אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

רבי משה בן נחמן




 
א
רבי משה בן נחמן[1]
ספר המצוות[2]
 
והנה הרב הרמב"ם תלה הר נופל הזה ההר הזה - הגדול כאחד הנפילים בחוט השׂערה. אמר (הרמב"ם בספר המצוות שורש ב) "וכבר הגיע בהם הסכלות אל יותר קשה מזה. וזה, שהם כשמצאו דרש בפסוק, יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות או להרחיק עניין מן העניינים, והם כולם בלא ספק דרבנן, ימנו אותם בכלל המצוות, ואף על פי שפשטיה דקרא (שפשוטו של מקרא) לא יורה על דבר מאותם העניינים, עם השרש אשר הועילוּנוּ בו עליהם השלום על פי העיקרון שלמדונו חז"ל, והוא אמרם (שבת סג.) 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. והיות לשון התלמוד מחפש בכל מקום ואומר[3] 'גופיה דקרא במאי משתעי' גוף הפסוק במה עוסק. כשמצאו פסוק כשחז"ל הבינו את המשמעות הפשוטה של הפסוק, בנוסף לכך ילמדו ממנו דברים רבים על צד הבאור והראיה בדרך הדרשה"[4].
 
וחס ושלום, כי המדרשים כולם בעניין המצוות אין בהם מקרא יוצא להם מידי פשוטו, אלא כולם בלשון הכתוב נכללים, אף על פי שהם מרבים בהם בריבויים. ואין המדרש בעניין כִּבּוּד תלמידי חכמים (פסחים כב:) הדורש מלשון (דברים ו, יג) "את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים", מוציא הכתוב מפשוטו. וכן אם נאמר ב"כי יקח איש אשה" (דברים כד, א) שהוא בכסף[5], אינו מוציא ממשמעו ופשטו. ולא כל 'אתין וגמין, וריבויין ומעוטין, ואכין ורקין' ולא כל 'אתין וגמין' ושאר וכן שאר המדרשים כולם כל אלה אינם מוציאים מידי פשוטם. אבל הכתוב יכלול הכל, כי אין הפשט כדברי חסרי דעת הלשון, ולא כדעת הצדוקים, כי ספר תורת ה' תמימה, אין בה אות יתר וחסר, כולם בחכמה נכתבו. ולא מצאו מדרש שהוא עיקרי במצוות מוציא מקרא מידי פשוטו, זולתי הנדרש ב"והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו) כמו שהזכירו במסכת יבמות (כד.)[6]. אשתשר כי אין הכוונה להם בפסוק זה בלבד אלא שיהיו הכתובים אמת במליצה ומשל. כעניין שאמרו בששי שלשבת (בפרק ששי של מסכת שבת סג.) "מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו", כלומר כלי הזין "דכתיב (תהלים מה, ד) 'חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך'. אמר לו רב כהנא למר בריה דרבינא: האי בדברי תורה כתיב. אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא: כי הוינא בר תמני סרי הוה גמירנא לכולי תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא" כאשר הייתי בן שמונה עשרה למדתי את כל התלמוד, ולא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשיו. הנה רצונם לומר בכאן, שאילו היו כלי המלחמה גנאי בגבור, לא היה ממשיל בהם דברי תורה. אבל מפני שהם לו תכשיט, אחז הכתוב מְשָלוֹ בהם ואמר שיהיו דברי התורה והחכמה בידו, כמו החרב בירך הגבור חגורה בו ומזומנת לו, כאשר ירצה להוציאה מתערה ולהתגבר בה על חבריו, כי זה הוד והדר לו. וכן העניין בכל מקום הנדרש להם בעניין משל ומליצה, יאמינו כי שניהם אמת כתובים במקרא - פנימי וחיצון. ואם היה ביד חכמים קבלה שיהיה הבן אשר תלד היבמה יורש את נכסי דודו והיו מרבים עם זה מן המדרש שיהא גדול האחים מיבם, לא היו קוראים זה מקרא יוצא מידי פשוטו כלל. אבל מפני שהם עוקרים בכאן הפשט לגמרי, נקרא להם כן. וזו היא כוונתם בכל מקום שהוזכר זה "פשטיה דקרא במאי כתיב" בתלמוד, לא שיתכוונו לעקור הגזרות שוות והרבויין וזולתם מן המדרשים לומר שאינם מדאוריתא חס ושלום ... מאמרם "אין המקרא יוצא מידי פשוטו", לא אמרו 'אין מקרא אלא כפשוטו'. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת דאוריתא.
 
ב
רבי משה בן נחמן
השגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם[7]
 
... והנראה אלי כי הכתוב הזה (דברים י, כ) "ובו תדבק" - מצווה שנִשָבַע בשמו לקיים מצוותיו יתברך ... ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכפל עוד מצווה בעניין הדביקה ואמר (דברים יא, כב) "לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וממנו דרשו בספרי (עקב מט) "הדבק בחכמים ובתלמידיהם". ועוד אמרו שם "למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו". והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם יתברך וללכת בדרכיו. ואף על פי שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו, לא נמנה "ובו תדבק" מצווה אחת "ולדבקה בו" מצווה אחרת, אבל נמנה מצווה אחת להדבק בו יתברך בכל מיני הדביקה.
 
ג
רבי משה בן נחמן
ויכוח הרמב"ן - מלחמות ה'[8]
 
יט) חזר פראי פול וטען כי בתלמוד אמרו שכבר בא המשיח, והביא אותה הגדה שבמדרש איכה (א, נז) בההוא גברא דהוא רדי וגעת תורתיה מעשה באדם שהיה חורש וגעה שורו. עבר חד ערבי ואמר ליה: בר יהודאי בר יהודאי, שרי תורתך, שרי פדנך שרי קנקנך, דאיתחרב בית המקדש עבר ערבי אחד ואמר לו: בן יהודי בן יהודי, התר שורך, התר צמדך והתר מחרשתך שחרב בית המקדש. שרא תורתיה, שרא פדניה שרא קנקניה. געת זמן תנינית. אמר ליה: אסור תורתך, אסור פדנך אסור קנקך, דאיתיליד משיחכון התיר היהודי שורו, צמדו ומחרשתו. חזר השור וגעה. אמר לו הערבי: קשור שורך, צמדך ומחרשתך משום שנולד משיחכם.
 
כ) ואען ואומר: איני מאמין בהגדה זו כלל[9], אבל ראיה היא לדברי.
כא) אז זעק אותו האיש: ראו שהוא מכחיש בספרים שלהם.
כב) אמרתי: באמת שאיני מאמין שנולד המשיח ביום החורבן, וההגדה הזאת או שאינה אמת, או שיש לה פירוש אחר מסתרי החכמים. אבל אמת – לו יהי כדבריך אקבל אותה כפשטה כאשר אמרת, כי ראיה היא לי. הנה היא אומרת כי ביום החורבן, אחרי שנחרב, בו ביום נולד המשיח. אם כן אין ישו משיח כאשר אמרתם, שהוא קודם החורבן נולד ונהרג, ולידתו קרוב למאתים שנה קודם החורבן לפי האמת[10], ולפי חשבוניכם שבעים ושלש שנה, אז נשתתק האיש.
 
 ... לט) קמתי ואומר: שמעו עמים כולם. פראי פול שאלני אם כבר בא המשיח שדברו בו הנביאים, ואמרתי שלא בא. והביא ספר אגדה שנאמר בו כי ביום שחרב בית המקדש בו ביום נולד. ואמרתי אני שאיני מאמין בזה, אלא אפילו אם אאמין בו, הוא ראיה לדברי. ועתה אני אפרש לכם למה אמרתי שאיני מאמין בזה. אנחנו יש לנו שלשה מינים של ספרים: האחד הוא הבִּבְּלי"ה תנ"ך וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה. והשני הוא נקרא תלמוד, והוא פירוש למצוות התורה, כי בתורה יש תרי"ג מצוות ואין בה אחת שלא נתפרשה בתלמוד, ואנחנו מאמינים בו בפירוש המצוות כפירוש מחייב. עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש ואינו חלק מהתלמוד, אלא ספר בפני עצמו, רוצה לומר שרמוני"ש דרשות. כמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה שרמ"ן דרשה, ואחד מן השומעין היה טוב בעיניו וכתבו. וזה הספר מי שיאמין בו טוב, ומי שלא יאמין בו לא יזיק. ויש לנו חכמים שכתבו שהמשיח לא יוולד עד עת קרוב לזמן הקץ שיבא להוציאנו מן הגלות. על כן איני מאמין בזה הספר במה שאמר שנולד מיום ביום החורבן. ועוד אנו קורין אותו ספר הגדה, רוצה לומר ראסיונאמיאנט"ו סיפור דברים, רוצה לומר שאינן אלא דברים שאדם מגיד לחבירו.
 

[1] רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 למנינם ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270 למנינם.
 
[2] ספר המצוות של הרמב"ם עם השגות הרמב"ן, מהדורת ר"ש פרנקל, בני ברק תשנ"ה, שורש ב עמודים עד - עח.
 
[3] לא מצאתי לשון זו בתלמוד, אף לא בגירסאות שבכתבי יד. אבל השווה ל"פשטיה דקרא במאי כתיב" עירובין כג: ועוד.
 
[4] ניתן לפרש את דברי הרמב"ם בספר המצוות (במהדורה הנ"ל עמ' נג) כך: מוני המצוות שלפני הרמב"ם טעו בכך שהם מנו מצות עשה או לאו גם על סמך דרשה בפסוק, אף שדרשה זו אינה תואמת את 'פשוטו של מקרא'. לדעת הרמב"ם, חז"ל קבעו שמצווה דאורייתא היא זו המובנת מתוך פשוטו של מקרא. לעומת זאת מצווה הנובעת מדרשה "על צד הבאור והראיה", תוקפה מדרבנן.
הרמב"ן מסכים לעקרון שכל מצווה דאוריתא צריכה להיות מעוגנת במקרא, אבל לדעתו די בכך שהדרש לא יהיה מנוגד לפשוטו של מקרא. מעולם לא אמרו חז"ל 'אין מקרא אלא כפשוטו', שהרי מדרשו הוא גם חלק מן הכתוב.
 
[5] קדושין ד: "דתניא (דברים כד, א) 'כי יקח איש אשה ובעלה' וגו' - אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר (בראשית כג, יג) 'נתתי כסף השדה קח ממני'".
 
[6] "יקום על שם אחיו - לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף - קורין אותו יוסף, יוחנן - קורין אותו יוחנן? נאמר כאן 'יקום על שם אחיו', ונאמר להלן (בראשית מח, ו) 'על שם אחיהם יקראו בנחלתם', מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה ... אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי [כאן באה הדרשה – הגזרה שוה, והוציאה הכתוב מידי פשוטו לגמרי, שהרי לפי פשוטו צריך לקרוא לבכור הנולד מן הייבום על שמו של המת, והגזירה שוה מלמדת שהאח המיבם יורש את נחלת אחיו המת, אבל אין היבם צריך לקרוא לבנו על שם המת]".
 
[7] מהדורת ר"ש פרנקל, בני ברק תשנ"ה, מצוות עשה ז, עמוד ריד.
 
[8] ויכוח ברצלונה נערך בשנת כ"ג - 1263 בין הרמב"ן לבין המשומד פראי [פראי פירושו נזיר, חבר במיסדר דתי בכנסיה הקתולית] פול ונציגי הכנסיה הקתולית. מתוך: כתבי רמב"ן, רח"ד שעוועל, ירושלים תשכ"ג, חלק א עמ' שו – שח, סעיף יט - לט.
 
[9] יש גורסים "איני מודה בהגדה זו".
 
[10] לפי המסורת שבידינו נולד ישו בימי ינאי המלך והיה תלמידו של הנשיא יהושע בן פרחיה.
 
how to install spy app on android android phone spy software free cell spy software
how to cheat on wife dating for married wife cheaters

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.