אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ר' אברהם בן הרמב"ם ח"א




 
ר' אברהם בן הרמב"ם[1]
מאמר על אודות דרשות חז"ל[2]
 
ראיתי[3] אני - מתרגם המאמר, לפרש דברי השמות וענייניהם את המושגים ומשמעויותיהם בספר הזה, והם: הדרשות, והמעשים והאגדות.
 
וַאוֹמַר: לשון 'דרשה' - הוא בקשת עניין וחקירתו, לבוא עד תכונתו, מלשון (דברים יג, טו) "ודרשת וחקרת", כלומר הדבר שנחקור בו בעניין ויִוָדע וידרש וימצא (כי), הוא הנקרא 'דרש'. וזה הכלל: כל מאמר שהוא פירוש פסוק או נסמך לפירוש פסוק בדרך מדרכי הדרש, או ביאור (עניינים) עניין מן העניינים שיהיה חוץ למשפטי התורה ודיני האסור והמותר, וחיוב ופטור, טמא וטהור, וכשר ופסול - הוא יקרא דרש.
 
לשון 'מעשה' - כל דבר ועניין שאירע, שנעשה, מלשון (שמואל א' כה, כח) "עשֹה יעשה", ותועלתו למבין שמורה וערוכה, "ראה מעשה ונזכר הלכה" (פסחים סו.).
 
ולשון 'הגדה' - מלשון (מיכה ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב", שהם מגידים מאורעות שאירעו. וקרוב הוא עניינו לעניין המעשה, אלא שיש ביניהם הפרש, כי המעשה יגיד דבר הנעשה בימי המגיד או בימי אדם ידוע ונזכר ומפורסם. המגיד ספר דברים אפשריים, טבעיים, אך לא נסים, ואגדה תגיד דבר שאירע בלי להבינו בעניין זה בדרך הטבע, וזה שכתבנו לדעתנו בביאור העניין.
 
ואם יעלה על דעתך לומר, הואיל ועניינים אלו תורות גדולות ונאמרות לכל בעלי עיניים, וראשם מגיע השמימה, ומדוע המשנה לא דברה בהם, ולא מצינו בה דרש ואגדה ומעשים, כי אם דרש "וידי משה כבדים" (שמות יז, יב) בראש השנה (פרק ג, ח), ובתענית (ג, ח) מעשה חוני המעגל (ולא שני). התשובה, דע כי רבינו הקדוש וסיעתו לא נתכוונו לבאר במשנה הדברים שהם ידועים ומבוררים בעניין, אף על פי שאותן דברים צריכים ביאור גדול לבאים אחריו אחריהם. והראיה לזה שאינך מוצא במשנה שמצוות עשה לקרא קריאת שמע בלילה וביום ... וכן לא הוצרך לדבר בעניין מענייני האמונה ולא בחכמה אחרת ולא באחד שעריה, מפני שפשוט היה לבני דורו וידוע ...
 
מכאן ואילך דברי רבי אברהם בן הרמב"ם דע, כי כל הנמצא בתלמוד וזולתו ספרים הדומים לו מחבורי החכמים ז"ל בעלי מדרשות, והמעשיות, ודברי הפסקים פירושי הפסוקים שלא בענייני הלכה הנמצאים בידינו עתה, מעטים ונעלמים מעיני כל ההוגים בתלמוד, ורובי ורוב המפרשים לא שלחו בהם במדרשות וכו' ידם, ולא באה נפשם בסודם. ואבי מורי ז"ל חשב לחבר ספר בפירושם, כאשר זכר הזכיר בתחלת פירוש המשנה, ולבסוף נטה מעליו, ויִירָא משה מגשת אליו, כאשר אמר בתחלת המורה (מורה נבוכים, הקדמה). ואני אחר פטירתו פירשתי בעניין זה מעט קט, ולא נשיתי לא תבעתי מעצמי להשלים הפירוש, מפני שנתעסקתי בחבור הספר הזה ספר המספיק לעובדי ה'. שמו בלשון ערב - כִּתַאבּ אלכִּפַאיַה. כי ראיתי תועלתו גדולה ונאמנה מהתחלת הראשונה התועלת מהספר "המספיק" גדולה ממה שהתחלתי בראשונה, דהיינו מפירוש האגדה. אף על פי כן אני מעיר לבך ורעיונך. ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדברו החכמים בדרשות הנמצאות להם. וממנו כוונתם תהא צופה ויהי לך לאלהים ואתה תהיה לי לפה. ומזה תמלט נפשך מלהלעיג על דברי החכמים, או מלכפור באמיתת דבריהם, או משתחשוב שהם מעשה ניסים כאשר נעשה לנביאים וכי כן יעשה לכל חכם וחסיד. ושאין הפרש בין קריעת ים סוף למשה וליוצאי מצרים ובין צליחת הירדן לאלישע ולאליהו, או לאחר זולת אלו. וכל זה תתחייב כשתקח אותם הדרשות על פי פשוטן, או על פי הנראה מהם לכתחלה בעיון הראשון. ודי היה בָנו להורות שיש מדרשות ומעשיות שיש להם עניין פנימי נסתר חוץ מהעניין החיצוני הנראה. וכל שכן במה שגילה אבא מורי ז"ל בחיבוריו מזה. לולי כי חפצי ורצוני להוסיפך ביאור ולהודיעך אודות ה'מעשים' בחִלוק ענייניהם שאני מחלק לך בקרוב, ובמשלים אמשול לך ובדוגמאות אשר אביא לך בזה הפרק. וראיתי להקדים תחלה הקדמה זו.
 
דע, כי אתה חייב לדעת. כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותה דעת, אם אמת אִתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל. אינו מדרך השכל - מפני שהוא מתחייב מפני שחוסר העיון מחייב לגרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו בדבר שיש בו חובת ההתבוננות. ומדרך התורה - מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר. אמר ה' יתברך (ויקרא יט, טו) "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך". ואמר (דברים א, יז) "לא תכירו פנים במשפט" וגו'. ואין הפרש בין קבלת אותה דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונִשא לו פנים ונטען לו כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול "והימן וכַלכֹּל ודַרדַע" (מלכים א' ה, יא). שכל זה שבעל הדעה הוא אדם גדול אינה ראיה, אבל אסור באיסור נשיאת פנים. ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם, לשלימות תבונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם להצדיקָם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות, ובחכמת הטבע והתכונה. ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר (דברים יז, יא) "על פי התורה אשר יורוך" וגו'.
 
אתה רואה החכמים, במה בדבר שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים (חולין קכד.) "האלהים לשון שבועה, נשבע אני, אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה" אף אם "יהושע בן נון" אמר מאמר קשה זה, לא הייתי מציית לדבריו. כלומר, לא הייתי מאמין בו, ואף על פי שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מכוון, מדוייק מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להִדרש. ודי בזה ראיה ומופת. ולא נטען להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים דברים ברפואה שלא נתאמתו ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות, וכעניין אבן תקומה שאמרו (שבת סו:) שמונע להפיל הנפלים, שלא נתאמת, וכיוצא בזה עניינים רבים שדברו פרק שמונה שרצים במסכת שבת (קט:) וכו' ... אבל מה שאמרו חז"ל (עיין ברכות סב:)[4] 'אי כפית אם רעבת אכול, אי צחית אם צמאת שתה, אי בשל קִדְרַך שדי במכמנא אם קדרתך מבושלת – אם עכלת המזון, עשה צרכיך במחבוא – אחורי הגדר, או בארובה – בור המיועד לכך זה המאמר הוא עיקר הבריאות, כאשר אִמְתוהו הבחינה ורפואות הרופא. רצה לומר, שלא יאכל אדם עד שירעב, ושלא ישתה עד שיצמא, וכשיצמא שלא יאחר לשתות, וכשיתעכל המזון במעיו שישליכנו ולא יאחרנו, שאם צריך לנקביו שלא ישהה אותם.
 
וכן אין לנו לטעון לאריסטו ולומר: הואיל ואדון חכמי הפילוסופים הוא, והקים מופתים אמיתיים על מציאות הבורא יתברך וכיוצא בזה מהדברים האמיתיים שבאו במופת ופגעו דרך האמת וכוונו דבריו לאמת. אף על פי כן אל תאמר כי כן מצא האמת באמונת קדמות העולם, ושאין הבורא יתברך יודע הפרטים וכיוצא בזה. ולא מאידך אין להכזיבו ולומר: הואיל וטעה באמונת אלו, כי כן טעה בכל אמריו. אבל יש לנו, ולכל נבון וחכם, להתבונן על כל דיעה וכל מאמר, על דרך שיש להתבונן אותה בה - ולאמת ולקיים מה שראוי לקיים, ולבטל מה שראוי לבטלו, ולעמוד מלפסוק הדין, במה שלא הוכרע, האחד משני הפכים, אמַרוֹ מי שאמרו. כאשר אנו רואים אותם ז"ל שאמרו (יבמות עו:) "אם הלכה - נקבל, ואם לדין - יש תשובה". וכן הם עושים במה שלא הוכרע האחד משני הפכין, שמעמידים אותו באמרם בו (שבת ה.) "תיקו" תעמוד הבעיה במקומה ללא פתרון, וחוזרים להם מדעת שנתאמת להם באמרם בהרבה מקומות (תענית כו:) חזר בו ר' פלוני מדבריו, "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" (משנה עדיות א, יב). וגדול מזה בהודאתם ואהבתם אף בהוראת הלכה הודו בטעותם וזאת מחמת אהבתם דרך המשפט אמרו (נדה סח.) "אוקי רבא אמורא עליה העמיד רבא מתורגמן לידו ודרש ואמר: דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי". ועניינים אלו וכיוצא בהם, אין להבינם ולהתבונן אותם אין לחפש בהם תבונה ולהעמיק באותם דברים מפני שהיה האומר גדול העצה והחכמה, אלא מפני הראיות והמופתים שיש עליהם. וכן אמר אבא מורי ז"ל במורה, והוא דבר מבואר ועניין קל בעינֵי כל נוטה מעל תאוות גופו (מורה נבוכים א, לד).
 
וראיתי להביא כאן מאמר שאמרו ז"ל ואבארו לך כדי שיתיישב ויתקבל בדעתך אהבתם האמת והודאתם עליו, אמַרוֹ מי שאמרו. אמרוּ ז"ל בגמרא דפסחים (צד:) "תנו רבנן שנו חכמים: חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. וכו' אמר רבי: נראים דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים" ... וכאשר שמע רבי הדברים האלה שהם תוצאות מן ההקדמות שחלקו בהם תחלה, הכריע דעת חכמי אומות העולם בראיה זו. שאמר "נראים דבריהם שביום מעיינות צוננים, ובלילה מעיינות רותחים". והנה זה עם היות ראיה זו רפה וחלושה, כאשר אתה רואה. ועתה התבונן מה שהורונו בברייתא זו, ומה יקר עניינה שלִמְדוּ כי רבי לא הביט בדעות אלו, אלא מדרך הראיות, בלי לשים על לב לא לחכמי ישראל ולא לחכמי אומות העולם. והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת, שביום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים ... זהו שאמר "נראים דבריהם" הוא מלה מורה על ההכרעה ... ואמרו[5] "נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל". ובאמת נקרא אדון זה "רבינו הקדוש" (שבת קיח:)[6], כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה, אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה.
 
ואחר הקדמה זו אומר, ומהשם אשאל עזר על התבוננות האמת הבנה אמיתית, כי כל הדרשות, הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות, מתחלקות לחמשה חלקים:
 
החלק הראשון, מחלקי הדרשות החמשה מתוך חמשת חלקי הדרש, הם:
דרשות על פי פשוטן - לא נתכוון בהם דבר אחר זולת הפשט והנראה בעיני ההוגים. והחלק הזה עם היותו מבואר ואינו צריך דמיון דוגמא, אודיעך דמיונו לתוספת ביאור. והוא כעניין מה שאמרו במסכת ברכות (לא.) "אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, ב) 'אז ימלא שחוק פינו'" וגו'.
 
החלק השני - הדרשות שיש בהן חיצון ופנימי, והכוונה היות העניין הפנימי כוונת הדרשן הייתה ל'פנים' ולא העניין החיצון הפשטי. ושֹמו לו עניין חיצון, הפך עניין הפנימי, לתועלת גדולה, כבר התבאר רובם, אבל לא כולם, במורה הנבוכים (בפתיחה, לעיל מובאה נג) ובפירוש המשנה (בהקדמה, לעיל מובאות נ - נא). ודמיון החלק דוגמא לחלק הזה מה שאמרו בגמרא דתענית (לא.) "אמר ר' אליעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא עומד ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבע, שנאמר (ישעיהו כה, ט) 'ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'". הנה פשט דרש הזה ירחיק כל בעל שכל וכל בעל אמונה מלהאמינו. והעניין האמיתי שנתכוין עליו ר' אליעזר, ששכרן של צדיקים הנזכרים לחיי עולם הבא, הוא השגתם מהשם יתברך, מה שלא היו משיגים בעולם הזה בשום פנים. וזה תכלית הטובה שאין למעלה ממנה. והמשיל שׂמחת ההשגה ההיא כשמחת מחול. וכן דימה שמחת כל אחד ואחד, מה שלא היה יכול להשיג תחלה ממנו יתברך, באמרו "וכל אחד ואחד מראה עליו באצבע". והביא ראיה על המלטת הימלטות הנפש המשכלת מן האף והחמה בעזרת ה', באמרו "ויושיענו". והביא ראיה על ההדר והכבוד האמיתי שישנו שיהיה אז לצדיקים, באמרו "נגילה ונשמחה בישועתו". וזה תכלית בקַצְרות לשון ושלימות עניין (מפי) ויֹפי דמיון והוראת מאמר חז"ל זה משמש דוגמא יפה ומושלמת ללשון קצרה ותוכן מתומצת להוראת עניינים נכבדים ורבים במלות קצרות ודברים מעטים, ובזה תחשוב ומדוגמא זו תלמד לכל כיוצא בזה.
 
החלק השלישי - דרשות שאין להם עניין פנימי, אלא כוונת אומרם דרך פשוטם בלבד, אלא שידיעת פשט דרשות אלו והתבוננותו הבנת פשט הדרשה קשה מאוד על רוב המעיינים, עד שלא יובן, ואם יובן תהיה תכונת תוכן עניינו חסירה או - שלא כראוי. ולפעמים יראה מרוב דרשות החלק הזה הִפּוּך מנוגד לכוונתם, לקושי העניינים והשתתפות המשמעות הכפולה של המלות ההם ונאמרו בשיתוף על שני עניינים. וזה החלק בקושיו ובהסתרו קרוב לחלק שלפניו, אך במקצת מקומות יותר קשה ונסתר, לכן צריך להזהר בו ושלא יפסוק פירוש במהרה, פן יבוא לטעות ולצאת מן הדרך. ודמיון חלק זה, מה שאמרו בגמרא בברכות (ה:) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) 'רגזו ואל תחטאו', ואם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר (תהלים ד, ה) 'על משכבכם', ואם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור יום המיתה, שנאמר (תהלים ד, ה) 'ודומו סלה'". הנה כי זה לא נתכוון אלא פשוטו, אך התבוננות הפשט קשה, מפני כי הוראת משמעותן של יצר טוב ויצר הרע נעלמת, והסיבות שזכר קשה להבין האמצעים שהזכיר לסילוק היצר קשים להבנה. ואני אעירך להבינו, כדי שתחשוב כל כיוצא בו על זה באופן שכזה. ואומר: כי לשון "ירגיז" רוצה לומר, להמשיל ולהשליט. "יצר טוב" הוא הדעת, ו"יצר הרע" הוא תאוות הגוף וכיוצא בה. וכוונת העניין, שיש לו לאדם להמשיל ולהשליט, דעתו על הנאת גופו, ויעלה זה במחשבתו תמיד, ואם די לו בזה להכנעת תאוותיו מוטב, ואם לאו, יוסיף על המחשבה ויהגה בחִכּו בפיו ויוציא בשפתיו פסוקים ומלות שיכניעוהו ויזכירוהו הכנעת התאווה וימנע מחשבתו לצאת ולהרהר בדבר אחר, ויקרא קריאת שמע ויתבונן ענינו וישיבנו אל לבו. וְיִחֵד קריאת שמע כאמצעי להתגברות על היצר הרע לשתי סבות: האחת, היא הרפה והחלשה, מפני שאמר הכתוב "על משכבכם" ובקריאת שמע נאמר "ובשכבך", והוא גזירה שוה (ו)במלות על דרך סברות על פי סברת הדרשן, ואינה מקובלת מסיני. והשניה, היא החזקה, מפני שבקריאת שמע זכרון גדול זוכרים עניינים חשובים: תכלית יצר טוב, והייחוד, והאהבה, והעבודה, ונקם ושלם, והכנעת יצר הרע באמרו (במדבר טו, לט) "ולא תתורו", וחיזוק יצר טוב באמרו (במדבר טו, מ) "והייתם קדושים לאלהיכם". ואחר כך אמרו "אם נצחו מוטב" וכו', כלומר אם הרע יעלה גאונו וגאותו, ולא יכָּנע לבבו הערל במבטא שפתים באותם הפסוקים הנזכרים בקריאת שמע, אז יכניעהו בזכרון יום המיתה וסוף כל האדם, ודי בזה שברון יצר הרע והכנעת גאונו. כעניין מה שאמר עקביא בן מהללאל (אבות ג, א) "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
 
החלק הרביעי - שאומר אותו בפירוש דרש המפרש את הפסוקים על דרך מחמדי השיר מליצות פיוטיות. לא מפני שאומרם האמין כי עניין הפסוק הוא עניין הדרש ההוא, וחלילה וחס. הוא מה שאמרו ז"ל[7] מקרא לחוד ומדרש לחוד. ודמיון החלק הזה, מה שאמרו בגמרא דתענית (ח:) "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) 'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר". וכאשר אמרו שם (תענית ט.) בפירוש (מלאכי ג, י) "'והריקותי לכם ברכה עד בלי די' - עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", וכן כל כיוצא בזה. ולא יעלה על דעתך, שכל דרש בפסוק מן הפסוקים, כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמיתית, שאומרים שזה הקבלה שדרשה זו קבלה היא בידם, כאשר הוא בעיקר התורה והקבלות כקבלות מסיני ביסודות התורה, אין הדבר כן. אך דע, כי יש פירוש לפסוקים (מי שלא הגיע) שאינם תלוים בעיקר מעיקרי הדת ולא בדין מדיני התורה ושאינם קבלה בידם יש פירושים אשר אינם עוסקים בעקרי התורה ובעניינים מקובלים, אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת, ויש מהם דברים נאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר, ומשיאים ומעבירים משמעות או מטילים על המלות והעניינים מה שהם יכולים לישא, ומוציאים אותן מהבנתם הפשוטה לכוונת הדרשן, לכמה (פעמים) פנים - על דרך 'תלמוד הבינה' במחמדי השיר לפי הכללים, ה'הגיון' שבכתיבת מליצה פיוטית. כי אני לא מסתפק כי אין לי ספק במאמר דברי ר' יהושע בפרשת וישמע יתרו (מכילתא יתרו מסכתא דעמלק פרשה א) "מה שמועה שמע ובא? מלחמת עמלק שמע ובא", כי זה משיקול הדעת אמָרו, ולא מקבלה. וראיה לזה, ממה שאמרו שכן היא פרשת עמלק כתובה בצדה, ואם הייתה קבלה בידו, לא היה צריך לראיה לפירושו. ועוד ראיה אחרת, שהרי אנו רואים חכמים אחרים, זולת ר' יהושע, סוברים דעת אחרת, ואם הדבר קבלה, לא היו חולקים בו. שהרי ר' אלעזר אמר "מתן תורה שמע" והביא גם הוא ראיה לפירושו, ור' אליעזר אומר: שמועת ים סוף שמע ובא, והביא גם הוא ראיה לפירושו. וכן אין ספק בעיני כי דברי האומר (מכילתא בשלח מסכתא דויהי פרשה ג) בפירוש (שמות יד, טו) "'דבר אל בני ישראל ויסעו' - הסיע אותן מלבן", כי זה על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר, ולא על דרך פירוש הדת קבלה ומדות שהתורה נדרשת. ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק, בלי ספק, שלא יהא פירוש דרשות פסוק בודאי שלא יהיו דרשות הנובעות ממשמעות הפסוק, אלא דרשות עומדות בעצמן הרעיון שהדרשה מבטאת, עומד בפני עצמו, אלא שסמכוהו בדרך מליצית לפסוק. כדאמר כמו שאמר בגמרא ראש השנה (ג.) "תנא הוא כנען, הוא סיחון, הוא ערד. סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו". וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק, כי הוא האמת שאין עליו מערער, אלא שוגה ופתי. כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בהחלק עניינים, כהתחלק דעת המשוררים, כן יתחלקו דרשות אלו כהתחלק דיעות האומרים וחכמתם, והתבונן זה.
 
החלק החמישי - דרשות דברו בהם לשון הבאי גוזמא. ודמיון החלק הזה בגמרא דפסחים (סב:) "אמר מר זוטרא: מ'אָצֵל' עד 'אָצַל' הוה טעון ארבע מאה גמלי דרש" כמות הדרשות שניתן לכתוב אודות פסוק זה הוא כמשא ארבע מאות גמלים. "אצל" הראשון הוא ראש הפסוק, והאחרון הוא סוף פסוק (דברי הימים א' ח, לח) "וּלְאָצֵל ששה בנים ואלה שמותם עזריקם ... כל אלה בני אָצַל". ואמרו קצת המפרשים (רש"י פסחים סב:) להנאֹת זה הדבור לעדן, לצמצם הגוזמא שבדבר, כי 'אצל' הראשון הוא זה הפסוק, והאחרון הוא פסוק שני שאחר זה (דברי הימים א' ט, מד) "וּלְאָצֵל ... אלה בני אָצַל", והדרשה היא על שני פסוקים אלו ומה שביניהם, דהיינו כשני פרקים. ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי, כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה, שיש דרש על המקרא כולו משא ארבע מאות גמלי, וכל שכן על שני פסוקים אף אם נאמר שכולל את כל מה שביניהם. הלכך אינו אלא לשון הבאי, וכבר ביאר זה זולתינו. והחלק הזה מהדרשות מעט מזער בהעריכו בהשוואה לשאר חלקים, לפי שרוב דבריהם בלשון הבאי אינו אלא במעשיות ולא בדרשות, כאשר אומר. 

[1] ר' אברהם בן הרמב"ם, נולד בשנת 1186 למנינם בקהיר ונפטר שם בשנת 1237 למנינם.
 
[2] מלחמות ה', מהדורת ר"ר מרגליות, ירושלים תשי"ג. השינויים על פי מאמר על דרשות חז"ל לרבינו אברהם בן הרמב"ם, אלעזר הורוביץ, ספר היובל לכבוד י' פינקל, ניו יורק תשל"ד, עמ' 169 - 139 ועין יעקב, וילנא תרע"ד, מאמר על אודות דרשות חז"ל, כרך א עמ' VIX.
 
[3] מאמרו של ר' אברהם נכתב במקורו בערבית. הפתיחה למאמר נכתבה, כמבואר בהמשך, על ידי מתרגם המאמר מערבית לעברית.
 
[4] בגמרא שלפנינו הנוסח "עד דכפנת - אכול, עד דצחית - שתי, עד דרתחא קדרך – שפוך".
 
[5] כן הוא במורה נבוכים ב, ח "והוא אמרם בפירוש: ונצחו חכמי אומות העולם חכמי ישראל" .
 
[6] אף שמפורסם הנימוק בשבת קיח: "מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש? אמר להו: מימי לא נסתכלתי במילה שלי", אבל ראה גדלותו- קדושתו במדת האמת ראה מסכת כלה רבתי ב, יד ושם ג, א שבת קנו. 
 
[7] אולי כיון לעבודה זרה נח: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". אמנם כוונת הגמרא להבחנה לשונית בין רבדי הלשון, אבל ר' אברהם השתמש במטבע זו כדי להבחין בין פשט הכתוב לדרש וכיוצא בזה.
 
what makes people cheat link when married men cheat

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.