|
|
|
| אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר |
ר' יהודה הלוי |
|
ר' יהודה הלוי[1]
ספר הכוזרי[2]
(סח) אמר הכוזרי:
אכן מוצא אני דברים כאלה, בחלקים מסוימים של מאמריהם, וזה סותר מה שאתה מספר על כללי דבריהם. כך הם מפרשים אחדים מפסוקי התורה בדרכים שההקש ההגיוני שכללי ההגיון מרחיקם, ונפשנו מעידה וליבנו אומר לנו כי אין כוונת הפסוקים ההם למה שהזכירו החכמים בפירושיהם: פעם בדינים ופעם בדרשות, וכן ב'הגדות ומעשיות' שהם מספרים, שמרחיק אותן השכל.
(סט) אמר החבר:
השמת לב כמה מן הדיוק והדקות יש בפירושם ל'משנה' ול'ברייתא', וכמה יודעים הם להעמיק חקר ולברר אמיתת דברים בלי יתר וחסר במלים, על אחת כמה וכמה בתוכן?
(ע) אמר הכוזרי:
ראיתי כי הם הגיעו בזה למעלה מכל מה שהושג בחכמת הניצוח שימוש בראיות הגיוניות בויכוח. - אכן, ההוכחות שלהם אין עליהן פירכה.
(עא) אמר החבר:
היתכן להניח כי אדם המדיֵק דיוק כזה, לא יבין ב'פסוק' מה שאנחנו יודעים בו?
(עב) אמר הכוזרי:
דבר זה מן הנמנעות הוא לא יתכן שלא הבינו הפסוקים אל נכון. אפשר לבאר לסלק את הקושי רק באחת משתי הדרכים: אם או שאין אנחנו יודעים דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה לא היו מפרשי התורה, אך הדרך השניה לא תתכן שהרי מפרשי ההלכה הם הם מפרשי התורה. ואם כן קשה, כיצד יתכן שפירושם ל'פסוק' יראה לנו רק לעתים רחוקות פירוש הגיוני, המתאים להוראה הפשוטה של המלים. לעומת זאת, לא מצאנו להם פירוש בדברי 'הלכה' שאינו בתכלית ההתאמה להגיון.
(עג) אמר החבר:
טוב מזה כי נאמר כך: מה נפשך? מה רצונך? – בכל אחת מהאפשרויות יתבאר הדבר - או שהיו להם בדרך פירוש התורה סודות שבאו להם בקבלה בדבר השימוש ב'שלש עשרה מדות' שהתורה נדרשת בהן מובאים בברייתא בראש ספרא – תורת כהנים, סודות הנעלמים מאתנו, או שהשתמשו בפסוקים על הדרך הנקראת אצלם 'אסמכתא', שאינה כי אם סימן לדבר שהיה ידוע להם בקבלה. כך בארו את הפסוק (בראשית ב, טז) "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל" כרמז לשבע מצוות שנצטוו בני נח, בדורשם (סנהדרין נו:) "ויצו - אלו הדינין, ה' - זה ברכת השם, אלהים - זו עבודה זרה, על האדם - זו שפיכות דמים, לאמר - זה גלוי עריות, מכל עץ הגן - זה גזל, אכל תאכל - זה אבר מן החי". מה רב המרחק בין העניינים האלה ובין הפסוק הזה, אין זאת כי אם קבלה היה בידם עניין שבע 'מצוות' אלו, וסמכוה על ה'פסוק' הזה דרך 'סימן', למען הקל בזה על זכירת המצוות. ויתכן כי בפירוש ה'פסוקים' שמשו אצלם שני האופנים י"ג מדות ואסמכתא כאחד, ואולי היו אִתם עוד אופנים שנעלמו מאתנו. אנו אין לנו כי אם לסמוך על קבלתם, הואיל והובררו לנו חכמתם וחסידותם והשתדלותם הרַבה בברור האמת והיותם המון רב אשר לא תתכן אצלם עורמה מוסכמת הסכמה משותפת לכל החכמים לסלף את פירוש הכתוב, אין לנו אפוא לחשוד בדבריהם, אמנם יש לנו לחשוד בהבנתנו. וכן אנו נוהגים בכל דברי התורה שאינם מובנים לנו: את קוצר ההשגה בהם אנו מיחסים אך ורק לעצמנו.
אשר ל'הגדות' יש מהן המשמשות הצעות והקדמות לדעה שהיו מבקשים לחזקה ולאשרה. כך, למשל, אמרו 'כשירד רבון העולמים למצרים' כעין "גלו למצרים שכינה עמהם" (מגילה כט.) - כדי לחזק את האמונה כי 'יציאת מצרים' באה באמת בכוונה מאת האלוה יתברך, לא במקרה ולא באמצעות תחבולה מעין תחבולות אנוש, או באמצעותם של רוחות הכוכבים, של המלאכים או של השדים, או באמצעות כל מה שיעלה בלבו של חושב, אלא בדבר האלוה לבדו. ואין מימרתם זאת כי אם על דרך מה שהם אומרים פעם בפעם (יומא ג: מגילה כא.) 'כביכול', מימרה שהוראתה היא: אילו היה הדבר אפשרי כי יהיה כך וכך, כי אז היה כך. ואף גם זאת: מימרה זו 'כשירד רבון העולמים למצרים' אינה ב'תלמוד', כי אם ב'סידורים' אחדים (מחזור ויטרי בהגדה של פסח), אך בכל מקום שתמצא כמותה, זה משמעה בקֵירוב. ומעין זה אמר מיכיהו לאחאב (מלכים א' כב, יט - כג) "ראיתי את ה' יושב על כסאו וגו' ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל וגו', ויצא הרוח וגו'", עד סוף כל המאמר שם. ועל צד האמת לא היה שם דבר למעלה ממה שהביע במאמרו (מלכים א' כב, כג): "הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה", - ושאר הדברים שם אינם כי אם הקדמה ומבוא מליצי, שלא באו אלא לחזק אמיתות הדברים ההם.
ויש שההגדות מספרות על ראיית רוחניים במראה, ואין זה פלא שחסידים כאלה יראו, בכח פרישותם הגדולה וזכוך דעותם, צורות כאלה, מהן מדומות, ומהן שיש להן אמיתות מציאות גם מחוץ למחשבה, כאשר ראו אותם הנביאים. ודומה לזאת שמיעת 'בת קול', שלא פסקה מהם בבית שני (סנהדרין יא.), והיא מדרגה למטה מן ה'חזון' והדבור האלוהי. ואל תרחיק מאמרו של ר' ישמעאל (ברכות ג.) "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה", ומאמרים דומים לזה, כי ממראות משה ואליהו עליהם השלום נתברר, כי דבר זה אפשרי, אם יש אפוא קבלה נאמנה על הדומה לזה, יש להאמין בה...
ויש שההגדות הן משלים שנשאו על סודות החכמות שאסור לגלותם, הואיל ולהמון אין בהם משום תועלת, ולא נמסרו כי אם ליחידים שיחקרו וידרשו בהם, אולי ימצא בתוכם אדם הראוי להם בדור, או באחד הדורות.
אמנם יש הגדות הנראות כנטולות כחסרות שחר, אך אחרי עיון כלשהו יתברר ענינן, כך למשל, מאמר החכמים (פסחים נד.) "שבעה דברים נבראו קדם לעולם: גן עדן, ותורה, וצדיקים, וישראל, וכסא הכבוד, וירושלים, ומשיח בן דוד", דומה למאמר החכם "תחלה המחשבה - סוף המעשה" - כל כוונת החכמה האלוהית בבריאת העולם הייתה ה'תורה' שהיא עצם החכמה, ונושאיה הם ה'צדיקים', שרק בתוכם שוכן "כסא הכבוד". ו'צדיקים' על צד האמת לא ימצאו כי אם בקרב אנשי הסגולה, והם 'ישראל', ולאלה ראוי רק המיוחד במקומות, והוא ירושלים, ואותם לא ינהיג כי אם הנעלה בבני אדם, הוא משיח בן דוד, אך תקוות כל בני אדם ודרכם היא ל'גן עדן', ולכן יצוירו כל אלה כברואים בכוח קודם לעולם. דומה לזה מאמר חז"ל (אבות ה, ו) "עשרה דברים נבראו בין השמשות: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון וגו'", מאמר הנראה אף הוא, לפי פשוטו, כנמנע, אך הוא מעיד על ההסכמה בין התורה לבין חכמת הטבע, כי חכמת הטבע מאמינה בנוהג, והתורה מעידה על שנוי מנהג זה, וההתאמה ביניהן היא בזה שגם שנויי הנוהג מקורם בטבע, כי כך התנה עליהם ברצון הקדמון וכך הוסכם עליהם מששת ימי בראשית (בראשית רבה ה, ד).
ולא אכחד ממך, מלך כוזר, כי יש בתלמוד מאמרים שאיני יכול לבארם לך באור מספיק, ואף לא אוכל להראותך באיזה קשר הם עומדים עם העניין שהם דנים בו. מאמרים אלה הוכנסו אל התלמוד על ידי התלמידים אשר השתדלו לשמור על הכלל שהיה בידם "אפילו שיחת חכמים צריכה תלמוד" (עבודה זרה יט:), ומאד היו נזהרים לא לאמר דבר שלא שמעו מרבותם והשתדלו לאמר כל מה ששמעו מפי רבותם, ומה ששמעו מרבותם זהירים היו לאמרו בלשונם ממש, אפילו לא הבינו משמעו, ואז היו אומרים: כך שמענו וקבלנו, ויתכן כי לרב היו בזה כוונות שנעלמו מתלמידיו, כך הגיע מאמר זה אלינו, והננו מזלזלים בו, מפני שאיננו יודעים כוונתו. אולם כל זה רק בדברים שאינם נוגעים לאיסור והתר. אל נשׂים אפוא לב למאמרים אלה, וחיבורנו התלמוד לא יגרע מערכו אם נסתפק באֹפנים נשתמש בכללים שהזכרנו.
|
|
כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן. |