ר' האי גאון

רב האי גאון[1]

אוצר הגאונים[2]

לרב האי: ודשאלתון הא דתנן (ברכות נד.) "ועל הזוועות" ואמרינן עלה (ברכות נט.) "מאי זוועות? אמר רב קטינא גוהה" וכו'[3]. ובעיתון לפירושי לכון כולה ענינא, כדי שיהיה לכם עיקר למילף מינה לכל דדמי לה ואשר שאלתם אודות מה ששנו במשנה (ברכות נד.) "ועל הזוועות" ואמרו על כך בגמרא (ברכות נט.) "מאי זוועות? אמר רב קטינא גוהה" וכו'. וביקשתם לפרש לכם כל העניין, כדי שיהיה לכם עיקר ללמוד ממנו לכל הדומה לו.

תשובה: האי מילתא אגדתא היא, ובה ובכל דדמי לה אמרו רבנן: אין סומכין על דברי אגדה. וארחא דפירושא לברורי תחילה, דבין משיקול הדעת ובין מדברי חכמים לית ספק שהקב"ה אין לדמותו לשום בריה, ואין לפניו לא שחוק, ולא בכי, ולא אנחה, ולא דמעות ולא דוחקי. וכד מיבררא הא מלתא, מתידע דכל מלתא דאמרוה רבנן דומיא דהכי, לאו על פשטיה אמרוה, אלא בתורת משל ודימוי לדברים שנודעים בינותינו למראית העין, כי היכי ד"דברה תורה בלשון בני אדם" (ברכות לז:), דהא נביאים הכי ממתלין ואמרין: "עין ה"' (תהלים לג, יח), "הנה יד ה"' (שמות ט, ג), "ויחר אף ה'" (שמות ד, יד), "עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל" (שמואל ב' כב, ט). ולאו על פשטיה, אלא בתורת משל ולשון בני אדם. ואף הכין אתין דברי הגדה.

דבר זה - מאמר זה, הוא אגדה, ובו ובכל הדומה לו אמרו רבנן: אין סומכין על דברי אגדה. ודרך הפירוש לברר - לקבוע תחילה, שבין משיקול הדעת ובין מדברי חכמים אין ספק שהקב"ה אין לדמותו לשום בריה, ואין לפניו לא שחוק, ולא בכי, ולא אנחה, ולא דמעות ולא דחיקה - חיכוך. וכאשר מתברר דבר זה, נודע שכל דבר שאמרו חכמים בדומה לאגדה זו, לא נאמרה על דרך הפשט, אלא בתורת משל ודימוי לדברים שנודעים בינותינו למראית העין - בחוש, כשם שאמרו ש"דברה תורה בלשון בני אדם" (ברכות לז:), שהרי הנביאים כך ממשילים ואומרים: "עין ה"' (תהלים לג, יח), "הנה יד ה"' (שמות ט, ג), "ויחר אף ה'" (שמות ד, יד), "עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל" (שמואל ב' כב, ט). ולא על דרך הפשט דברו, אלא בתורת משל ולשון בני אדם. וכך גם באים - מתפרשים דברי הגדה.

והכי מסתברא ליה לרב קטינא דישראל עדיפין וחשיבין קמיה דקב"ה, וכל דמייתי לעלמא בשביל ישראל הוא, לפום דכתיב (עמוס ג, ב) "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" וגו', ורבנן אמרי (יבמות סג.) 'אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, ואין רעה באה לעולם אלא בשביל ישראל'[4]. ואילין מידי דמחזי להון קב"ה בשמיא ובארעא, מופתים וסימנין אינון לישראל על דברים שבינו לבינם, כגון הקשת שבשעה שנראית בענן, שׂם אותה אות ברית למבול. ולפום הכין כיון דקשי קמי שמיא חורבן בית המקדש, ופזור ישראל וצער ששרויין בו בין אומות העולם, וכמו ששכינה שרויה עמהן בצער, כדדריש (תענית טז. על תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", וכדדריש (ישעיהו סג, ט) "בכל צרתם לו צר", אמר רב קטינא דמחזי להו סימנא על הדין קושיא. וכזאת בת קול ששמע ר' ישמעאל בן אלישע[5]: "אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי" (ברכות ג.). וגוהא, סבר רב קטינא דבהדין ענינא שהוא סימן דמחזי להון קב"ה לישראל ברומא על קושיא דצרתם בין אומות העולם דמשתפכן מיא מרקיעא לים הגדול. וארים קול בהדיהו כבן אדם דבכי, וארים קול בכייתיה, ולא חס ושלום שמוריד דמעות מעין, ואין לדמות יוצרנו לשום מדעם, מיהו כל מיא דדייבן, דמעות מתקריין ... ולא חס ושלום שמוריד דמעות מֵעֲיִן כאדם, אלא כי היכי דמפרשי "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח). דלאו דמשתעי מתוך פה כי היכי דמשתעי משה מתוך פה, אלא שבורא קול דבור שדומה כאילו יצא מפה, הכין בורא דמעה שדומה כאילו יצא מעיניים.

וכך מסתבר לו לרב קטינא שישראל עדיפים וחשובים לפני הקב"ה, וכל הבא לעולם בשביל ישראל הוא, משום שכתוב (עמוס ג, ב) "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" וגו', ורבנן אמרו (יבמות סג.) 'אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, ואין רעה באה לעולם אלא בשביל ישראל'. ואלו דברים שמראה להם הקב"ה בשמים ובארץ מופתים וסימנים הם לישראל על דברים שבינו לבינם, כגון הקשת שבשעה שנראית בענן, שׂם אותה אות ברית למבול. ומשום כך, כיון שקשה לפני ה' חורבן בית המקדש, ופזור ישראל וצער ששרויין בו בין אומות העולם, וכמו ששכינה שרויה עמהן בצער כדרשת חז"ל (תענית טז. על תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", וכדדריש (ישעיהו סג, יט) "בכל צרתם לו צר", אמר רב קטינא שמראה להם סימן על קושי זה - צער זה. וכפירוש זה יש להבין את משמעות בת קול ששמע ר' ישמעאל בן אלישע: "אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי" (ברכות ג.). ובאשר למשמעות של "גוהא", סבר רב קטינא שבעניין זה - שבהקשר הזה, גוהא הוא סימן שמראה להם הקב"ה לישראל בגובה – בשמים, שעל קושי צרתם בין אומות העולם נשפכים מים מהרקיע לים הגדול. והרים קולו עם קול המים כאדם שבוכה, והרים קול בכיו, ולא חס ושלום שמוריד דמעות מעין, ואין לדמות יוצרנו לשום דבר, אמנם כל מים הזבים, נקראים דמעות ... ולא חס ושלום שמוריד דמעות מֵעֲיִן כאדם, אלא באופן שמפרשים "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח) שאינו מדבר מתוך פה כמו שמדבר משה מתוך פה, אלא שבורא קול דבור שדומה כאילו יצא מפה, כך בורא דמעה שדומה כאילו יצאה מעיניים.

...לפיכך סבר רב קטינא דגוהא מחמת דמעות שמוריד עליו כדאמר אובא טמיא. ורב קטינא דיליה אמר: כפיו סופק זה על זה, והוא קול גוהא, וקרא בהדיא כתיב (יחזקאל כא, כב) "וגם אני אכה כַפי אל כפי". וכי היכי דמתפרש קרא מתפרש מימריה דרב קטינא. והכי קאמר, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אע"פ שנדרש לכמה טעמים, שהקב"ה בורא כמין שתי כפים ברקיע ונספקין זה בזה ויוצא מביניהם קול גוהא. ורבנן דאמרי בועט ברקיע - שבורא כעין רגל ברקיע ונשמע קולה ... לפיכך סבר רב קטינא שגוהא מתרחש מחמת דמעות שמוריד הקב"ה על צרותיהם של ישראל, כפי שאמר אובא טמיא. ורב קטינא עצמו אמר: כפיו סופק זה על זה, והוא קול גוהא. ובפסוק מפורש (יחזקאל כא, כב) "וגם אני אכה כַפי אל כפי", ובאופן שמתפרש הכתוב, מתפרש מאמרו של רב קטינא. ואמר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהקב"ה מכה כף אל כף, אע"פ שנדרש לכמה טעמים: שהקב"ה בורא כמין שתי כפים ברקיע ונספקין זה בזה ויוצא מביניהם קול גוהא. ורבנן שאמרו בועט ברקיע - שבורא כעין רגל ברקיע ונשמע קולה ... אלו דעותן של חכמים האלו בגוהא, ויש בו דעות אחרות ודברים אחרים, אלא שפתרון דברים אלו כמו שפירשנו, ולא חס ושלום דבר שיש בו דימוי ליוצרנו יתברך ויתעלה.

רב האי גאון

אוצר הגאונים[6]

ונשאל רב האי ז"ל: מה הפרש יש בין אגדות הכתובות בתלמוד, שאנו מצווים להסיר שיבושם, להגדות הכתובות חוץ לתלמוד.

והשיב: כל מה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו[7], ואף על פי כן, הגדות הכתובות בו בתלמוד, אם לא יכוונו, או אם ישתבשו, אין לסמוך עליהם, כי כלל הוא: אין סומכין על אגדה. אבל כל הקבוע בתלמוד, שאנו חכמי ישראל מצווין להסיר שיבושו, יש לנו לעשות כן, כי לולא שיש בו מדרש מדרש מכוון, לא נקבע בתלמוד. ואם אין אנו מוצאין להסיר שיבושו, נעשָה הרי הוא כדברים שאינן הלכה. אבל מה שלא נקבע בתלמוד, אין אנו צריכין לכל כך לכל זה. אם נכון ויפה הוא, דורשין ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין עליו.

רב האי גאון

אוצר הגאונים[8]

לרבינו האי ז"ל. ודשאילתון: הא ד"תנו רבנן ומה ששאלתם על מה ששנו חכמים בבריתא (חגיגה יד:): ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) "דובר שקרים לא יכּוֹן לנגד עיני". בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו) "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) "דבש מצאת אֱכֹל דַּיֶּךָּ פן תשבענו וַהֲקֵאתוֹ". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום", זה ה"פרדס" מה הוא? ובמה "הציץ ונפגע"? ופגיעה זו מה היא? ומה הוא "קיצץ בנטיעות"? ומה הן נטיעות הללו? ור' עקיבא שנכנס לאיזה מקום נכנס? ומפני מה נכנס בשלום ו"יצא בשלום"? אם תאמר מפני צדקתו, הנה גם בן עזאי וחבריו צדיקים הם. יפרש לנו אדוננו הלכה "פרשה" זו, כי רבו הדעות.

תשובה: דעו, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו, כדרך שאחרים עושים. והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה, ותוכן כוונתו ואמיתת מה שהיה סבור, ואין אנו ערֵבים עכשיו שהדברים הלכה מוסכמים לכל, ודאי משניות הרבה יש שאינן הלכה, ואנו מפרשין אותם אליבא דמאן דאתנון לפי מי ששנאם.

ושמא אולי אתה יודע כי הרבה מן החכמים היו סוברים, כי מי שהוא הגון בכמה מידות זכורות ומבוארות ידועות ומובנות – מוכרחות, כשמבקש לצפות במרכבה ולהציץ בהיכלות של מלאכי מרום יש לו דרכים לעשות: שישב בתענית ימים ידועים מסוימים, ומניח ראשו בין ברכיו ולוחש לארץ כאשר פניו כלפי הארץ שירות ותשבחות הרבה שהן מפורשות ידועות[9]. ובכן ומתוך כך מציץ בפנימיו ובחדריו בפנימיותו ובחדרי לבו, כמי שהוא רואה בעיניו היכלות שבעה, וצופה כאילו הוא נכנס מהיכל להיכל ורואה מה שיש בו[10]. ויש שתי משניות שהתנאים שונין שתי מסכתות שהתנאים לומדים אותן בדבר זה ונקראות "היכלות רבתי" ו"היכלות זוטרתי" היכלות גדולות והיכלות קטנות.

... וזה ששנו "בן עזאי הציץ ומת", כי הגיע זמנו להפטר מן העולם. וזה ששנו "בן זומא הציץ ונפגע", פתרון משמעות המלה "נפגע" כמי שנשטתה מן המראות המבהילות שלא הכילה דעתו לסובלם ... ופירוש "אחר קצץ בנטיעות" משל הוא על עיקר הדבר "ארבעה נכנסו לפרדס", וכיון שהפסיד "אחר" והשחית קלקל ועיות, דימוהו למי שנכנס לפרדס וקיצץ בנטיעות ... ור' עקיבא היה יותר שלם מכולן, כי הציץ כהוגן וצפה כראוי והכיל דעתו אותן מראות המבהילות, ונתן לו הקב"ה חיים, וכל דבר שצפה חשב בו מחשבה נכונה בדעת נכוחה.

ודע, כי דבר זה היה מקובל אצל הראשונים כולן יחדיו, ולא היה אחד מהם מכחש בו, כי אומרים היו כי הקב"ה עושה אותות ונוראות על ידי הצדיקים, כמו שהוא עושה על ידי הנביאים, ומראה את הצדיקים מראות נוראות כדרך שהוא מראה את הנביאים, כי תקנות תיקון, תועלת יש לעולם בדברים הללו ואין בהם הפסד כל עיקר, כי יודע אלהים שאין טוענים בו טענה בטלה ברור הדבר שלא יטענו שה' עשה נס לבטלה. וכל מה שנאמר כי נעשה לר' חנינא בן דוסא (בבא מציעא קו. "אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא, הוה איתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא, דמתיין עיזי דובי בקרנייהו" - אילו היית ראוי שיתרחש לך נס, היה מתרחש לך נס כפי שארע לרבי חנינא בן דוסא, שהביאו עיזיו דובים בקרניהם) וזולתו, היו מאמינים בו ולא מכחישין.

ומר רב שמואל בן חפני גאון ז"ל[11] וכיוצא בו, שהרבו לקרות בספרי נוכרים, אומרים כי אין המראות הללו נראות אלא לנביאים, ולא יעשה נס אלא לנביא, ומכחישין בכל מעשה שנאמר כי נעשה בו נס לצדיקים, ואמרו כי אין זה הלכה מכוון לפשט. ואף במעשה של ר' עקיבא שצפה בהיכלות, ומה שנאמר על נחוניה בן הקנה מחבר "ספר הבהיר" העוסק בסודות התורה ועל ר' ישמעאל (ברכות ז:) וכיוצא בהן, גם בכל אלה אומרים אינן הלכה. ואנו אבל אנו סוברים כי הקב"ה עושה ניסים לצדיקים ונפלאות גדולות, ולא רחוק ממנו מאתנו, מדעתנו שהוא מראה אותן בפנימיות מראות היכליו ומעמד מלאכיו.

רב האי גאון

אוצר הגאונים[12]

רבינו האי גאון כך כתב בפירוש חגיגה: הוו יודעים כי 'דברי אגדה' לאו כ'שמועה' הלכות מסורות הם, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון: 'אפשר' 'ויש לומר', לא דבר חתוך יש להבין את דברי הדרשן כאילו אמר את דרשתו על דרך "אפשר", ולא כדבר הכרחי, לפיכך אין סומכים עליהם. ועוד כתב באותן הפירושים: והמדרשות הללו לא 'דבר שמועה' הם, ולא דבר הלכה, אלא 'אפשר' ...

[1] רב האי גאון, נולד בערך בשנת 939 למנינם, היה גאון פומפדיתא, נפטר בשנת 1038 למנינם.

[2] אוצר הגאונים, ברכות נט. עמ' 130.

[3] על דברי המשנה בברכות (ט, ב) "על הזיקין ועל הזוועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם", שנו בברכות (נט.): "מאי זועות? אמר רבי קטינא: גוהא [רעידת אדמה]. רב קטינא הוה קאזיל באורחא, כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא [רב קטינא היה הולך בדרך, כשהגיע לפתחו של המעלה באוב באמצעות עצמות], גנח גוהא [רעשה האדמה]. אמר: מי ידע אובא טמיא האי גוהא מהו? [אמר רב קטינא: וכי יודע "אובא טמיא" מה טיבה של "גוהה" זו]. רמא ליה קלא [הרים עליו קולו]: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא? [מדוע לא אדע] בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו [וזהו] גוהא. אמר רבי קטינא: אובא טמיא כדיב הוא, ומיליה כדיבין [כזבן הוא ודבריו כוזבים]. אי הכי - גוהא גוהא מיבעי ליה [אם כן, לדברי אובא טמיא, צריכים היו להיות שתי "גוהא" משום שתי הדמעות] - ולא היא, גוהא גוהא עביד [אמנם ר' קטינא לא דייק, ואכן היו שתי "גוהא"], והאי דלא אודי ליה - כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה [וזה שלא הודה לו ר' קטינא לאובא טמיא, כדי שלא יטעו - ילכו הציבור אחרי אובא טמיא]. ורב קטינא דידיה [עצמו] אמר: סופק כפיו, שנאמר (יחזקאל כא, כב) 'וגם אני אכה כפי אל כפי וַהנִחֹתי חמתי'. רבי נתן אומר: אנחה מתאנח, שנאמר (יחזקאל ה, יג) 'והנחותי חמתי בם והִנֶּחָמתי'. ורבנן אמרי [אמרו]: בועט ברקיע, שנאמר (ירמיהו כה, ל) 'הידד כדֹרכים יענה אל כל יֹשׁבי הארץ'. רב אחא בר יעקב אמר: דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד, שנאמר (ישעיהו סו, א) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי'".

[4] לפנינו הנוסח "אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל ... אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל".

[5] לפנינו בברכות ג. "אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח ... ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות", אבל ר' ישמעאל בן אלישע נזכר בעניין שמיעת קול אלוקי בברכות ז. "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני".

[6] אוצר הגאונים חגיגה יד. עמ' 60.

[7] בהערה ז שם הביא מספר יצירה לר"י ברצלוני עמ' 89 "ההגדה שהיא בתלמוד מדוקדקת מכולן, מפני שנתחוורה והוזכרה בתלמוד".

[8] אוצר הגאונים חגיגה יד:, אוצר התשובות סעיף כ, עמ' 13.

[9] או פירושו: שירים הרבה הידועים לבעלי הסוד ורוח הקדש.

[10] בערוך (- השלם, ערך אבני שיש טהור) הביא בשם ר' האי גאון "ולא שהן עולין למרום, אלא בחדרי לִבָּן רואין וצופין כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור, ושומעין ואומרין ומדברין בעין הסוֹכה ברוח הקדש".

[11] לקמן מובאה סו.

[12] אוצר הגאונים חגיגה יד: עמ' 59.