אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

אחיזת עיניים

מסכת סנהדרין דף סז'

שמואל פאוסט




 
איך להפשיר חמור - מדריך לקוסם המתחיל
 
בימים בהם נדמה שהארץ כולה מוקסמת ומתכופפת ככפית מכושפת בפני כל מאחזי עיניה, מעניין לעיין בסיפורי רבותינו שגם מעניין זה לא משכו את ידיהם, כמו ברצף הדוגמאות שלהלן המסופרות בתלמוד הבבלי.
 
הפרשה והפשרה
אמר לו רב לרבי חייא: בעצמי ראיתי ערבי אחד שלקח חרב וחתך את הגמל,
הקיש לו בתוף, וקם [לתחייה].
אמר לו: אחר כך, דם ופרש היו שם?!
אלא ההיא, אחיזת עיניים הייתה.
זעירי נקלע לאלכסנדריא של מצרים, קנה חמור.
כאשר בא להשקותו מים,
הפשיר ונעשה [קורה של] גשר נסרים [במקור הארמי: פשר וקם גמלא דוסקניתא ].
אמרו לו: אם לא זעירי אתה - לא היינו מחזירים לך,
האם יש מי שקונה דבר כאן ואינו בודק אותו במים?
ינאי נקלע לפונדק אחד; אמר להם: השקוני מים,
הביאו 'שתיתא' [מים שמעורב בהם קמח].
ראה שמרחשות שפתיה,
השליך מעט ממנו, נעשו עקרבים.
אמר להם: אני שתיתי משלכם, שתו גם אתם משלי.
השקה אותה, נעשתה חמור,
רכב עליה והלך לשוק.
באה חברתה, הפשירה אותה,
ראוהו שהוא רוכב על אישה בשוק.
מסכת סנהדרין דף סז עמוד ב
 
מחרוזת הסיפורים הקצרים והפנטסטיים מופיעה בתוך סוגיה העוסקת בנושא הכישוף. כבר המשנה הפותחת את הדיון מבחינה בין מכשף "העושה מעשה" לבין "האוחז את העינים". המשנה מציעה הבחנה ברורה בין השניים. הכישוף יוצר יצירה עשויה שניתן לאחוז אותה בידיים, ולעומתו הקסם האוחז את העיניים, כשמו כן הוא - סוג של אשליה ולא מעשה של ממש.
 
קסם המזרח
 
בסיפור הראשון במחרוזת, רב, גדול הרבנים וראשון אמוראי בבל, מדווח בהשתאות עצומה לדודו ומורו רבי חייא על מעשה פלאות שראה מכלי ראשון. הנווד האקזוטי שבו פגש נטל סייף בידו, באבחת חרב ביתר את הגמל ועשהו איברים איברים. לאחר מכן שלף הערבי תוף מרים קטן והקיש בו, והנה קם הגמל המנוסר וגם ניצב על רגליו כשכל איבריו שלמים ומאוחים לעיני הקהל המשתאה. אין זאת כי אם כישוף ראה רב, במו עיניו.
עיניו של רבי חייא פקוחות ופקחיות. הוא מניח יד מרגיעה על כתפו של אחיינו ותלמידו הנרגש, ומלמד אותו פרק בהבחנה בין מעשה ממש לבין מעשה קסמים. האם כלל הניתוח הסטרילי הזה דם והפרשות שנקוו על הקרקע כטבעו של עולם? שואל רבי חייא רטורית ומשיב: מכיוון שלא, הרי שלא הייתה זו אלא אחיזת עיניים בלבד.
 
ברבות השנים השתכלל קסם ניתוח הגמל, ולשם הגברת הריגוש הפך בעת המודרנית לניתוחם של בני אדם. לרוב תהא זו ריבה נאה, שאיבריה מנותחים בתוך תיבה באבחת סכינים וחרבות, ולקול הלמות התוף והמצילה בא ברגע האחרון מאחז העיניים ומצילה, והרי היא יוצאת משם ככהן גדול בשעתו - שלמה בלי פגע. הפציינט אולי השתנה, ואולי גם התפאורה שמסביב, אך סדנא דארעא נותר כשהיה, ועצתו הקדמונית של רבי חייא יפה כמדומה עד עצם היום הזה.
 
רק כמה שורות למעלה מזה מתאר רב אשי בהשתאות את מעשי הכישוף של אביו של החכם קרנא, שאינם אלא קסמים ל'חימום הקנה' בכל הופעת קוסם לגיל הרך בימינו אנו: "אמר רב אשי: ראיתי לאביו של קרנא שהיה מוחט ומשליך גלילים של משי מנחיריו". מי אינו מכיר את הקסם שיצא מן האף... סלילי מטפחות המשי הבלתי נגמרים הנמשכים מאפו של כל קוסם מתחיל?
 
רשיון לחמור
 
הסיפור הבא מספר את סיפורו של זעירי שהיה תלמידו של רב. זעירי זה הגיע במסעותיו לאלכסנדריה המצרית, וברצותו להיות נייד ולהגיע ממקום למקום ביקש לרכוש לעצמו חמור. כנהוג בעת רכישת רכב, ערך זעירי לחמורו המיועד את כל הבדיקות הדרושות לבד מבדיקה אחת שבאלכסנדריה, מתברר, היא קריטית במיוחד.
שילם זעירי במיטב כספו עבור חמורו החדש ויצא עמו לדרך שמח וטוב לב. כשהראה לוח המחוונים שחסרים מים לחמור, עצר וביקש להשקותו מים. אך באו המים בגרונו של החמור, והנה "הפשיר" ופג הקסם, החמור המדומה שב להיות דיקט - מין קורה דקה של גשר.
 
אץ רץ זעירי הנסער כל עוד נפשו בו בחזרה לסככת החמורים המשומשים והתלונן בפני סוחר הרכב הממולח על גניבת הדעת וגניבת ממונו כאחד. מולל הסוחר המצרי את החרוזים הצבעוניים בין אצבעותיו ובחיוך מפויס של נוכל שבע השיב לזעירי המבוהל: אילו לא היה זה אתה, זעירי, אדם נכבד וחכם היהודים, כי אז לא היינו מחזירים לך את דמי ה"חמור". מי הוא זה הבא לאלכסנדריה ואינו יודע כי ראש לכל עליו לבדוק את הסחורה במים? כאן, כל גמל יכול להפוך לנוצה של נשר וכל חמור - לדף של גשר. לו היה מזליף כמה טיפות על החמור לפני קנייתו, היה הכישוף מתגלה בעוד מועד.
 
הכישוף המצרי העתיק הזה אמנם נותר מסתורי, אך נדמה שכמה רוכשי חמורים מודרניים יוכלו להעיד כי בדיקת מים פשוטה בטרם קנייה היתה חוסכת להם ממון ודאגה. ואין דינם של הסוחרים החדשים כדינם של הסוחרים האלכסנדריים הקדמונים רחבי הלב וטובי העין. 
 
משקה הפוך
 
הסיפור האחרון הוא סיפורו של ינאי. הפרשן רש"י מיהר להיתלות בהשמטת התואר 'רבי' מהשם 'ינאי', כדי לומר שאין מדובר חלילה בתלמיד חכם שעשה כשפים אלא בסתם אדם בשם ינאי. לעניות דעתי, לא רחוק יהיה לומר שאכן מדובר ברבי ינאי, בן דורו, קרובו וחברו של רב, ותלמידו (ומחותנו) של רבי חייא. בסיפורי חכמים יופיע לרוב ציון שם (ולא באופן אנונימי כגון: "ההוא גברא") כשמדובר בשם מוכר וידוע או כמובן בשמו של אחד החכמים. במחרוזת הסיפורים שלפנינו מוזכרת חבורה בת התקופה -  רב, רבו רבי חייא, ותלמידו זעירי. סביר להניח שגם המעשה החותם עוסק בבן דורם וסביבתם - מי שהיה, כרב עצמו, תלמידם של רבי יהודה הנשיא ושל רבי חייא - רבי ינאי, המופיע עוד במקורות אחרים בהקשר של אחיזת עיניים וכישוף.
 
מכל מקום, ינאי זה היה זהיר מזעירי. נקלע לפונדק וביקש להרוות צימאונו במים. הביאו לו 'שתית' - מין משקה של קמח מעורב במים. בטרם ילגום לגימתו שילח ינאי מבט חושד בפונדקית וראה את שפתיה מרחשות. הבין ינאי שלא ברכת המזון היא מלחשת, אלא לחש של כשפים, ועשה עצמו כאילו הוא שותה מן הספל. בתוך כך שפך מעט מן המשקה לארץ והנה הפכו הטיפות לעקרבים מקפצים. לחש ינאי בתורו את ברכת 'הגומל' על כך שאין העקרבים הללו מקפצים כעת בקיבתו, וביקש להשיב לה באותו מטבע.
 
'שתיתי משלך, שתי גם את משלי' הציע לה. שתתה המכשפה בעלת האכסניא ממשקהו של ינאי והפכה לחמור. ראה ינאי את החמור שברא, עלה, רכב עליו ויצא עמו השוקה. עוד הוא רכוב גאה על חמורו החדש בשוק, והנה הגיחה מאי שם חברתה לכישוף של בעלת האכסניא, "הפשירה" והתירה את החמורה מכישופה. לא הספיק ינאי לחוש בדבר והנה נצפה לעין כל למרבה קלונו כשהוא רוכב על גב אישה בשוק.
 

עולם מכושף

 

שלושת הסיפורים המופיעים כחטיבה אחת מציגים הדרגה מסוימת. הסיפור הראשון מציג מה שנדמה במבט ראשון ככישוף, ומלמד את הדרך להבחין בין כישוף "אמיתי" לבין אחיזת עיניים גרידא. הקוסם המתעתע הוא כמובן נוכרי - "טייעא" - סוחר ערבי. בשני, הכישוף שהפך לוח עץ לחמור אינו מוקע כאחיזת עיניים. המכשפים הם בני אלכסנדריה המצרית ומתואר רק כיצד יצא ממנו החכם העברי בשלום מבחינת חסרון כיס. בשלישי, לא זו בלבד שמעשי הכישוף נוכחים ואין חולק על מציאותם, אלא שהחכם (או לכל הפחות דמות היהודי בסיפור) משיב במעשי כישוף משל עצמו.
 
כשפים, שדים ורוחות הם בני בית בעולמם של חכמים. העולם שסביבם רוחש אמונות ועיסוקים שונים - רפואיים, פסיכולוגיים ואחרים - שעניינם ניחוש, לחשים והשבעות שונות. ככל שניסו חכמים להתנגד לתפיסות ההמון מחשש עבודת אלילים, לא יכלו למנוע אפילו מעצמם התייחסות ממשית לכישוף, שהיה קיים כדבר המובן מאליו בעולם העתיק. הביטויים הרבים וההתייחסויות המגוונות של חז"ל לעולם הכשפים מצריכים עיון בפני עצמו, החורג מגבולות עיוננו. מה נוכל ללמוד על יחסם של בעלי הסוגיה לעניין מתוך מחרוזת הסיפורים?
  

מגמלא לחמרא

 

אמרנו כבר שהסיפורים מקושרים ביניהם בדמויות גיבוריהם, השייכים לבית מדרשו של רבי חייא ושל רב אחיינו. נעיין מעט בלשון הסיפורים, ובעיקר במשחקי הלשון שבהם, כדי להדק את קשריהם הפנימיים.
 
בסיפור הראשון רואה רב כיצד נחתך "גמלא" (= גמל) ו"קם" (= נעמד). בסיפור השני, חמורו של זעירי "קם" (= נעמד = נעשה) "גמלא" (= גשר נסרים). זעירי מבקש להשקות את חמורו מים, ומותרה שיש תמיד לבדוק את הסחורה במים. בסיפור הבא, מבקש ינאי להשקותו מים ובודק את המים על-ידי השלכתם לארץ. תפוגת הכישוף בסיפור זעירי מתוארת במילה "פשר" (= נמס). נמס הקסם והתגלה הקרש. בסיפור ינאי משתמש המספר באותו ביטוי עצמו "פשרה" (= המסה) לתיאור מעשה המכשפה-החברה. פג הכישוף ונתגלתה הפונדקאית. בסיפור זעירי כושף הקרש והפך ל"חמרא" (= חמור); בסיפור ינאי כושפה בעלת האכסניא והפכה גם היא ל"חמרא". הסיפורים מתכתבים אפוא ביניהם באמצעות משחקי לשון ומוטיבים זהים.
 
אפשר כמובן לראות בקשרים הלשוניים הללו דוגמה מרהיבה ל'עקרון הצבירה האסוציאטיבית'. אך המהדרים לראות במלאכת עריכת הסוגיה יצירה מודעת ומוקפדת ומעשה פרשנות, יכולים לשער שהדמיון המילולי שהושחל בחריזת הסיפורים זה בזה, יצא ללמד גם על הדמיון התוכני ביניהם. כלומר, ההבחנות המשנאיות בין אחיזת עיניים לבין כישוף "ממש", שעוד זוכות לביטוי בסיפור הראשון, הולכות ומטשטשות בהמשך הסיפורים ויוצרות דין אחד לכולם.
 

חוכא ואטלולא

 

יתרה מזאת. בעוד שההבחנה המשנאית דורשת 'רצינות' כלפי כישוף של ממש לעומת השעשוע (הפטור אבל אסור) שבאחיזת העיניים, באים הסיפורים הללו בסוגיה ומגחיכים את העניין כולו. במבט ראשון אכן מספרים הסיפורים על מעשי כישוף כדבר המובן מאליו, אבל הסיומים ההומוריסטיים שלהם נדמים כלועגים על עולם זה של מכשפים ומאחזי עיניים כאחד. ה'כישוף' בסיפור זעירי, אינו אלא גלגול קדמון של מעשה נוכלותם של סוחרי רכב ממולחים. ה'כישוף כנגד' מטעמו של ינאי הופך אותו עצמו לחוכא ואטלולא, כאשר הוא נגלה בקלונו לעין כל רוכב על אישה שאך לפני רגע היתה חמור מכושף.
 
אם בקהל שומעי לקחם של חכמים ישובים פשוטי עם שעולמם מלא בכשפים, הרי כאן באה הרטוריקה החז"לית, ובמקום להרחיק עדותה לקוסמים מגוייסים מחו"ל, גייסה לשורות הכישוף את חכמים עצמם ולו כדי להפוך את העניין כולו לבליל מכושף אחד ומקור של צחוק והיתול על סיפורי כזב וגוזמא קסומים. כל השומע ישחק להם.
התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון
 
pro abortion facts site abortion clinic houston tx
signs of a cheater catch a cheat women who cheat on husband

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.