אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

ר' יחזקאל בן יהודה לנדא




 
א
ר' יחזקאל בן יהודה לנדא1
שו"ת נודע ביהודה2
 
על מה שכתבתי לרום מעלתו שאין דרכי להשיב בדברי אגדה, ועל זה הרבה מעלתו במכתבו והאריך להביא כמה גדולים שחברו בדברי אגדה ודרשו בהם כפי השגתם, והאריך בזה מאד.
 
הנה אני תמה האריכות הזה למה, וכי דברי חז"ל צריכין שבח? ומי הוא פתי יסור הנה להחשיך אור גדול וליתן דופי בדברי אגדה. וכל דברי בעלי התלמוד כלם ניתנו מרועה אחד ואין בהם דברי ריק ובטל, ואם ריק הוא, מאתנו הוא, לקוצר שכלנו ולחולשת עיני אור השגתנו להשיג מה שרמזו בהם. ובודאי האדם לעצמו כשיש לו פנאי ראוי לחקור בכל כחו גם בדברי אגדה, אבל אני לא אמרתי אלא שאין דרכי להשיב בהם לשואל, כי כל דברי רז"ל בדברי אגדה סגורים וסתומים וכלם קשים להבין. ואם באנו להשיב בהם אין לדבר סוף. ובפרט איש כמוני אשר עול הרבים עלי, די שאני נפנה להשיב בדבר הנוגע למעשה.
 
ומה שכתב שהרשב"א פלפל כמה דברים בדברי אגדה, גם כן לא ידעתי מה הודיעני בזה דבר חדש, והרי ב"עין יעקב" ספר בו נאספו כל אגדות הש"ס הביא "הכותב" פירוש של ר' יעקב אבן חביב, עורך "עין יעקב", בצד ספרו "עין יעקב" את דברי הרשב"א לרוב, ואף על פי כן יראה מעלתו מה שכתב הרשב"א עצמו בחידושיו למגילה (טו.) על מה שכתבו התוספות (ד"ה כאשר אבדתי) שאסתר אמרה: כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, שעכשיו ברצון עתה אני הולכת למלך ברצוני. והקשו התוספות למה לא גירשה מרדכי ותהיה מותרת לחזור לו. ותירצו שגט צריך עדים ומיפרסמא מלתא ויתפרסם הדבר ויוודע למלכות. והקשה הרשב"א בחידושיו דאכתי דעדיין קשה למה לא גירשה בכתב ידו (משנה גיטין פו. ורש"י שם)[3]. ומסיים הרשב"א שבאמת קושית התוספות אינה מתורצת, אלא שאין מתיישבים משיבין, כלומר אין מקשין בדברי אגדה, עד כאן לשונו. אשתשר הרי שהרשב"א כתב שאין מתיישבים בדברי אגדה.
 
... ומה שרצה לומר: ללמוד הלכה למעשה מן אגדה ומדברי המדרש במקום שאין הגמרא סותרת לזה, וכתב שבירושלמי איתא (פאה ב, ד) ש"אין למדין לא מן הלכות ולא מן אגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא", ועל זה נשען מעלתו לומר: כי היכי דמן כשם שמן התוספתות, נתבאר בדברי הפוסקים שבמקום שאין בגמרא סתירה לדברי התוספתא, למדין ממנה, הוא הדין מדברי אגדה, היכא דלא מצינו בגמרא סתירה על דברי המדרש למדין מן המדרש, דהרי כולהו בני בקתא חדא נינהו שהרי כולם בני בית אחד הם, כלומר שוים הם. ומתוך כך תמה מעלתו במכתבו (סימן ג') על 'תוספות יום טוב' (ברכות פרק ה משנה ד בד"ה "ואם הבטחתו") שלא רצה ללמוד מן המדרש במה שלא מצינו אפילו במה שלא מצינו בגמרא סתירה לזה, והביא ראיה מעלתו במכתבו ללמוד הלכה מן המדרש מן התוספות (במסכת עבודה זרה לג: ד"ה כסי) שפסקו דסגי שדי להכשיר כוס ששתו בה יין נסך בהדחה שלש פעמים, ממדרש אסתר שהביא דברי המן שאמר לאחשורוש: אם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו, ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלש פעמים[4]. עד כאן דברי מעלתו והאריך בזה.
 
ואמנם אני אומר דאף דהירושלמי כללינהו כלל את התוספתא עם האגדה יחד, מכל מקום לאו בחדא מחתא מחתינהו לא באריגה אחת נארגו, כלומר שונים הם, ומה עניין המדרש אצל התוספתא? התוספתא עיקרה להלכות, ולזה היה תחלת כוונת מחברם. ור' חייא ור' אושעיא המה יסדוה וכל מגמתם לדיני התורה, ולכן במקום שאין סתירה בדברי הגמרא, סומכים על התוספתא. אבל המדרשים והאגדות, עיקר כוונתם על המוסר ועל הרמזים ועל המשלים שבהם, והכל עיקר וכל אלו הם עיקרי הדת, אבל אין עיקר כוונתם על פסקי הלכות, לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל, ויפה כתב 'תוספות יום טוב' שם. ומה שהביא ראיה מן התוספות (במסכת עבודה זרה לג:) שהביא ראיה מן המדרש דסגי בהדחה שלש פעמים, אני תמה עליו על השואל. ולדבריו קשה יותר וכי זה הוא דברי בעל המדרש? והלא זה הוא דברי המן, והמדרש מספר מה שאמר המן. ואם כן אתמהה וכי מהמן נלמד פסקי הלכות? אלא שכיון שזה סיפור דברי המן שאמר לאחשורוש מנהגן של ישראל, אנו למדים ממנהגן של ישראל שהוא תורה 'תוספות' לא למדו הלכה מהדרשה שבמדרש, כי אם ממנהג ישראל המצוטט במדרש.
 
ב
ר' יחזקאל בן יהודה לנדא
ציון לנפש חיה[5]
 
הקדמה קטנה, בה ידי המחבר אמונה, לעמוד בפרץ נגד דוברי עתק המלינים תלונה, על האגדות המפוזרות בתלמוד ובמדרשים אחת הנה ואחת הנה, וביותר על אותן שלפי הנגלה אין להם הבנה, והמחבר יודיע כי יש בהם רֹב התועלת וכל מדה נכונה, ועתידים להיות מפתח לכל חכמה ובינה.
 
אמר המחבר: הנני לובש בגד קנאה, בראותי את התלאָה, אשר מצאה את עמי עם נלאָה, צפו מים הזידונים וכל גל וגל גאֹה גאָה, האספסוף אשר בקרבנו בעלי אסופות המהגים ומצפצפים כעופות טמאים האיה ודיה ראה ודאה, בהם כל אותות הטומאה, כנשר אשר ידאֶה הולכים בשרירות לבם למען ספות הרוה את הצמאה, מגדילים פה לדבר סרה על דברי אגדה, לאמר שמועה זו אינה נאה, כי מה תועלת יש בהם ואם יש בהם דבר סתום וחתום הלא טובה השתיקה מלדבר בהפלאה.
 
ואני העני, הגם כי ידעתי מך ערכי ורוחי רוח נכאה, ואיך אֶעֱלֶה על במתי עב לדבר בדברים העומדים ברומו של עולם, ולרבותינו נפתחו שערי חכמה. וכל דבריהם כגחלי אש של מעלה פליאות החכמה וסודות, ודקי הראות, הרואים במראה המאירה, יבינו במראה ובחידות. ואנכי ענן החשך כסה אור עיני, עם כל זה החלש כמוני, יאמר גבור אני, ואכתוב בספר אמרי שפר תועלת כולל כל האגדות שבתלמוד ובמדרשים, מה עלתה במחשבתם של בעלי התלמוד והמדרש לדבר דברים סתומים וחתומים, והם ידעו כי מים עמוקים כאלה גם איש תבונה לא ידלה לרדת לסוף עומק הסוד. אכן עם כל הסתום והחתום, יש בהם רֹב התועלת, כאשר נזכה שיקויים בנו (שיר השירים א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו" ויופיע עלינו רוח ממרום ונשמע דברי אלהים חיים אז נשכיל ונדע רֹב הטוב אשר הגיע לנו על ידי למודינו דברי האגדות, לעת עתה באין מבין.
 
ואשא משלי ואומר: התינוק בהתחלתו ללכת בתחילת לכתו לבית הספר, המלמד, טרם כל לפני כל לימוד אחר, ילמוד עמו ויודיעו תמונת האותיות, ויאמר לו: דע כי זה שצורתו כך 'א' הוא אל"ף, וזה שצורתו כך 'ב' הוא בי"ת, וכן כל יתר האותיות. וכאשר ישלים ללמדו כל תמונת האותיות, יתחיל ללמדו הנקודות, ויאמר לו זה קמץ וזהו פתח וזהו סגול, וכן כל יתר הנקודות. וכאשר כבר ידע הנער כל תמונת האותיות והנקודות, יתחיל ללמדו שימוש הנקודות. ויאמר: אם קמץ הוא תחת אל"ף, קורין אָ ותחת הבּי"ת בָּ, וכן על דרך זה שאר האותיות והנקודות. וכל זה יגיעה גדולה ומעט התועלת בעצם. ואם היה התינוק אז בעל בינה, היה קַץ בלימוד הזה, והיה נחשב בעינו כפועל רֵיק, והיה שואל מה תועלת בזה אם הוא אָ או אם הוא אֶ וכדומה, כי אין ביכלתו אז להשיג ולהשכיל התכלית הגדול המגיע מידיעה זו. אמנם התינוק קלקלתו הוא תקנתו, ולחולשת שכלו אז, לומד זה בחשק רב ונכנס בלבו לזכרון והוא תכליתו האמיתית.
 
ואמנם קרה מקרה שהיו אנשים בספינה, אנשים חכמים ונבונים, ושם עמהם אשה אחת הרה, והספינה הרחיקה בים הגדול, ורוח סערה נשא הספינה ויביאה למקום אחד אשר לא היה שם איש ולא ישב אדם שם, ונשברה הספינה, והאנשים ובתוכם האשה הצילו נפשם, ויצאו היבשה ונשארו שם ימים רבים. ויהי היום והאשה ילדה בן זכר, ונתגדל שם, והאנשים לא היה עמהם לא ספר ולא לוח ולא כתב ולא מכתב. וכאשר נתגדל הבן הנולד שם, למד מהאנשים אשר עמו חכמות וכמה ידיעות, אמנם לא ידע לא מעניין הכתב ומכתב ואותיות ונקודות כלל וכלל, כי לא ראה מהם מאומה. ויהי היום ויבוא אחד מהאנשים אליו ויאמר לו: בא ואלמדך דבר. ויאמר: הנני למדני. ויתחיל ללמדו: אם תראה 'א' תדע שזה אל"ף, ואם תראה ָ תדע שהוא קמץ, וכן כסדר, כמו שמלמדים עם התינוק בהתחלתו לילך לבית הספר. אבל זה הנולד בספינה שכבר הוא גדול ובוחן בדבר מה תועלתו, התחיל גוער במלמדו בחרי אף ואומר: הלא כל דבריך דברים בטלים ושחוק והיתול, ומה בצע בידיעה הזאת שאין בה לא חכמה ולא תבונה. ואמנם זה המלמדו ידע ובטח בו במה שמלמד, כי בבואו לארץ נושבת וידע ללמוד בספר יכיר הטובה הגדולה הצומחת מידיעה זו, התחיל ללמדו בזרוע עד שהעמידו על אופן הכתב והמכתב על נכון. ואמנם עדיין לא הכיר התועלת הבא מזה.
 
ויהי היום, וה' פקד את האנשים ההמה ויפקח אלקים את עיניהם ויראו והנה ספינה שטה בים עם מלחים וחובלים, ויבואו כולם בספינה ההיא, וגם הילד אשר נתגדל שם עמהם. ויבואו אל ארץ נושבת, וימצא שם ספרי חכמות וילמוד מתוכם חכמות אשר לא ידע מאז ומקדם. ואז הבין כי מבלעדי לימוד צורות האותיות והנקודות וכל מלאכת הכתיבה והקריאה, לא היה יכול ללמוד שֹוּם שכל וחכמה ובינה מתוך הספר, והתחיל ליתן תודה להמלמד אשר לחצו בזרוע להטיב עמו באחריתו.
 
זהו המשל והוא בעצמו הנמשל בעניין דברי אגדה שלמדונו חכמינו בעלי התלמוד והמדרשות. שכולם המה רק משל, ובתוכם צפון אור גדול. ואולם אנחנו, להֶיוֹת ענן החומר מכסה אור השכל, אין ביכולתינו להביט באור ההוא. ואמנם מבלי הקדמה שטחית מבלי לימוד, ואפילו שטחי, של מאמר ההגדה לא יהיה ביכולתינו גם לעתיד להבין ולהביט באור הצפוּן, כי חומר מאמר ההוא, הוא הקדמה לצורה, אבל ההקדמה רחוקה מאוד כריחוק תועלת לימוד התינוק קמץ אל"ף אָ בתחילתו, וכאשר לעתיד יופשט חומר המאמר מהצורה, אז נשכיל ונבין ונתבונן ראשונות מה טוב ומה נעים היה לנו שטחית ההבנה השטחית של המאמר ההוא, ומבלי הקדמת חומר המאמר, לפי הנגלה, מהאגדה, לא היה יכולת בידינו, בעולם העליון, לשמוע דברי אלוקים חיים הגנוזים במאמרי האגדות. ואז נדע ליתן תודה לרבותינו אשר למדונו מאמרי האגדות, ונכיר בטובה וגדולה שהטיבו עמנו קדמונינו בדברי האגדה שהכניסו בתלמוד ובמדרשים...
 
 
[1] נודע ביהודה (על שם ספרו "שו"ת נודע ביהודה") - רבי יחזקאל בן יהודה לנדא, נולד באפטא בשנת תע"ג - 1713, נפטר בפראג בשנת תקנ"ג - 1793.
 
[2] שו"ת נודע ביהודה, ירושלים תש"ך, מהדורה תנינא - יו"ד סימן קסא.
 
[3] חידושי הרשב"א מגילה טו. "מה שכתוב בהגדה 'ואני כאשר אבדתי אבדתי - כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך', הקשו בתוספות יגרשנה ויחזירנה אחר כך, שאינה אסורה לו מחמת זנות ... 'והלכה והיתה לאיש אחר' כתיב (דברים כד, ב) - נשאת אסורה לחזור לו, זנתה מותרת לחזור לו. ותירצו שהיה ירא לגרשה לפי שכל מעשה הגט בעדים, וירא שמא יתפרסם ויוודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני, ויכתוב לה בכתב ידו, שהוא כשר דאורייתא. וטוב היה לו לעשות כן, דהא אסתר היכי עבדה הכי, דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור, ואלו היה מגרשה בכתב ידו, לא היתה עוברת על אסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי, אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן". עיין לעיל מובאה עה.
 
[4] תוספות מסכת עבודה זרה לג: "וגם במדרש אסתר גבי 'ישנו עם אחד' שאמר לו המן לאחשורוש: אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם, זורקו ושותהו. ואילו אדוני המלך נוגע בהם, חובטו בקרקע, ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים". בילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד "ולמלך אין שוה להניחם שאפילו זבוב נופל לתוך כוסו של כל אחד מהם זורקו ושותה היין, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע".
 
[5] ציון לנפש חיה, ר' יחזקאל לנדא, לעמברג תרל"ו, הקדמה.
 

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.