אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ר' ניסים גירונדי




 
א
ר' ניסים גירונדי[1]
דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר[2]
 
... ובא בקבלת רבותינו ז"ל (ספרי שופטים פיסקא קנד) "אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין", כלומר אפילו ברור לך הדבר שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין, אף על פי כן שמע אליהם, כי כן צוה ה' יתברך שננהוג בדרכי התורה ומצוותיה, כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה כעניין ר' יהושע עם רבן גמליאל (ראש השנה כה.) שצוהו רבן גמליאל שיבא במעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה. שאחר שהשם יתברך מסר ההכרעה אליהם, מה שיסכימו הם, הוא מה שצוה ה' יתברך בדבר ההוא. ועל זה אנו בטוחים במצוות התורה ובמשפטיה, שאנו מקיימים רצון השם יתברך - כל זמן שנסמוך על מה שיסכימו בהם גדולי הדור.
 
והוא אמרם מה שאמרו בריש בתחילת מסכת חגיגה (ג:) "שמא תאמר הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין וכו' היאך אני לומד תורה מעתה, תלמוד לומר 'ניתנו מרועה אחד' (קהלת יב, יא), כולן פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים, שנאמר (שמות כ, א) 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר'". הנה ביאר: המטהרין והמטמאין, הפוסלים והמכשירים, כולן אמרם משה מפי הגבורה, ואי אפשר לולי ואין להבין אלא על צד שכתבנו, כי אחרי שדברי המטמאין והמטהרין הפכיים בעצמם מנוגדים בעצם, במהות, ואי אפשר ששניהם יסכימו לאמת, איך נאמר שכולן נאמרו למשה מפי הגבורה, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? וכי יש ספק לפני ה'? (ברכות ג:). אבל העניין על הדרך שכתבנו, שהשם יתברך מסר הכרעות אלה לחכמי הדור, וצוה שנִמשֵך אחריהם, ונמצא שמה שיסכימו הם בדבר מהדברים, הוא מה שנצטוה משה מפי הגבורה. וגם כן נאמין, שאם הסכימו הפך מן האמת, ונדע זה על ידי בת קול או נביא, אין ראוי לנו שנסור מהסכמת החכמים. וזה הוא עניין ר' אליעזר הגדול עם החכמים בתנורו של עכנאי כמוזכר בפרק הזהב (בבא מציעא נט:), שאף על פי שנתן אותות גדולים וחזקים שהאמת כדבריו, ויצתה בת קול מן השמים ואמרה "מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום", אף על פי כן כשלא רצה להסכים לדבריהם, נמנו עליו וברכוהו ונדוהו. לפי שלא מסר השם יתברך הכרעת ספיקות התורה לנביא, ולא לבת קול, אלא לחכמי הדור, וזהו שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא" (דברים ל, יב).
ומפורש עוד בתמורה (טז.) שאין צריך לומר שאין ראוי לנו להימשך אחר הנביאים הפך הסכמת החכמים, אבל גם אם יספקו יסתפקו החכמים בדבר מה, אין ראוי לנו שניקח ביאור הספק ההוא על פי נביא, אבל יותר טוב שישאר הדבר בספיקו, שאמרו שם (תמורה טז.) שבימי אבלו של משה נשתכחו שלש מאות הלכות, ואמרו לו ליהושע: שאל, ואמר להם: "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). ונאמר עוד שם שעמדו עליו כל ישראל לסוקלו, ואמר לו הקב"ה: "לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה".
 
והנה יש כאן מקום עיון, והוא: כי זה ראוי שימשך על דעת מי שיחשוב שאין טעם למצוות התורה כלל, אלא כולן נמשכות אחר הרצון לבד, ולפי זה אחר שהדבר עצמו איננו ראוי להיות טמא או טהור, דרך משל, אבל מה שטימאתו או טיהרתו נמשך אחר הרצון לבד, הנה אם כן לפי זה, הדרך הנמשך הדרך שראוי להמשך אחריה - אחר כל מה שינוחו בו חכמי הדור שתהא דעת חכמים נוחה בו, שאי אפשר שיהיו דבריהם על הפך האמת, ואי אפשר שימשך מהעניין ההוא בנפשותינו דבר מגונה כלל. אבל אחרי שאנחנו לא נבחר בזה הדעת, אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו, מזיק אלינו, ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, לפי זה הדעת, אם כן כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור, מה יהיה מה יעזור לנו אם נשמע לחכמים שהחליטו שה"טמא" הוא טהור, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור. ואילו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא שוה ממוצע - לא מועיל ולא מזיק ... שאין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף כפי מה שיסכימו בו הרופאים, אבל כפי טבעו בעצמו. כן הדבר שאסרה לנו התורה מצד שהוא מזיק בנפש, איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו החכמים שהוא מותר, זה אי אפשר, רק על צד הפלא. והיה ראוי אם כן יותר שנמשך בזה על פי מה שיתברר לנו מצד נביא או בת קול, שעל דרך זה יתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו.
 
התשובה בזה, שהעניין נוהג במצווה הזאת בחוק התורה כמו שינהגו הכוחות הטבעיים בחוק הטבע. שכמו שהן הוטבעו באדם או בדבר הטבעי אשר לו הכוחות ההן, לצורך תיקונו, ובכלל על הרוב ימשך מהם תיקון, ואף על פי כן לפעמים ועל צד הזרות במקרה החריג ימשך מהכוחות ההם בעצמם הפסד, הטבע לא נשמר לא ניצל במקרה החריג מן ההפסד, כי אי אפשר שיהיה תיקונו ביותר מזה. כן העניין בשוה בדיוק בחוק המצווה הזאת, כי כמו שהכח המושך הוטבע באדם, כדי שימשוך מזונו ואי אפשר מבלעדיו, עד שאם יבטל הכח ההוא ימות, ועם כל זה הכח המושך ההוא עם היות שברוב העניינים איננו מושך כי אם הנאות המתאים בלבד, אף על פי כן לפעמים עם הנאות ההוא ימשך דבר בלתי נאות, יתילֵד ממנו חולי ברוב במשך הזמן, והטבע לא ישגיח על זה לא יגן על האדם מלהיות חולה במקרה זה. אבל עיקר כוונתו היה על התיקון הכללי הנמשך תמיד, ולא יקפיד על ההפסד הנופל על צד הזרות במקרה החריג, שאי אפשר לתקן ענינו ביותר מזה. כן העניין במצווה זו בשוה בדיוק, שהתורה השגיחה לתקן ההפסד שהיה אפשר שיפול תמיד, והוא הדעות כתוצאה מהדעות השונות והמחלוקת, ושתיעשה תורה כשתי תורות, ותיקנה ההפסד התמידי הזה כשמסרה הכרעת הספיקות לחכמי הדור, שעל הרוב ימשך מזה תיקון, ויהיה משפטם צודק, כי שגיאות החכמים הגדולים מעטות ממי שהוא למטה מהם בחכמה, וכל שכן כת הסנהדרין העומדים לפני ה' יתברך במקדשו, ששכינה עמהם. ועם היות שלפעמים אפשר שעל צד הפלא והזרות, ישגו בדבר מה, לא חששה תורה להפסד ההוא הנופל על המעט לעיתים נדירות, כי ראוי לסבול אותו מצד רוב התיקון הנמשך תמיד, ואי אפשר לתקן יותר מזה, כמו שהוא בחוק הטבע בשוה בדיוק כמו שהוא בחוק הטבע.
 
ובחרה התורה שתימסר הכרעת הספיקות לחכמים, ולא מסרה לנביאים, לסיבות רבות:
שהדבר ברור שאין הנביאים מתנבאים בכל עת, ואם כן מה נעשה בימים אשר היה דבר ה' יקר אליהם נדיר ביניהם.
 
ועוד, שגלוי וידוע היה לפניו, שהנבואה לא תהיה שופעת אלינו תמיד, אבל יגיע עת שיגרמו עונינו לסתום חזון ונביא, ואם הכרעת הספיקות תהיה נמסרת לנביאים, מה נעשה בזמן שבו אין חזון נפרץ מצוי, גלוי? אלא נשוטט לבקש את דבר ה' ולא נמצא, ולכן גזרה חכמתו שתימסר ההכרעה לכת החכמים אשר לא סר ולא יסור, כמו שהבטיחנו על זה (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו".
 
ועוד, שאין נבואת הנביא שציויתנו התורה לסמוך על דבריו, בעניין שלא יהיה אפשר שיפול בו ספק אם היא אמיתית אם לאו, כמו שיתברר לפנינו בהמשך הדרשה, ולכן בחרה התורה יותר שתימסר ההכרעה לחכמים שיסכימו עליה בטעם וראיה, משתימסר לנביא, אחר שלא יתאמתו דבריו כי אם מצד האות, ואותו אות אפשר יהיה בו דברים בגו יהיה טעם לאות, אבל שמא לא נבינהו כראוי[3].
 
ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצוות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו יתברך, כאמרו (שמואל א' טו, כב) "הנה שמוע מזבח טוב", בתיקון ההוא בשמיעה בקול החכם יסור הרוע אשר היה מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק, כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו לו, הנה מחשבתו תפעל במאכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג פגום ביותר. כן העניין, כשימשך האדם אחרי מצוות הסנהדרין, גם כי ישגו ויורו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכוֹ אחר עצתם והיותו נמשך לדבריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. ולכן צותה התורה ואמרה (דברים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". והנה נשלם בזה עניין השופטים ותיקונם.
 
ב
ר' ניסים גירונדי
דרשות הר"ן, הדרוש השלשה עשר[4]
 
... וכמו שנצטוינו לילך אחר הסכמתם במשפטי התורה מה שהסכימו להלכה, כן נצטוינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות ומדרשי הפסוקים, יהיה המאמר ההוא מצווה או לא יהיה, והנוטה מדבריהם, אפילו במה שאינו מביאורי המצוות, הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא. וזה מפורש בסנהדרין, אמרו ב"חלק" (סנהדרין ק.): "יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר ישב ר' ירמיה לפני רבי זירא וישב ואמר: עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (יחזקאל מז, יב) 'ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה'. אמר ליה ההוא סבא: יישר, וכן אמר רבי יוחנן: יישר. אמר ליה: כי האי גוונא מי מיחזי כאפקירותא, והא סיועי מסייע, אלא אי שמיע לך הכי שמיע לך, כי הא דרבי יוחנן הוה יתיב ודריש אמר לו אותו סבא: יישר כחך – יפה אמרת וגם ר' יוחנן אמר כן. אמר לו ר' ירמיה לר' זירא: האם מעשה הזקן אשר אישר את דברי הרב, ונראה שבלעדי הסכמתו היה ספק בנכונותם, גם הם נחשבים כאפיקורסות? והרי סיוע סייע הזקן. אלא אמר ר' זירא אם שמעת שיש משום אפיקורסות במי שאינו שומע לחכם, כך שמעת, כמעשה שר' יוחנן היה יושב ודורש: עתיד הקב"ה להוציא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר (ישעיהו נד, יב) 'ושמתי כדכוד שמשותיך' וגו', לגלג עליו אותו תלמיד: השתא כביעתא דצולצילא לא משכחינן, כולי האי מי משכחינן עתה אבן טובה בגודל ביצת עוף קטן אין אנו מוצאים, - גדולות כאלו ימצאו? לימים הפליגה ספינתו בים חזינהו להנהו מלאכי השרת דקא מנסרי ראה מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות ומרגליות. אמר להם: הני למאי אלו למי? אמרי ליה אמרו לו: עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר אשכחיה כאשר שב מצאו לרבי יוחנן דקא יתיב ודריש יושב ודורש, אמר ליה: דרוש, ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי. אמר לו: ריקא ריק, פוחז, אם לא ראית לא האמנת, מלעיג על דברי חכמים אתה. נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות". והרי מה שאמר כאן רבי יוחנן אינו דין וחוק מחוקי התורה, ואף על פי כן העלו כאן שהוא מדרכי אפיקורסות, שהוא בוזה דבר השם יתברך, שאינו מאמין למי שהוא מצווה להאמין.
 
כי החולק על דברי רבותינו ז"ל, כחולק בעיקר התורה. שכבר העלו בפרק הנזקין (גיטין ס:) שהתורה רובה ועיקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים ויבארו במה שאין לו סמך בתורה. אמרו שם "אמר רבי אלעזר: תורה רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר (הושע ח, יב) 'אכתוב לו רובי תורתי'. ורבי יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר (שמות לד, כז) 'כי על פי הדברים האלה' וגו' ... אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'". ובאמת שאפילו לרבי אלעזר שהתורה רוב בכתב, לא רצה לומר שתובן רובה במה שכתוב בחומש לא רצה לומר שניתן להבין התורה מקריאת הכתוב בלבד, שזה אי אפשר שלא ישתבש המעיין בו בלבד הלומד בכתוב בתורה בלבד אי אפשר שלא יטעה ברוב המצוות או בכולם, אלא רצה לומר, שבמידות שהתורה נדרשת בהן המידות שהתורה נדרשת בהם נידונים על ידי ר' אלעזר כתורה שבכתב, ולכן הוא רוב התורה אצלנו, נכללו בזה תרי"ג מצוות עם פירושיהן וביאוריהן. וכיוון שכן, רוב התורה יש לה רמז בכתב. ורבי יוחנן חלק ואמר שרוב התורה על פה, כי בין אותם הדברים שהם הלכה למשה מסיני, ובין הגזירות שיעשו חכמינו ז"ל לעשות סייג לתורה, ומה שיבררו בכוונת התורה שלא ימצאו לו סמך מן התורה, הוא רוב התורה. ונראה מסקנת הגמרא כרבי יוחנן שאמר "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה", רוצה לומר, שעיקר השכר הוא במה שיחדשו החכמים ובמה שיגזרו כדי לעשות סייג לתורה, וכמו שאמר (ירושלמי ברכות א, ד) "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", והוא מזה הטעם שאמרנו למעלה, שאנו מקבלים עלינו מצוות בבחירתנו, ומחייבים עצמנו במה שלא נתחייבנו, ולכן אמר רבי יוחנן שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא כדי שיעמיקו הם בתורה, ויעשו להם סייגים ותקנות, ובזה תגדל אהבתו עימהם, וזהו שאמר "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה".

 
[1] ר"ן - ר' ניסים בן ראובן גירונדי, נולד בגירונה שבספרד בערך בשנת ע - 1310 ונפטר בברצלונה שבספרד בשנת קלו - 1376.
 
[2] דרשות הר"ן השלם, מהדורת ר"א פלדמן, ירושלים תשס"ג, עמ' תלג - תם.
 
[3] רש"י כתובות קיא. "דברים בגו - יש כאן דברים מסותרים בדבר זה, וצריך לתת להם לב".
 
[4] דרשות הר"ן השלם, מהדורת ר"א פלדמן, ירושלים תשס"ג, עמ' תקכה.
 

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.