אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ר' יצחק אבוהב




 
ר' יצחק אבוהב[1]
מנורת המאור[2]
 
...ובאה כל הקבלה הזאת מפה אל פה, עד שנכתבה באורך זמן, כדי שלא תשכח מפי ישראל - במשניות, בבריתות ותוספתות ובספרא וספרי ובגמרות הירושלמי והבבלי, עד שנגמר התלמוד. והקדמונים אף על פי שהיה להם בקבלה ענייני המצוות והדינים, השתדלו להוציאם מכח הפסוקים בפירוש, או באחת משלש עשרה מדות, או באמרם (פסחים צו:) "קרא אסמכתא בעלמא" הפסוק לא הובא על ידי חז"ל אלא לסֶמֶך בלבד ולא כראיה ממשית, ואין רשות לשום אדם להרהר אחריהם, כדכתיב (דברים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל[3]" וגו'. והפנים האחרים שהתורה נדרשת בהם, אינם נראים מפשטי הפסוקים בפירוש. וכשדעת רבותינו הייתה נוטה לדבר בם ולהוציאם מכח הפסוק, היו דורשים הפסוק, בעניין נוטה חוץ מהפשט הנראה לנו, לזכירה בעלמא, כדי שיהא שגור בפי התלמידים מכח הרמזים, או הסימנים, או הגימטריא, או בכל עניין שהיו יכולין לדרשו בשום באיזו אסמכתא בעלמא. והדבר הזה העניין הנדון היה להם מקובל או מפורסם או מושכל מטעם אחר כל שהוא. וכשהיו מפרשים שום פסוק בצד זה בגישה זו, היו אומרים: דרש פלוני.
 
וגם כן כשהיה רצונם לדבר בכללי המצוות אודות המצוות באופן כללי ובשכרם, והבטחתם, ובעונשם ובפחדם, היו מאריכים לדבר בו על דרך כלל, לפי שהוא צורך גדול ויסוד האמונה לאיים לרשעים שיסורו מדרך רעה, ולהבטיח להולכים בדרך טובה אולי יכנסו מיראה לאהבה, ומכוונת קבול שכר יבואו לעשותם לשמה כשישיגו האמת.
 
וגם כן כשהיו מדברים בחכמות עליונות, שהיו בקיאים רבים מהם, כמו שאמרו (סוכה כח.) על רבן יוחנן בן זכאי, תלמיד קטן של הלל הזקן, "שלא הניח דבר גדול ודבר קטן: דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא" חקירות וויכוחים של האמוראים אביי ורבא. ובדבר גדול כזה היו מדברים בו ברמז לחכם ומבין מדעתו, וזהו שנקרא סתרי תורה.
 
וכראות רב אשי, מחבר התלמוד בבלי, את כל העניינים הגדולים האלו שהיו להם על פה, זולתי קצת דברים שהיו כתובים בזכירות ברמיזות ומפוזרים בדפין ובעלים, כי כמו שהיה צריך לחבר השמעתות לבאור המצוות והדינין, כך היה צריך לזכור הדרשות והמעשיות שארעו בזמני קדמונינו, הראויים ללמד מהם: הלכות, ומוסרים, ומדות, ונסים, והבטחות, ועניינים גדולים הצריכים לקיום האמונה, ועיקרים רבים שהם שרשה ועיקרה, חִבְּרם בין שילבם בתוך ההלכות, וקרויים אגדות, כדי שלא ישכחו לעולם ועד, ויהיו לזכרון לכל מעיין בם, להבין מהם כל מה שיוכל כפי כח שכלו, ולדורשם לישראל להדריכם בדרך ישרה, וקרויים אגדות. והכל ניתן בקבלה, כדגרסינן כפי שלמדנו במסכת מגילה פרק הקורא קמא (יט: לעיל מובאה יב) "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ועליהם ככל הדברים', (דברים ט, י), מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו, מקרא מגילה".
 
ומצינו שהיו בקדמונינו תנאים שהיו בקיאין בהלכות יותר מבאגדות, והיו אחרים בקיאין באגדות יותר מבהלכות, כדגרסינן כפי שלמדנו בחגיגה, פרק אין דורשין (יד. לעיל מובאה ה) ... אמר ליה רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל אגדות, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות ...", מלמד, שאף על פי שהיה גדול הדור, שאמרו עליו (חגיגה יד:), שהיה מהארבעה שנכנסו לפרדס, והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום, לא היה בעיני חביריו בקי בהגדות. וגם כן גרסינן בסוף פרק כסוי הדם (חולין פט.) "אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה, עשה אזניך כאפרכסת" ככלי דמוי משפך – הטה אוזניך.
 
וגם כן האמוראים היו חלוקים בזה העניין, כדגרסינן בפרקא קמא דברכות כמו שלמדנו בפרק הראשון של מסכת ברכות (י.) "רב שימי בר עוקבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי בשמעתא היה מצוי לפני רבי שמעון בן פזי ללמוד שמועה - הלכה של אמורא, והוה רגיל קמיה דרבי יהושע בן לוי באגדתא והיה מצוי לפני רבי שמעון בן פזי ללמוד אגדה. אמר ליה: מאי דכתיב אמר לו מהו שנאמר (תהלים קג, א) 'ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו', אמר ליה לו: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: אדם צר צורה ואין צר בה קרבים ובני מעים, והקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה וצר בה קרבים ובני מעים. והיינו דאמרה וזהו מה שאמרה חנה בתפלתה: 'אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו' (שמואל א' ב, ב). מאי 'ואין צור כאלהינו', אין צַיָר כאלהינו. מאי מה משמעות המילים 'כי אין בִּלתך', אמר רב יהודה: אל תקרי 'בִּלתך' אלא 'בְּלוֹתך', דאלו בשר ודם מעשיו מבלין אותו, והקדוש ברוך הוא מבלה את מעשיו. אמר ליה אנא הכי קאמינא לך אמר לו אני כך אמרתי לך – כך הייתה כוונתי: הני אלו חמשה 'ברכי נפשי את ה'' כנגד מי, אמר ליה לו: כנגד הקדוש ברוך הוא ונשמה, מה הקדוש ברוך הוא מלא את העולם כלו, אף הנשמה מלאה את הגוף כולו. מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית, - הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו, אף הנשמה זנה את כל הגוף, - הקדוש ברוך הוא טהור, אף הנשמה טהורה, - הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, כך הנשמה יושבת בחדרי חדרים, תבוא מי שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח למי שיש בו חמשה דברים הללו". ללמדנו, שבעל האגדה היה דורש על הפסוק חוץ מפשטו עניינים מופלאים ונאים ומיושבים, במה שלא היה רגיל בשמעתא.
 
וגרסינן נמי בקמא למדנו גם במסכת בבא קמא בסוף פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נד:) "שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב', ובדברות האחרונות נאמר בהם 'טוב'? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם 'טוב', שאלני אם נאמר בהן 'טוב' אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה".
 
וגם כן גרסינן למדנו במסכת בבא קמא פרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס:) "יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר ליה: לימא לן מר מילי דאגדתא, ומר אמר ליה: לימא לן מר מלי דשמעתא. פתח למימר שמעתא ולא שביק ליה דאגדתא, פתח למימר אגדתא ולא שביק ליה דשמעתא ישבו רב אמי ורב אסי לפני ר' יצחק נפחא. אחד אמר לו: יאמר מר דבר אגדה, והאחר אמר: יאמר מר דבר הלכה. פתח ר' יצחק לומר הלכה, ולא הניח לו חכם זה. פתח בהגדה ולא הניח לו חכם זה. אמר להם: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה צעירה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו את השערות הלבנות, זקנה מלקטת לו את השערות השחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם: אימא לכו מילתא דשויה לתרויכו אומר לכם דבר ששווה לשניכם – המתאים לבקשותיכם, תחילה אגדה: כתיב (שמות כב, ה) 'כי תצא אש ומצאה קוצים', 'כי תצא' - מעצמה. 'שלם ישלם המבער את הבערה' - אמר הקדוש ברוך הוא: אני הצתי אש בירושלם, שנאמר: 'ויצת אש בציון' (איכה ד, יא), אני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט): 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש'. 'שלם ישלם המבעיר', אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם בערה שבערתי. בשמעתא ודרשה בהלכה: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיֵם בנזקי גופו, לומר: אשו משום חִצָּיו". מלמד כי לשון הפסוק משמע מפְּשטו שמעתא, וממדרשו אגדתא.
 
וגם כן גרסינן בפרקא קמא דתעניות למדנו בפרק ראשון של מסכת תעניות (ה:) "רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא היו יושבים בסעודה, אמר ליה רב נחמן: לימא לן מר מילי דאגדתא אמר לו רב נחמן לר' יצחק: יאמר מר דברי אגדה. אמר ליה אמר לו רב יצחק: הכי כך אמר רבי יוחנן: אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה. בתר סעודתא אמר ליה אחר הסעודה אמר לו רב נחמן, הכי כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא אמר לו רב נחמן: וכי בחינם ספדו הספדנים וחנטו החונטים. אמר ליה: מקרא אני דורש 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב' וגו' (ירמיהו ל, י). מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
 
עוד דרשה: "אמר רב יצחק: כל האומר רחב רחב, מיד נקרי רואה שכבת זרע. אמר ליה לו רב נחמן: אנא אמינא ולא אכפת לי. אמר ליה: כי קאמינא ביודעה ומכירה קאמינא אני אמרתי את שמה ולא ראיתי קרי. אמר לו: לא אמרתי דברי אלא במי שיודעה, דהיינו מכּירהּ. כי הוו מיפטרי מהדדי, אמר ליה: ליברכן מר כאשר נפרדו זה מזה אמר לו: יברכני מר, אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם, שהיה מהלך במדבר והיה רעב וצמא ועיף ומצא אילן גדול, שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו ונח מיגיעתו. וכשבקש לילך, אמר לו: אילן אילן במה אברכך, אם אומר, שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך, אם בתורה, הרי תורה, אם בעושר, הרי עושר, אם בבנים, הרי בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך".
 
ודעת העם הייתה מיושבת במי שדורש באגדה, יותר ממי שדורש בשמעתא. כדגרסינן בסוטה פרק אלו נאמרין (מ.) "רבי אבהו ורבי חייא" (לעיל מובאה ז) וכו'. וגרסינן נמי בסוף נדה (סט:) "תנו רבנן שנו חכמים: שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא (לעיל מובאה יא).
 
ואף על פי שדעת בני הדור קצרה מלהבין בחיבורים הכתובים, וכל שכן לחבר אחרים, כדגרסינן במסכת ערובין פרק כיצד מעברין (נג.) "ואמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל. מאן מי הם ראשונים? רבי עקיבא. מי הם אחרונים? רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי יש חולקים ואומרים ש'ראשונים' - רבי אלעזר בן שמוע, 'אחרונים' - רבי אושעיא ברבי. ואנן כמלא נקב מחט סדקית ואלו אנו לבנו - כח שכלנו זעיר כנקב מחט תפירה. אמר אביי: ואנן כסיכתא בגודא לגמרא אנו מתקשים בתלמוד המסור והמקובל כקושי לנעוץ יתד בנקב צר. אמר רבא: ואנן כאצבעא בקירא לסברא אנו מתקשים בהבנה כקושי שיש להכניס אצבע בשעוה קשה. אמר רב אשי: ואנן כאצבעא בבירא לשכחה יכולתנו לשכוח מרובה, כשם שהאצבע נוחה ליכנס בפי הבור". והאחרון מהם, שהיה רב אשי ובני זמנו, אמרו זה מרוב ענותנותם. וכל שכן אנחנו, שבעוונותינו החכמה רחוקה ממנו מאתנו והבינה והדעת אפסו, הזכרון נשכח כמת מלב, השכחה מהירה לבוא, בזה נכנס ובזה יוצא, בטרם תחיל ילדה. קורות הזמן מונעות אותנו מלישב לקרות, חדלו מלמדים בישראל חדלו. ותהי השקידה נעדרת, כל אדם רעב למאכל וצמא ליין, ולא לשמע את דבר ה'. כולם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, מוציאים כל ימיהם לאסוף הון לאחרים, ואולי לנושא אלמנתו, ואינם מוציאים מעט ממנו להכין צידה לדרך.
 
על כן בראותי עצלות בני אדם מלעיין בחיבורים הגדולים, שכתובים בם פרטי כל עניין, ומלחפש אחר האגדות המפזרות בתלמודינו ומדרשים אחרים, המתוקים לחכי העמלים, ולהעיר לבות הישנים ולהבינם לחסות תחת כנפי השכינה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה. על כן לקחתי מהמצוות הכללים, ומהאגדות והמדרשים - הדברים שיותר מועילים לקצר הדרך למפלפלים, ולהישיר לבות האוילים ולמול קושי לב הערלים. מסודר כל אחד במקומו, כל תנא ואמורא בשמו, על ענינו ועל עצמו. ועל זה נאמר (בבא קמא ס:) "מלתא דשויה לתרויכו" דבר ששווה לשניכם – המתאים לבקשתכם, בשמעתא ובאגדתא.
 
כתב רב שרירא גאון ז"ל, במגלת סתריו, על עניין האגדות (לעיל מובאה לו): "הני מלי דנפקי מפסוקי, (מקרא) מקרו אשר נקראים מדרש ואגדה, אומדנא נינהו". ואמר(ו עליו), כי דבר זה נאמר על קצת מהמדרשות שאמרו האחרונים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא, ועל דברים מעטים מדברי אגדה שבתלמוד, שכתובים באומד, כגון מה שאמרו בריש בתחילת פרק הזורק במסכת שבת (צו:) "תנו רבנן שנו חכמים: מקושש זה צלפחד". והדומים לזה. אבל רובם הם סודות וחכמות עליונות ומוסרים ומדות טובות, והנהגות בני אדם ותקון הגוף והנפש. ואין ראוי להניח הרוב בשביל המעוט. כי גם גופי התורה הנדרשים בשלש עשרה מדות, יש בהם דברי יחיד, ודעות של חכמים שהוא דבר ברור שאין הלכה כמותם, ונכתבו להוציא האמת מתוכם.
 
וכבר נשאל מרבינו האי גאון ז"ל (הובא לעיל, מובאה מ) "מה הפרש יש בין המדרש והאגדה הכתובים בתלמוד ובין הכתובים חוץ לתלמוד. והשיב: כל מה שנקבע בתלמוד הוא מחוור ממה שלא נקבע בו". על כן במדרשות שאינם כתובים בתלמוד, אחזתי מהם דברים מעטים הצריכים יותר לכוונת החיבור, ובמדרש שמצאתי כתוב בתלמוד, אחזתיו ולא ארפנו. זולתי בדברים מעטים, שלא ראיתי תועלת להזכירם בחיבור זה, כפי כוונתו שהיא להועיל לכל המעיין בו.
 
ולפי שנמשלו דברי התלמוד בכנוי לחם ודברי האגדה בכנוי מים, כדגרסינן כפי שלמדנו בפרק אין דורשין (חגיגה יד.) "כי אתא רב דימי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: 'כל משען לחם' (ישעיהו ג, א) - אלו בעלי תלמוד, 'וכל משען מים' - אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים". וכמו שהאדם במזונו צריך פעמים ביום הלחם והרבה פעמים המים לקיום גופו בבריאות, גם כן לקיום הנפש צריך מענייני המצוות בזמנים ידועים, ומענייני האגדות בכל עת, לפי שהן צריכין לשניהם, להתמיד הנפש ולקיום הגוף, וגם דברי אגדה צריכין להמשיך למשוך לבו של אדם לכל עצה טובה. כדגרסינן במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פז.) "רבי יהודה אומר: בתחלה פרש עונשה, דכתיב: 'וישב משה' (שמות יט, ח), דברים שמשבְּבִין מכניעים דעתו של אדם. ולבסוף פרש מתן שכרה, דכתיב: 'ויגד משה' (שמות יט, ט), דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה". וכן דרשו במדרש תהלים (תהלים כח, ה) "'כי לא יבינו אל פעולות ה'' וגו' – רבי יהושע אומר: אלו האגדות". לימד שנקראו "פעולות ה'", וכל מי שאינו מעיין בם לישבם ולדורשם, נאמר עליו פסוק זה. וגם כן בספרי פרשת עקב (פיסקא מח) דרשו "'כי לא על הלחם לבדו' וגו' (דברים ח, ג) - זה מקרא, 'כי על כל מוצא פי ה' - אלו הלכות ואגדות". ושם נאמר: (ספרי דברים פיסקא מט) "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכירו ותדבק בדרכיו". וגם בספרי פרשת האזינו (פיסקא שיז) "'ירכבהו על במתי ארץ' (דברים לב, יג) - זו תורה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו' וגו' (משלי ח, כב), 'ויאכל תנובת שָׂדי' (דברים לב, יג) - זו מקרא, 'וינקהו דבש מסלע' - זו משנה, 'ושמן מחלמיש צור' - זה תלמוד, 'חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים' (דברים לב, יד) - אלו קלים וחמורים וגזרות שוות ודינין ותשובות, 'עם חלב כליות חטה' - אלו הלכות שהן גופי מקרא, 'ודם ענב תשתה חמר' - אלו הגדות, שמושכין לבו של אדם כיין". ודרשו בפרק קמא דבתרא בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא (ט:) "'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד' (משלי כא, כא), רבי יהושע בן לוי אומר: זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי הגדה. בעלי חכמה, דכתיב 'ימצא חיים' וכתיב גבי וכתוב אודות חכמה 'כי מוצאי מצא חיים' (משלי ח, לה). בעלי עושר, דכתיב 'צדקה'. בעלי הגדה, דכתיב 'וכבוד'. כתיב הכא 'וכבוד' וכתיב התם כתוב כאן 'וכבוד' וכתוב שם 'כבוד חכמים ינחלו' (משלי ג, לה)", הא הרי למדת שכבוד החכמים והדרם היא ידיעת האגדות. ועוד, כי ידריכו בהם להמון, ומושכים את לבם לדרך ישרה ויכבדום. על כן אמרו בבתרא במסכת בבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא קמה:) "תנו רבנן שנו חכמים: עתיר נכסין, עתיר פומבי עשיר בנכסים ועשיר בפרסום - זהו בעל אגדות" ...

 
[1] ר' יצחק בן אברהם אבוהב (הראשון), נולד בספרד בשנת מ - 1280 בערך, ונפטר שם בשנת קי - 1350 בערך.
 
[2] מנורת המאור, ר' יצחק אבוהב, ירושלים תשי"ג, הקדמה, עמוד יב. ומתוך מהדורת פריס חורב, ירושלים תשכ"א, עמ' 13 - 18.
 
[3] ספרי דברים פיסקא קנד "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם".
 
abortion clinics in chicago site pills to terminate early pregnancy
how to cheat your wife femchoice.org your wife cheated on you
want my wife to cheat open wives cheat
sex stories swinger girls reader tolobel.com interactive adult stories

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.