אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

רבי דוד בן זמרא




 
א
רבי דוד בן זמרא[1]
שו"ת הרדב"ז[2]
 
שאלה: שאלת ממני שאודיעך דעתי בשני מאמרים לרבי יהושע בן לוי, אשר נראין כסותרין זה את זה. דגרסינן שהרי למדנו בירושלמי פרק כל כתבי (שבת טז, א לעיל מובאה יד) "אמר רבי יהושע בן לוי: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, והדורשה מתחרך והשומעה אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי: אנא מן יומוי לא אסתכלית בספרא דאגדתא. אלא חד זמן אסתכלית, אשכחית כתוב בה וכו' אפילו כן אנא מתבעית בליליא", עד כאן. ובפרקא קמא דברכות (י.) גרסינן ואילו בפרק ראשון של מסכת ברכות למדנו "רב שימי בר עוקבא, ואמרי לה ויש אומרים שמר עוקבא, הוה שכיח קמיה דר' היה מצוי לפני רבי שמעון בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה והיה שונה אגדות לפני דר' יהושע בן לוי". משמע דרבי יהושע בן לוי הוה עסיק באגדתא היה עוסק באגדה. וכי תימא דטעמיה ואם יעלה על דעתך לומר שטעמו של רבי דר' יהושע בן לוי שלא ללמוד אגדה מפני שאגדה מושכת את הלב ומתבטל אדם מן המשנה והגמרא, ורב שימי הוה מסדר אגדתא היה שונה אגדות לפניו, והוא שומע ואקראי בעלמא ורבי יהושע בן לוי שמע האגדה באופן ארעי, לישנא ד"מסדר אגדתא קמיה" לא משמע אקראי ביאור זה אינו מתקבל, שהרי מלשון הגמרא 'מסדר אגדה לפני רבי יהושע בן לוי' לא נשמע שהיה זה באקראי. ותו, דהא ועוד, שהרי לדעתו "השומע אינו מקבל שכר" ומדוע אם כן ישמע אפילו באקראי. ותו, דגרסינן במסכת סופרים (טז, ב לעיל מובאה כ) עלה דהאי מימרא גופא על מאמר זה גופו – מאמרו של רבי דר' יהושע בן לוי "והא תני[3] רב חנינא בר פפי: 'פנים בפנים דבר ה' עם משה' וגו' (דברים ה, ד) 'פנים' תרי, 'בפנים' תרי, הא ארבעה אנפין. פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לגמרא, פנים מסבירות לאגדה". ומדמקשו עליה מההיא דתני ומתוך שהקשו עליו ממאמרו של רבי חנינא, משמע דסבירא ליה שסובר הוא שרבי דר' יהושע בן לוי לא היה עוסק באגדה כלל, לפי שסובר שאינה עיקר. וכתבת כל המקומות שנזכרה אגדה בדברי רז"ל להוכיח כי אגדה עיקר, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי.
 
תשובה: חס ליה חלילה לו לר' יהושע בן לוי שיאמר שאין האגדה אמת ועיקר, ונתנה אבל האמת שנתנה האגדה[4] מן השמים כשאר תורה שבעל פה. וכמו שתורה שבעל פה נדרשת בשלש עשרה מדות, כן האגדה נדרשת בשלשים ושתים מדות, וכל המדות האלו נמסרו למשה רבינו מסיני.
 
אבל צריך שתדע שהתורה שבעל פה אי אתה רשאי לכותבה, ולא היו כותבין ממשה רבינו עליו השלום עד רבי, אלא מוסרין המאמרים בקבלה מפה אל פה. וזה הדרך בעצמו היו עושים באגדה שהיו מוסרים אותה פה אל פה, ובימי רבי התירו לכתוב המשנה משום (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה'" וגו'. והאגדה נשארה באיסורה כאשר בתחלה, שלא נִתנה להכתב. וכן תמצא מפורש במסכת סופרים (טז, י לעיל מובאה כא) "'דברי חכמים כדרבונות וכמשׂמרות נטועים בעלי אסופות' כולם 'נִתנו מרועה אחד' (קהלת יב, יא). רועה אחד אמרן וכולן מצילים אותם מפני הדליקה, וספר אגדתא אף על פי שלא נתן להכתב, אפילו הכי למרות זאת מצילין אותו מן הדליקה, משום שנאמר (תהלים קיט, קכו) 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'" עד כאן.
 
ואם תאמר, נהי נמי יהי גם שנאמר שלא נִתן להכתב, איך החמיר כולי האי כל כך ר' יהושע בן לוי על מי שכותבה או דורש אותה? דע כי יש באגדה דבר נגלה ונסתר, והנגלה מושך את הלב, והנסתר לא נִתן אלא ליודעים חן והם כבשונו של עולם, וראוי להסתירם ממי שאינו ראוי להם, דכתיב (שיר השירים ד, יא) "דבש וחלב תחת לשונֵךְ". ואם כן, הכותב אגדתא או הדורשה ברבים ראוי לעונש גדול ממה נפשך מכל מה שרצונך לטעון בענין, נגיע לאותה מסקנה: אם הקורא בספר או השומע את הדרשה הוא עם הארץ - נמשך אחר פשט האגדה ולא ילמוד שום לימוד אחר, וכבר ידעת כי הגמרא מביאה לידי מעשה והוא לא ידע את שמחוייב לעשות, ואם הוא רשע - יתלוצץ על דברי רבותינו ז"ל, ואם הוא מבין קצת - יאמר: אפשר לדבר הפשוט הזה כיון בעל המאמר? ויחשוב מחשבות בלתי אמיתיות אשר לא עלו על לב בעל המאמר, כאשר אירע בדורות אלו שעושין במאמרי רז"ל פירושים אשר לא כן. ואם הוא מתחיל בחכמה האמיתית - יטעה מדרך השכל, באשר אין לו רב מורה לו הדרך ישכון אור. אבל כשהדברים נמסרים פה אל פה, מה שיסתפק לו, יורה - מלמדו. נמצא זה הכותב האגדה או הדורשה ברבים, נותן סודות אלהים ושמותיו הקדושים מדרס לפתאים וראוי לעונש גדול, והשומעם אינו מקבל שכר שהרי אינו מבין אלא פְּשָטֵי הדברים וטוב היה לשמוע דרשת הדינים כדי שידע דיני איסור והיתר, ולכן אינו מקבל שכר על השמיעה. והשתא ניחא, דאית ליה שפיר לר' יהושע האי דרשא ובכך מיושבת ה"סתירה", שאכן סובר רבי יהושע שהדרשה של ד"פנים בפנים" "פנים מסבירות - לאגדה", דאיהו שהוא לא אסר אלא לכותבה או לדורשה ברבים, אבל למסור אותה פה אל פה לא אסר. והיינו ד"מר עוקבא הוה מסדר אגדתא קמיה" על פה, ואם טועה מחזירו. והיינו נמי הכא וכמו כן כאן במסכת סופרים לא חששו לא מצאו צורך לתרץ קושיא זו לפי שאינה קושיא כלל, והיינו נמי דבירושלמי דמייתי מימרא דר' כמו כן בירושלמי, שבו מובא מאמרו של רבי יהושע, לא פריך עלה מידי לא מקשה עליו דבר, וכיון שהוא סובר שהכותבה אין לו חלק לעולם הבא, מפני שנסתכל בה פעם אחת הוה מבעית בליליא כיון שהסתכל פעם אחת באגדה כתובה, שאסור היה לכותבה, היה נבעת בלילה.
 
כללא דמלתא כללו של דבר, שלא החמיר רבי יהושע אלא הכותב אגדתא או הדורשה, מהטעם שכתבתי. וסבירא ליה לר' וסובר רבי יהושע בן לוי, לא ניתנה אגדה ליכתב עד זמנו של רבינא ורב אשי, וכתבוהו משום "עת לעשות לה'" וכו' (תהלים קיט, קכו) כשאר תורה שבעל פה. ולא כתבוה ספר באנפי נפשיה בפני עצמו אלא מאמרים מפוזרים בגמרא, כדי שמי שאין יודע סוד המאמר יסתפק בסיפור האגדה וינוח שכלו מעט מפלפול הגמרא. ומי שיבין סוד המאמר, על ידי כך יזכור הסוד אשר בו, ויתבונן עליו.
 
ואף על פי שתקנתי בארתי הלשון של מסכת סופרים, מכל מקום לבי אומר לי שיש טעות בספר ואינו בלשון קושיא, אלא "ותני ר' חנניא" וכו', שכל המסכתא היא מאמרים סתורים לא מסודרים בלא שקלא וטריא בלא משא ומתן. ואם תרצה לומר שאין טעות בספר, בניחותא גרסינן לה ומייתי סייעתא לר' יהושע אף אם נאמר שהגירסא במסכת סופרים היא "והא תני", יש לבארה בלשון מסייעת ובכך היא מחזקת את דעתו של רבי יהושע, דאגדתא לא נתנה להכתב משום דבעיא שזקוקה ל"פנים מסבירות", ואם לא יהיה מפה אל פה אין שם פנים מסבירות, ודוק ותשכח דייק בדברי ותמצאם נכונים.
 
והוֵי יודע דהא דרבי יהושע בן לוי פליג אדרב נחמן דע ששיטת ר' יהושע בן לוי בענין כתיבת אגדה בספר חולקת על שיטת רב נחמן, דגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות כג:) "אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא יהיב לן, וכי הוה נקיט תפילין לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרינהו רבנן ננטרן" כאשר הינו הולכים אחרי רב נחמן, אם היה נושא ספר אגדה היה נותנו לנו לפני שנכנס לבית הכסא, וכאשר היה נושא תפילין, לא נתנם לנו, אמר: הואיל והתירו חכמים להכניסם, ישמרו עלינו מהמזיקים. וכן פליג נמי אדרבי יוחנן דמייתי נמי עובדא כי האי (ברכות כג.) וכן חולק ר' יהושע בן לוי על רבי יוחנן שמספר עובדה דומה, משמע דהני אמוראים סבירא להו שאלו האמוראים סוברים אגדתא נתנה ליכתב, דאי לא, לא הוו ממטו לה לספרא דאגדתא בהדייהו לא היו נושאים עמהם ספר אגדה, ופשוט הוא.
והנראה לעניות דעתי כתבתי
דוד ן' אבי זמרא.
 
ב
רבי דוד בן זמרא
שו"ת הרדב"ז[5]
 
שאלת ממני ידיד נפשי על מה שכתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ט) וזה לשונו "כל השמות האמורות במיכה (שופטים יח, א - לא) חול", אם שמות ההויה בכלל או לא? ותו, אם השם הנזכר בסוף הפרשה בכלל, דכתיב (שופטים יח, לא) "כל ימי היות בית האלהים בשילה" או לא, דכיון דסתם הואיל והכליל – לא פירש הרב ז"ל, משמע דהכל בכלל, וקשה הדבר וצריך טעם.
 
תשובה ... כללא דמלתא כלל הדבר ... ללא צורך אסור למוחקן, דלא גרע מכל שאר כתבי הקדש דאסור למוחקן. וכתבתי זה לאפוקי מדעת להוציא, לשלול את פירוש הרד"ק ז"ל שכתב בפירוש המקרא דמספיקא מחמת הספק אין נמחקים. וזה אינו נכון ... ואם מפני הספק בפירוש המקרא, אנו אין לנו אלא מה שקבלו הם ז"ל בפירוש הכתובים, ואפילו שיראה בתחלת העיון שהוא נגד פשט הכתובים, כי מפיהם וקבלתם אנו חיים, וכל שכן הכא דמתפרשי קראי שפיר וכדכתיבנא וכל שכן כאן שמתפרשים הפסוקים היטב, וכפי שכתבנו אבל "כל ימי היות בית האלהים בשילה" קודש הוא לכולי עלמא לכל הדעות ...

 
[1] רדב"ז - רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, נולד בספרד בשנת רל"ט - 1479 ונפטר בשנת של"ג - 1573 בצפת.
 
[2] שו"ת הרדב"ז, ר' דוד בן זמרא, ניו יורק תשכ"ז, חלק ד, סימן רלב (אלף שג).
 
[3] זו הגירסא במסכת סופרים שהייתה לפני הרדב"ז. בסוף התשובה מציע הרדב"ז לגרוס "ותני ר' חנניא". לפנינו במסכת סופרים הגירסא "תני".
 
[4] או פירושו: וחלילה לו לומר שלא נתנה האגדה מן השמים.
 
[5] הנ"ל, חלק ה סימן סז (אלף ת"מ).
 

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.