
כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן. |