ר' ידעיה הפניני בדרשי

ר' ידעיה הפניני בדרשי[1]

- כתב התנצלות[2]

כתב התנצלות אשר שלח החכם אנבוניט אברם ר' ידעיה הפניני בדרשי לרשב"א ז"ל על אשר התקצף הרשב"א ביושבי ארץ פרובינצה (הובא לעיל, מובאה עו) המתעסקים בלמוד חכמות חיצוניות ...

הנה[3] אשר סוּפּר לאדוננו מעשות צורה והמשל באבות הטהורים שיש מי שאמרו על האבות הטהורים שהם אינם אלא סמל ומשל, ואמרו באברהם ושרה שהם 'חומר וצורה', העבודה שבועה, לא כך היה. והנני מעיד על אמיתת העניין אחר החקירה מפי האומר בעצמו ומפי רבים מן השומעים שהיו במעמד.

כבר ידע כבוד אדננו, כי לא היום החלונו לשאול לנו, במספר רב מההגדות הנזכרות בתלמוד ובדרשות, פירוש ההגדות על צד ההמשל ולקיחתם על זולת שלא כפשוטם. ואנחנו בזה, לא אומר מוּרשים, אבל אומר - מצווים מפי הרב הגדול ז"ל הרמב"ם, לחוס לכבוד רבותינו הקדושים ולהרבות במאמריהם הישוב והבאור בדרך שיסכים לאמת, מבלי שיצא לנו מההסכמה ההיא שום הפסד בשרשי האמונה, לא להשאיר כל ההגדות על פשוטיהם, ותתחייב אז למעיינים אחת משתים רעות - אם האמנת כל מה שיסופר מן ההרחקות והגוזמות, מבלי הכרח, בתורתם, או הכחשת הנגלה ההוא עם מחשבת הרע באומרו אשר הוא השלם באמת אם 'נשאיר' - נבין האגדות כפשוטם, כי אז בהכרח ירע לנו באחת מן שתים: הרעה האחת היא האמונה בגוזמאות והנמנעות כאילו הן מציאות, למרות שאין הכרח להאמין בגוזמה על פי התורה. הרעה השניה שיטעו לחשוב שחכמים בגוזמתם תיארו המציאות הטבעית, ואם כן חז"ל סכלים בהכרת המציאות הטבעית והבנתה, ונמצא מזלזל בחז"ל ומתגאה בהבנתו. ועם כל זה, אנחנו בלי ספק מצווים מן הרב הגדול, עליו השלום, להעלים פירוש רוב המאמרים ההם, מפני שהוא על הרוב סוד שראוי שיונח ליראי ה' ולחושבי שמו. כי מבלתי היותו סוד, לא היו החכמים משתדלים בהעלמתו להכרח ותועלת מבלתי שהיה הכרח ותועלת בהעלמתו, אבל להזק אבל ההעלמה היתה בגלל חשש לנזק מפורסם ולפֹעל בטל. על כן התנצל הרב (מורה נבוכים, פתיחה, לעיל מובאה נג) אשתשר אחרי שיעד לחבר חיבור בפירוש ההגדות על סדרם ונמנע מחיבורו, כי אמר שאם יחבר פירושם בתכלית הבאור, יהיה כמגלה סוד ומחטיא כוונת המעלימים, ואם יחברהו בהסתר ובהעלמה, לא הוסיף על הכוונה הראשונה מאומה. על כן ראוי שיונחו כמו שהם, והיו מכלל סתרי תורה שנאסרה דרישתם והם מונחים לחכם המבין מדעתו עם שאר התְנאים. הנה אם כן, התאמֵת שהדרישה ברבים בפירוש אחת מן ההגדות הנאמרות על דרך משל אסורה. ודאי בזה אשם אל המגלים אשמים יהיו המגלים את סתרי האגדה, לא שיהיה בפירושם כשיגלה ואפילו אם לא יהיה בפירושם, לכשיתפרסם, צד כפירה ומינות בשום פנים...

[4]ואמנם ההגדות וכל מה שבא מן הספורים הרבים בתלמוד ובמדרשות, ננהיגם על זה הדרך כולם. ונחלק אותם לפי זה לארבעה חלקים:

החלק הראשון - כל המאמרים שיספרו בחדוש עניין שארע, עם היות העניין ההוא בלתי נמנע, אפילו בחוקנו ובחוק הטבע, אבל יהיה אפשר רחוק מכלל מיני האפשריים הרחוקים, שיציאת הגעתם כבדה, ובסבות זרות מהתחדשות בקושי ובזמן רחוק מאמרים אודות מאורע "פלאי" האפשרי לפי הגיוננו וחוקי הטבע, אם כי מציאות קיומו נדירה ביותר והיא אפשרית רק בתנאים חריגים ביותר - כל מה שיספרו מזה המין, ואף על פי שלא ימשך ממנו שום חזוק באמונה ולא גם כן היזק, נשאירהו בודאי על פשוטו. כי כדאי אותו השלם בעל המאמר המעיד בו, לסמוך עליו בְּעַנוֹתוֹ באמירתו.

החלק השני - כל המאמרים שיספרום כחדוש שום איזה דבר יוצא ממנהג הטבעי וסידורו ההקשי ההגיוני, שהוא מכלל המין הראשון החלק הראשון, אבל הוא מן הנמנעות שאי אפשר התחדשוֹ בזולת רצון אלהי. ויהיה בדברים ענינים שיש להם חזוק מבואר באמונה. הנה אלו כולם נשאירם גלויים ולא נפרשם בשאר הסתר על דרך המשל, אלא נשאירם גלויים כשאר מופתי התורה והנביאים. ומזה המין כל המופתים שנזכרו שנעשו לחסידי הדורות כאותם הנזכרים בפרק החסידים (תענית פרק ג) ובזולתו. ובכל המאמרים הנתלים בביאת המשיח, וחזרת המלכות, וההצלחות וההצלחות הכלליות, ובכללם כל כל המעשים המופלאים הנתלים בהגדלת בגדולת המקדש. כאותם שנזכרו (אבות ה, ה) בשלא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא נכנס זבוב בבית המטבחיים ושלא כבו גשמים אש של עצי המערכה. וכן כל המאמרים הנתלים בביטולי השמדות והגזרות בכל דור. וכל שכן המאמרים הנתלים בתחיית המתים אשר היא אחת מיסודות אמונתנו. ונמשיך העניין במין הזה תמיד מבלי שיקבע עלינו מבלי שיכריחנו דבר לסלקנו מזאת ההסכמה. אלא דבר אחד יהיה לנו כלל גדול בזה המין, והוא, כל זמן שיתבאר לנו סתירת המאמר ההוא הפרטי ממאמר אחר כללי, מוסכם עליו מהחכמים ז"ל גם כן, נִדחֶה הפרטי מפני הכללי תמיד ונפרשהו באופן שיתאים לכללי, ותהיה הסכמת האמונה על הכללי. משל בזה כאמרם (שבת ל:) "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", באמת היינו משאירים פשוטו של זה המאמר מפני שיש בו הגדלת הארץ ופרסום הישועה. אבל זה המאמר נדחה מפני אמרם על הכלל (ברכות לד:) שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וכן כל מה שנמצאהו בתלמוד מחיוב מנהגי העולם הזה מהם מוכח שמנהגי העולם הזה מצויים לאנשי העולם הבא, כמו מאמר רבי בנאה (בבא בתרא נח.) הנזכר וזולתו רבים, אחר שכולו היה אפשר בחוק האל. וזה, בברוא תחלה גופות חשובים נעלמים מידיעתנו, יכניס בהם הנפשות הנשארות, ואחר ישכינם במקום ערֵב מאד מיוחד בארץ או בשמים שיהיו בו ויתענגו בהתענגות בני האדם, או בדרך אחרת נפלאה, בלתי יוצאת מההגשמות. וגם שיהיה בזה קצת חוזק לאמונת ההמון, אשר לא יחשב להם תענוג רוחני ולא יציירוהו. היינו בודאי משאירים כל המאמרים הסובבים על זאת הכוונה על גלויָם משמעותם הפשוטה, לולי באורם האמיתי הכללי בזה העניין (ברכות יז.) שאין בעולם הבא לא אכילה ולא שתיה ולא שאר המנהגים, אלא צדיקין יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה. כמה הוא מבואר זה המאמר וכמה מגלה מהאמת, שאין ראוי לדחותו מפני שום מאמר.

החלק השלישי - כל המאמרים המספרים בשום חדוש יוצא מן המנהג ועל הכלל ומן הכלל, בשנוי אי זה טבע בשינוי אחד מחוקי הטבע, שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חזוק. אלא שיזכירוֹ על צד הספור לבד, לתועלת הרווחת התלמידים וצורך הכנסתם לעורר התלמידים ללימוד במלי דבדיחותא דברי שחוק, להניח מכובד העיון ועמל הגרסא. וזה בספורי (בבא בתרא עג:) רבה בר בר חנא וזולתם מהדומים להם רבים. הנה נפרש לזה בודאי ונוציאהו מגלויו כמובן נפרש ספורים אלו שלא כמאורע ניסי. ואף על פי שהוא בלי ספק אפשר בחוק יכולת האל ומבלי שימשך ממנו שום היזק מפורסם באמונה. ואמנם נעשה זה להוציאו מגלויו הניסי לשלש סבות:

הסיבה הראשונה - לְמה שזכרוֹ הרב ז"ל (מורה נבוכים, פתיחה, לעיל מובאה נג), שכבר זכרנוהו, בעבור כבוד ועלוי לרבותינו השלמים ולמאמריהם ושמירת המעיינים, שלא נביאם לחשוב רע עליהם.

והסיבה השניה - מפני עניין שהוא צריך לנו מאד בקיום האמונה. והוא, שלא נסבול שיהיו המופתים האלהיים מתחדשים תמיד לכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. כי מופתי התורה וספרי הקדש בודאי לא יהיה זה אלא לפי כבודם וכבוד הנביאים הגדולים, שהיו מחדשים אותם או מקדימים הידיעה על חדושם לנצֵח לבות המלכים החזקים הקשים, וגם זה - בזמן רחוק ובהפרשים רבים בין מופת למופת. וגם זה (כי) התבאר לנו מלשונות התורה והנביאים כי השם יתברך לא יחדש המופתים כי אם על צד המעט שיוכל המינימום ההכרחי כפי גזרת חכמתו ורצונו הנעלמים. אמר (שמות יג, יז) "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ואיך לא היה האל מונע הפלשתים מהלחם בם, על דרך (בראשית לה, ה) "ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב", או שישים להם לב חזק שלא ינחמו לשוב. הנה, כמה בארה לנו התורה בזה המאמר מזאת הכוונה. שכן מאמר שמואל לפני השם (שמואל א' טז, ב) "איך אלך ושמע שאול והרגני". והשיב אליו "עגלת בקר תקח בידך", אך לא השיבו אני אמנענו מהזיקך. וכן ראותנו בעת הכבוש קצת הערים נלכדות בלי מלחמה ברצון אלהי, ורובם בהתעצמות ומארב ותחבולות המלחמה, וכן תמיד, שיֶארַך זכרון פרטיו ויארך להזכיר את כל הדוגמאות.

והסיבה השלישית - והיא יותר חזקה מכולם. שהמופת ראוי להאמין בו בחוק תורתינו שאף על פי שהאל יכול עליו תמיד, לא ינהַגֶנוֹ לא ינהג בו אלא לצורך ותועלת בחוק הגמול והעונש בפרסום התורה והאמת, בכל מה שיביא להצלחת מקיימיה וחֻרבן החולקים. או שיביא לחזק האמונה בלבות החלושים בקיומם, כמאמר ישעיה לאחז (ישעיהו ז, יא) "שאל לך אות מעם ה' אלהיך". וזה, כי המופת שיעשהו הנביא לרואים כדי שיאמינו בו הוא אחד משני מינים:

האחד, אותו שיעשהו בתחלת צאתו, קודם שיוחזק בנביא אמת. וזה המופת מחוייבים שיבקשוהו ממנו בשני מצבים: אם השלמים באמונה, כדי שלא יתפאר בנבואה כל מי שירצה, עד שיבחן ענינו ויתפרסם על דרך (שמואל א' ג, כ) "ויֵדע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא". והשני, המופת שיעשהו גם אחר שהתפרסם, כשיהיו חלושי האמונה, כדי לחזק בלבם אמונת יכולת האל. ועל כן הנביא מחוייב בעצמו בעשיית זה, ואם ואף אם לא יבוקש ממנו, כמאמר ישעיה עליו השלום הנזכר לאחז. ועל כן אמר לו שישאל האות כרצונו, שאילו עשהו הנביא בלא שאלתו, יביא לחשוד עליו. והוא השיב (ישעיהו ז, יב) "לא אשאל ולא אנסה את ה'". כי שאלת המופת לנביא קודם שיתפרסם הוא נסיון לנביא לבדו, ואחר שהתפרסם הוא נסיון על יכולת השולחו באמת. וזה מאמר אדון הנביאים עליו השלום (שמות טז, ח) "לא עלינו תלנותיכם כי על ה'". שאנחנו כבר הוחזקנו אצלכם, זה כמה, בשלוחי זה זמן רב בהיותינו שלוחי השם והאמנתם בנו, כמו שאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אבל עודכם חלושים בהאמנת התפשט יכולת השם יתברך בגמול ועונש.

הנה כל מה שיהיה מהמאמרים הנזכרים שנוי טבע, בזולת התבאר יציאת זה התועלת ממנו, נאמר שיש בו סוד ונפרשהו.

החלק הרביעי - כל המאמרים הזוכרים המזכירים שנוי מהמין השני[5] מהנמנעות הקיימות אשר זכרנום, ואף על פי שיהיה השנוי ההוא מועיל באמונה, אז בודאי נפרשם ונוציאם מפשוטם כי פשוטם נמנע אפילו ב"נס", כי איך יהיו יותר יקרים לנו מדרשי האגדה מפשוטי התורה והנביאים בכל מה שנתלה בזה המין מהנמנע שאנו מוציאים אותם ממשמעותם? וזה כאמרם רז"ל[6] "אמר רבי ישמעאל: כל היודע שעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא" שהרי מן ה"נמנע הקיים" שיהיה גוף, ו"אוי שהחרבתי את ביתי" (ברכות ג.), ואמרם (ברכות ו.) שהקב"ה מניח תפלין. כל אלו והדומים להם יפורשו על צד מהצדדים מהנגלה בפירושים מסכימים תמיד לשרשי האמונה.

... וכן יפורש מה שאמרו (מכילתא בא מסכתא דפסחא פרשה יד) "כל מקום שגלו בו ישראל גלתה שכינה עמהם". כלומר, השגיחוֹ עלינו לחמול, אפילו בעת עֹנשו אותנו. או ירצה בזה, והוא האמת, שגם עם גלותנו וטלטולנו והפסד המלכות והחכמה מאתנו, הוא יותר ניכר ונעבד בתוכנו, מאשר בכל כת אחרת. כאילו ידיעת השם ועבודתו בשפלים נעתקת עמנו ככל מה שנעתק אליו בארצות. על הדרך שאמרו (יומא נו. על ויקרא טז, טז) "השוכן אתם בתוך טומאותם" - שאפילו כשישראל טמאים שכינה עמהם. ועל זה הדרך תתברר כל אחת מההגדות המספרות בעניינים יוצאים מן המנהג ותושם בכל חלק הנאות לו מאלו החלקים, כדי שיהיו דעתנו בתכלית הנקיות והברור...

[1] ר' ידעיה בן אברהם הפניני בדרשי, נולד בפרובנס בשנת ל - 1270 ונפטר שם בשנת ק - 1340.

[2] דבריו הובאו בשו"ת הרשב"א, מכון ירושלים, ירושלים תשנ"ז, חלק א סימן תיח.

[3] שם עמ' רח עמודה ב ד"ה הנה אשר.

[4] שם עמ' רכא עמודה א ד"ה אמנם.

[5] בעמ' ריט שם כתב שישנם שני מיני נמנעות: א. נמנע על פי חוקי הטבע ב. נמנע קיים - נצחי - דבר העומד בסתירה לחוקי ההגיון. דוגמאות למין השני: צלע של רבוע לא יכול להיות שוה לאלכסונו, לא יתכן עצם גופני ללא תכונה, חלק מן השלם לא יכול להיות גדול ממנו ועוד, הובאו במורה הנבוכים חלק שלישי פרק טו. המושג "נמנע קיים" חל גם על ענינים הנוגעים לעצמותו.

[6] עיין ר"א אבן עזרא (שמות לג, כא) "כתוב ב'שיעור קומה' ... אמר רבי ישמעאל, כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ואני ור' עקיבא ערבים בדבר זה".